ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סוכה
לולב הגזול והיבש - פסול. של אשירה ושל עיר הנדחת - פסול. נקטם ראשו, נפרצו עליו - פסול. וכו'
המשנה כותבת 'יבש פסול', אך לא מבארת מהו הגדר המדויק של היבשות הפוסלת, ומהי סיבת הפסול. ועוד יש לעיין בחלוקת הפסולים במשנה לזוגות: גזול ויבש, אשירה ועיר הנדחת, נקטם ונפרצו. על פניו יש קשר מהותי בין כל זוג, שמחמת קשר זה באה החלוקה, ואכן הגמ' מסבירה (לא, ב) בנוגע לזוג השני שהוא פסול משום 'כתותי מיכתת שיעוריה'1.
עומד על עניין זה הערוך לנר (ד"ה במתנ' לולב):
במתניתן לולב הגזול. הפני יהושע הקשה למה לא כלל הגזול עם אשרה ועיר הנידחת שגם בו הפסול משום מעשה אדם ואיך כללו עם יבש שפסולו מחמת עצמו?...ולענ"ד י"ל דהתנא חלק ג' חילוקי' דגזול ויבש שהם פסולים שנעשה בלולב עצמו ובכל הלולב תני לחוד, והדר תני של אשרה ושל עיר הנידחת שהם פסולים שלא נעשה מעשה בלולב עצמו אלא חוצה לו, והדר תני נקטם ראשו ונפרצו עליו שהם פסולים שנעשו בחלק מהלולב:
ויש לבאר מה כוונתו שהפסול נעשה בלולב ובכל הלולב? לשם כך נשוב לדין יבש, מהו הטעם ומהו המקור לפסול? כותב רש"י על אתר (ד"ה יבש):
יבש - דבעינן מצוה מהודרת, דכתיב (שמות טו) ואנוהו.
ועוד כתב בהמשך הסוגיא:
בשלמא יבש - פסול בדרבנן נמי, כיון דמצוה הוא משום זכר למקדש - בעינן הדור מצוה.
ומקשה תוס' על רש"י (ד"ה לולב יבש):
ומפרש בגמרא משום דאיתקש לולב לאתרוג דכתיב ביה הדר, ולא כמו שפירש הקונטרס משום דכתיב (שמות טו) זה אלי ואנוהו, דאין ואנוהו אלא לכתחלה ולא מיפסל בהכי! כדמוכח פ"ק (לעיל דף יא:) דאמרי רבנן לולב מצוה לאוגדו משום שנא' זה אלי ואנוהו לא אגדו כשר.
תורף דבריו הוא שיש גמרא (לא, א) האומרת במפורש שפסול יבש באתרוג הוא משום שאינו הדר, ונלמד דין זה מהיקש אתרוג ללולב, וממילא אין הדבר קשור לסוגיית ואנוהו. שהרי - דין הידור מצווה של ואנוהו אינו אלא לכתחילה ולא מעכב.
גדרי זה אלי ואנוהו
באופן פשוט מובנים יותר דברי התוס' שכן על פניו גדר 'זה אלי ואנוהו' שייך לכל התורה וכפי שמובא בגמ' בשבת (קלג, ב; ובלשון קרובה בנזיר ב, ב):
תניא: זה אלי, ואנוהו - התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין.
הרי לנו שהכלל הוא 'התנאה לפניו במצוות' ונתנו חכמינו דוגמאות למצוות שונות, ובהם לא מצינו דין הידור מעכב. ונראה שתוס' מבין שיש גדר אחד של 'ואנוהו' והוא רק לכת' לעשות את המצוות באופן הנאה ביותר. ושמא מקורו הוא מכח הברייתא הנ"ל המובאת בשבת, שהיא היחידה המפרטת את הדוגמאות להידור מצווה. וממילא בסוגיא דידן נוקט התוס' שהפסול הוא משום 'הדר' ואין זה תוספת נוי בד' מינים אלא הגדרת החפצא שלהם. שאם אינם עונים להגדרות ה'הדר' הרי הם פסולים למצווה.
שיטת רש"י
אך מה יענה רש"י על השאלות הנ"ל? על כך כותב המאירי (כט, ב ד"ה ואחר שביארנו):
ומתוך כך אני חוזר לפרש כפירוש גדולי הרבנים ומשום זה אלי ואנוהו. ואף על גב דבלא אגדו כשר בדיעבד, לא כל המדות שוות בפסול שאינו הדר: שהיבש - כַּלַה כל ליחלוחו וניטלה הדראתו [היינו הדרו] כאדם שניטל חיותו, וכמו שפסלוהו בתלמוד המערב על שם לא המתים יהללו יה, אבל לא אגדו - לא ניטל הדרו לגמרי ובדיעבד כשר. ואף על פי שבסוגיא זו אמרו לולב היבש רבנן פוסלין ור' יהודה מכשיר והעמדנו מחלוקתם - דרבנן מקשו לולב לאתרוג ור' יהודה לא מקיש אלמא דמ'הדר' דקרא קאמר ומהיקשא דלולב ואתרוג, מ"מ אותה סוגיא כבר בטל כחה - שהרי נשארה בתיובתא דר' יהודה אף באתרוג יבש מכשיר ודריש בהדר דקרא הדר באילנו משנה לשנה, ומדלר' יהודה לא קמה, אף לרבנן לא קמה, ולא דרשינן בה היקשא כלל.
כלומר, אמנם זה אלי אנוהו הוא עניין של נוי, אך אין הדבר אומר שהוא שווה בכל המקומות. אך אכתי יש לעיין מדוע שיהיו הגדרות שונות?
הרמות השונות של מצוות זה אלי ואנוהו מבוארות היטב בדברי הגרי"ד (רשימות שיעורים כט, ב) שיש שתי רמות של חוסר הידור, ונביא את לשונו:
וצ"ע מהו יסוד הפסול של חסרון נוי. ונ"ל, שמזה מוכרח כי ישנן שתי הלכות בדין ואנוהו ונוי מצוה.
א) הלכה של נוי שאינו מסוים; כלומר, יש חיוב בכלל להתנאות לפניו במצוות ולעשות מצוות באופן מהודר. אמנם דין זה הוא הדור מצוה ונוי שאינו קצוב ומסוים. יש להדר - אבל בלי ההדור החפצא אינו בעל מום ואינו מופקע מנוי ואינו פסול. חיוב נוי זה הוא רק לכתחלה, שיש להתנאות לפניו במצות בס"ת נאה, טלית נאה, ציצית נאה וכו'. ברם אין כאן פסול כי החפצא אינו בעל מום. יש חובה להתנאות, אך הנוי אינו קצוב ומסוים. החפץ צריך להיות נאה יותר מחפץ אחר, ברם יש חפצים אחרים יותר נאים מחפץ זה, א"א לומר שחסר נוי באופן מוחלט כבעל מום, דהא בכל אופן הרי החפצא נאה לעומת החפצים הגרועים בנוי ממנו.
ב) חסרון נוי גמור; באופן זה החפצא של מצוה נחשב לבעל מום המופקע מנוי לגמרי, ובאופן זה חסרון נוי הוי חלות פסול בדיעבד. יבש לרש"י הופך את הלולב לבעל מום מפני שהוא מופקע מנוי, ולפיכך לולב יבש פסול... מאידך גיסא - דין אגד הלולב אינו נכלל בנוי המעכב בדיעבד, אלא בנוי הראשון - בנוי שאינו קצוב - הדרוש לכתחלה בכל המצוות, ולפי' דין האגד בלולב הוא חובה לכתחלה לפי רבנן אבל אינו מהוה דין פסול, כי אפי' בלי האגד אין המינים בעלי מומים, ואינם חסרים נוי לגמרי כמו יבש, דיבש חסר נוי לגמרי ונעשה בעל מום ולכן פסול.
ונראה לחדד מתוך דבריו, שיש חיוב נוי המוטל על הגברא, ועל כן כל עוד החפץ כשר ברמה בסיסית, הנהגת האדם ברמת ייפוי המצווה אינה פוסלת את המצווה. אך יש נוי שתלוי בחפצא ולא בגברא, ובחסרונו הרי יש חסרון במצווה עצמה. ומהו המדד לחיוב גברא או חפצא? אומר על כך הגרי"ד שבמקום בו חז"ל נתנו הגדרה מסויימת לנוי הנדרש לקיום המצווה, הרי זה דין בחפצא, ובחסרון הנוי המסוים יש פסול בגוף החפצא. וזהו הביאור של יבש פסול משום 'זה אלי ואנוהו' – חכמים למדו שיש גדר של יבש שהוא מהווה חסרון עצמי בלולב, ועל כן הוא פסול אף בדיעבד. אך במקום בו יש נוי שאינו מסוים, כגון שיראין נאים לספר תורה, זהו דין על הגברא שיטרח וייפה את המצוות, אך בחסרון ההידור אין פסול בגוף מצווה.
וביחס לדברי הגמרא העושה היקש בין לולב לאתרוג, מבאר המאירי, שההיקש הוא הסברו של רבא בסוגיא אך למסקנת הגמרא (לא, ב) נשארים בקושיא על שיטת רבא ברבי יהודה, וכשם שדברי רבא נדחים ביחס להסבר שיטת רבי יהודה, כמו כן, דבריו נדחים ביחס להסבר שיטת חכמים, שכן אמר את הדברים בעניין אחד.
שיטת תוספות
אך לתוס' שאמר שפסול היבשות נובע מההיקש של לולב לאתרוג, יש לומר שאין חילוק במצבים שונים של נוי כגון החילוק דלעיל בין נוי מסוים לשאינו מסוים, שהרי הגמרא עצמה כללה אותם יחד נכון. ואין להכליל את פסול חפצא תחת הכותרת זה אלי.
עוד כתב המאירי שבמסקנת הגמרא דברי רבא נדחים, וממילא מה שאמר יבש פסול משום היקשא, אף הוא נדחה. וכנראה שלפי תוס', ההיקש של הדר מאתרוג ללולב הוא ידוע ומוסכם אלא רק הסברו של רבא ברבי יהודה נדחה.
פסול הדר הוא בחפצא
היוצא משתי הדעות, הן לרש"י הלומד מדין זה אלי והן לתוס' הלומד מהיקש של אתרוג ללולב הוא שהחסרון בהדר אינו חסרון בכך שהאדם הנוטל את הלולב אינו עושה מצווה כראוי ועל כן צריך לשוב ולעשות שנית. אלא, חובת 'הדר' היא דין בחפצא של האתרוג, וכאשר האתרוג אינו מהודר אזי הוא פגום מצד עצמו. וחשבתי שמא אפשר לבסס זאת מעט על הסבר חלק מהראשונים ביחס למילים 'פרי עץ הדר' האמורות בתורה. כך כתב הרמב"ן שם על התורה (ויקרא כג, מ):
והנכון בעיני כי האילן הנקרא בלשון ארמית אתרוג נקרא שמו בלשון הקודש הדר, כי פירוש אתרוג חמדה, כדמתרגמינן נחמד למראה (בראשית ב ט), דמרגג למיחזי, לא תחמוד (דברים ה יח), לא תרוג, ואמרינן מכל שפר ארג נכסין, ולשון חמדה והדר שוים בטעם. ונקרא העץ והפרי בשם אחד, כי כן המנהג ברוב הפירות תאנה אגוז רמון זית וזולתם, וכן זה שם העץ והפרי שניהם בארמית אתרוג ובלשון הקודש הדר:
כיון שההדר הוא הוא שם פרי, אזי חסרון בהדר הוא חסרון בגוף הפרי עצמו ועל כן פסול. וכעין זה כתב גם המאירי (ד"ה אחר שביארנו).
^ 1.
אמנם יש גירסאות שונות שם בסוגיא.
אמנם יש גירסאות שונות שם בסוגיא.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
