ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

היום שבו אקריב קרבן ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ירושלים ובית המקדש קרבנות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ח תשרי תשס"ח

היום שבו אקריב קרבן


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרה"ג אברהם אלקנה בן הענא רייזל שפירא זצוק"ל

ללא ספק, ובהחלט לא נעים לומר, אחד הדברים המרתיעים אותנו בהסתכלות על בית המקדש היא עבודת הקרבנות. לפתע כולנו הופכים להומניים ולרגישים, קשה לנו "להתחבר" ואנו מעדיפים את אגודות "תנו לחיות לחיות" למיניהן. האם אנחנו יכולים בכלל לדמיין את עצמנו עולים אל המקדש עם גדי קטן המיועד לקרבן?
הרגשת הריחוק מן הקרבנות איננה דבר חדש, וכך גם מעיד הרמב"ם: "ענין הקרבנות כבר אבד בעוונותינו הרבים, ואין משגיחין בו אלא מעט מבני אדם ואין זכרו מורגל אצל שום אדם ואפילו נשא ונתן בו. לפי שאין שם מעשה לקיים ההרגל ואין שואל ואין דורש ואין מבקש על שום דבר מהן כל עיקר, עד שנשתוו בו החכם הגדול עם הסכל מן ההמון. ורוב התלמידים אינן יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמר בהם פסוקים רבים" 1 .
לפי הרמב"ם הסיבה המרכזית לכך, היא העובדה שהדברים לצערנו תיאורטיים בלבד וללא מעשה. כדי שהציפייה למעשה תהיה בעלת משמעות, נשתדל בכל זאת לתת כיוון.

הקרבנות ב"שנים הקדמוניות"
ייסודה של עבודת הקרבנות נעוצה עוד מראשית ימי הבריאה. "שור שהקריב אדם הראשון" 2 , בהמשך קין והבל, נח וכל האבות. חז"ל מלמדים אותנו שהקרבנות והמנחות הללו הם המשובחים והרצויים לפני ה': "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת" 3 : רבי אומר כימי עולם – כימי נח , וכשנים קדמוניות – כשנות הבל שלא היתה עבודת כוכבים עדיין בעולם 4 .
אם כך, כל שעלינו לעשות הוא לשאול: מדוע הם הקריבו קרבנות, ומה הם רצו להביע בצורה הזאת של עבודת ה'?
ראשית ננסה להבין על מה ולמה בכלל מביאים קרבנות. לא ניכנס לפרטי הקרבנות השונים, אלא נשתדל להביא חלוקה כללית. ישנה "משפחה" אחת של קרבנות הבאה כאשר אנו חוטאים. ישנם מעשים שהחזרה בתשובה מחייבת גם קרבן ואותם חוטאים יישארו "מחוסרי כיפורים" הן מצד הדין והן מצד הרגשת הכפרה עד שיביאו את קרבנם. בקבוצה זאת כלולים העולה, החטאת והאשם לגווניהם.
לעומתם ישנה "משפחה" אחרת הבאה בשעת השמחה, ולרוב הם באים על הודיה. כך למשל: קרבנות השלמים, קרבן פסח, קרבן היולדת וקרבן התודה. בקרבנות הללו אין וידוי, ורובם אף מוגדרים כקדשים קלים.
בעיון על קרבנות "השנים הקדמוניות" אנו מוצאים את שתי "משפחות" הקרבנות. אדם הראשון מקריב את קרבנו רק לאחר שחטא 5 , ככפרה על מעשיו. כנציגים מובהקים של הקבוצה השנייה ניתן למנות את הבל שמודה על צאנו המשובח, ואת נח שמודה על נס ההצלה בתיבה.
בכל אחת מן הקבוצות הללו, אנו עוברים תהליכים שונים. נחזור לגדי שעולה עמנו למקדש. איזה קרבן אנו חולמים שיהיה? האם אנו מצפים שיחול בנו שינוי או מהפך בתהליך הבאת הקרבן, או שמא להביע איזו הרגשה פנימית שלנו? ומעל הכל: איך העסק הזה בכלל עובד?

האיזון הטבעי

קרבנו של אדם הראשון. חז"ל מלמדים אותנו ש"אדם ממקום כפרתו נברא" 6 ."אם זכה אדם, אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת. ואם לאו אומרים לו זבוב קדמך, יתוש קדמך, שלשול זה קדמך" 7 . האדם נמצא במקום העדין באמצע בין ה"יצורים" ובין המלאכים. "ששה דברים נאמרו בבני אדם – שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה. כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה, כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה ומוציאין רעי כבהמה" 8 .
אך החטא, הכישלון – פוגע בכולנו. יכולנו להיות קודמים למלאכים, מחוברים לכסא הכבוד, ובבת אחת הכול מתנתק. עבירה גוררת עבירה ואנו נהיים דומים יותר ויותר לבהמה. האיזון העדין הזה מופר, ה"בהמה" שבנו משתלטת עלינו. או אז מגיע מהלך התשובה המלווה בהבאת הקרבן. הבאת הקרבן איננה מעשה חיצוני לתשובה, אלא היא המובילה את התשובה. כשאדם מקריב את הקרבן הוא חייב "לעמוד על גביו" 9 , להיות נוכח, להרגיש את התהליך. כשם שבחטא הצטרפו כוחות המחשבה והמעשה, כך גם בתהליך הכפרה.
אני הולך עם הגדי שלי למקום אחר, טהור, קדוש. קשה להתוודת בסביבה הטבעית שלי. אני צועד אל המקדש. הבהמה שבי הובילה אותי אל המצב הזה, ועכשיו אני מוליך את הבהמה . המחשבות בדרך לא נותנות מנוח: "שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות!" 10 ."האם אני הייתי אמור להיות זה שמובל לשחיטה? אך לקודשא בריך הוא רצון אחר: "אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו. דכתיב על כן יורה חטאים בדרך" 11 . ועכשיו אני בדרך, בדרך למקדש. הגעתי. בסמיכה על ראש הגדי, שעומד להיות מוקרב תחתי 12 , אני חש את עוצמת הווידוי. השחיטה, זריקת הדם, שריפת הגוף, אני רואה מה יקרה בסופו של דבר לגופי הבהמי. לפעמים גופי נהנה מבשר הגדי והוא הופך להיות חלק ממני. כאן אמנם גוף הגדי שלמולי נעלם, אך הוא הפך ונתעלה למזון רוחני בקרבי. 13 הקרבן עלה לה' ואני חזרתי לאיזון הטבעי שלי.

אל האור

קין והבל כבר למדו מאביהם שבעולם ישנן עליות ומורדות. "ילפינן (למדנו) מברייתו של עולם, ויהי ערב ואח"כ ויהי בוקר. בכל דבר הלילה קודם ליום... כל חיי האדם כך מורכבים – חושך ואור, יום ולילה כך חוזר חלילה. כן חיי האדם אור וחושך עולה ויורד." 14 באיזשהו שלב, "מקץ הימים", הביא קין מנחה לה' ו"הבל הביא גם הוא". לעומת החטא והכישלון, אין דבר יותר משמח מהצלחה, מסיפוק, מהרגשת השלמות. לפעמים תחושת ההצלחה באה מיגיע כפי ולפעמים קורה לי נס. את התחושה הזאת הם מביעים בהבאת קרבן. וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶך" 15 . אך מדוע כאשר אני "שמח בחלקי" אני מרגיש צורך לחלוק זאת עם בוראי?
השמחה האמיתית אינה נובעת מתוך תחושת סיפוק, אלא מתוך אמונה בקב"ה. אדם שמאמין בקב"ה – תמיד שמח. הוא בוטח בה' ומאמין בכל מה שקורה לו. גם כשהוא נמצא ב"חושך", הוא יודע שבסוף הכל יצא לטובה. "שימחו בה', וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב" 16 .
לפי הספר "אורחות צדיקים", ההפך מן השמחה אינו העצבות, אלא הדאגה. מי שלא מאמין – תמיד דואג, האם יצליח, האם יהיה טוב, האם, האם, האם. מעלת הביטחון בה' היא הנותנת הרגשה טובה לאדם – "איזהו העשיר – השמח בחלקו". הרגשה זו, לא תמיד באה לבד, לפעמים צריך דחיפה לכיוון. "והבל הביא גם הוא". מתוך כך אני מביא קרבן אשר חלק ממנו באופן סמלי יעלה לה', הכול ממנו.
בקרבן הזה כלל לא חשוב מה אביא. חסרונו של קין לא היה בכך שהביא מן הצומח, אלא שהביא ללא הכוונה המתאימה. "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם... לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא 17 . לביכורים "אין שיעור" ואפילו ברימון אחד אוכל לצאת ידי חובה, וגם השלמים עצמם יכולים לבוא מכל בהמה.
שוב אני עם הגדי בדרך למקדש. אך הפעם התחושות שונות בתכלית. הפעם אני מודה לה' על גשמי הברכה, על פירות האילן, על בתי שנולדה. השלמים, מלשון שלמות, באים על השמחה. בשלמים, יותר מבכל הקרבנות, ישנה הקפדה שאביא את הקרבן בעצמי. "ידיו תביאנה את אשי ה'" 18 . הפעם גם אזכה לאכול מן הקרבן 19 ובאכילת הקרבן מתגלה הסוד הגדול. אכילת הקרבן מותרת ליום ולילה ויום. אם עד עכשיו הייתי רגיל שהערב קודם לבוקר והחושך קודם לאור, כאן במקדש, היום קודם לילה. 20 במקדש האור קודם לחושך, יום לילה ויום. הגעתי אל המקדש, התחברתי אל האור. בית המקדש הוא האור – "אורו של עולם" 21 , התורה היא האור – "כי נר מצוה ותורה אור" 22 , ומלכות ה' בעולם היא האור – "לדוד ה' אורי וישעי", "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עליך זרח". הגעתי אל המקדש, התחברתי אל האור!!

ה"יצר" שאבד
לעומת הגישה לעיל, שדיברה על התהליך הנפשי וההתחברות לה' בהבאת הקרבן, לשיטת הרמב"ם 23 אנו מצווים להביא קרבנות כיוון שבני ישראל היו להוטים אחר הקרבת שעירים לעבודה זרה. שיטתו קוממה עליה רבים 24 . שהרי לפי שיטה זו, בפשטות, כל עניין הקרבנות הינו בדיעבד, ואם כך כיוון שכבר איננו מוקפים בזובחי שעירים כאלו ואחרים, משמע שאת הגדי שלנו לא נזכה להעלות לבית המקדש.
אך נראה שאין זה עומק כוונת הרמב"ם. הרי למעשה כל המצוות, גם אם אין אנו יודעים ומבינים זאת, באים לתקן משהו שקיים בנו. האם כך נאמר על כל מצווה שהיא "בדיעבד"?
כדי להבין יותר את שיטת הרמב"ם נביא סיפור המופיע במסכת יומא 25 . בגמרא מובא שבמעמד ההקהל שהיה בימי עזרא בתחילת ימי הבית השני, בכו העם על ש"יצר העבודה זרה" עדיין "מרקד" סביבם, ואותו "יצר" שגרם להם לגלות מארצם ולאבד את המקדש בראשונה, יגרום להם לאבד את הטובה שזה עתה קיבלו. לכן ביקשו והתפללו שאין הם רוצים אותו מטוב ועד רע. הקב"ה נענה לבקשתם וביטל את אותו יצר. באותה עת "יצא כמין גור אריה של אש מתוך קודש הקדשים" והבינו חכמים שזהו "יצר העבודה זרה" שבורח. כיוון שראו חכמים שישנה שעת רצון, בקשו לבטל אף את "יצר העריות", אך משבטל נוכחו לדעת כי אין בנמצא ביצה מדן ועד באר-שבע, ובלית ברירה חזר "יצרא דעריות" לפעול.
ננסה ללמוד מעט על יצרא דעבודה זרה, שאיננו מכירים, על-ידי הקבלה ליצרא דעריות. לשני ה"יצרים" המופעים כאן יש גם צד טוב. "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" 26 . ללא התשוקה הטבעית של יצרא דעריות הטבוע בנו, קשה היה לנו להבין מה "כוחו הגדול". חכמים שרצו לבטל אותו ודאי ידעו שכוח זה נחוץ לקיומו של העולם, אך הם חשבו שניתן להגיע לכך גם ללא תשוקה. השכל וההגיון בלבד לא רק שלא הובילו אל התוצאה הרצויה, אלא שנראה שאף מנעו את קיומה. כוחו של "יצרא דעבודה זרה" נמצא במקום הקדוש ביותר. על-ידי תשוקתו ניתן להגיע לקודש הקודשים. אך באותה מידה גם להגיע לשפל, המקביל לשפל שיכול להוביל אותנו "יצרא דעריות".
החסימה העיקרית שלנו היום, הינה השכל. "לא נראה לי הגיוני להתקרב לה' דרך הקרבנות", אומרים רבים מאתנו. אכן התשובה לכך לא נמצאת בשכל. חסרה לנו התשוקה הפנימית להתקרב אל הקב"ה בדרך זו.

הקרבן שלי
הכוחות שפועלים בנו מראשית ימי הבריאה, מושכים אותנו למקומות שונים. איננו בהמות ואיננו מלאכים. בהמה נמצא בשפל, בה-מה. אך גם המלאך עומד במקומו 27 . לפעמים בהבאת הקרבן רק אחזור למצבי הטבעי. אתחבר לה' ואבין את מקומי בעולם. אך ישנה קומה נוספת בהבאת הקרבן. כאשר אדם שמח הוא יכול להגיע למעלות גבוהות ביותר, אפילו לנבואה. "אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה". אנשים שהיו באים אל בית המקדש בחג הסוכות, מתפללים על הגשם ושמחים בשמחת בית השואבה, היו זוכים להגיע למדרגה של נבואה 28 . עצם ההגעה למקדש, ובייחוד כאשר אנו מודים לה' על העבר ומתפללים על הברכה בעתיד, מחברים אותנו אל הקב"ה. כל הקרבנות חביבים לפני הקב"ה, אך "קרבן התודה, אמר הקב"ה חביבה עלי מכל הקרבנות" 29 .
"מיום שחרב המקדש אין יום שאין בו קללה, בטל טעם הפירות ונפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" 30 . בהבאת הקרבן, אני מתפלל ששוב נוכל גם אנחנו להרגיש את הקרבה האמיתית לקב"ה, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.


^ 1. רמב"ם פירוש המשניות - הקדמה לסדר קדשים.
^ 2. שבת כח:
^ 3. מלאכי ג, ד.
^ 4. מדרש רבה איכה פרשה ה פסקה כא. אמנם שם גם מובא מ"ד "כימי" - משה, "קדמוניות"- שלמה.
^ 5. כך לפי רוב הראשונים. אמנם יש המביאים שאדם אף הביא קרבן עם ברייתו כהודאה לה'.
^ 6. ירושלמי נזיר.
^ 7. בראשית רבה פרשה ח.
^ 8. חגיגה טז.
^ 9. תענית ד, ב.
^ 10. ירושלמי מסכת מכות פרק ב ה"ו.
^ 11. שם
12. ויעלהו לעולה תחת בנו, מהו תחת בנו אלא על כל עבודה שהיה עושה אברהם באיל היה מתפלל יהי רצון מלפניך שתהיה עבודה זו חשובה כאלו היא עשויה בבני, כאלו הוא שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא נשרף ונעשה דשן.
^ 13. ספר החינוך - מצוה צה: שגוף האדם והבהמה ידמו בכל עניניהם, לא יתחלקו רק שבזה נתן השכל ולא בזה, ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות אחר שלא יחלקם רק הוא לבדו, ועל כן נצטוה לקחת גוף בשר כגופו, ולהביאו אל המקום הנבחר לעלוי השכל ולשרפו שם, ולהשכיח זכרו, כליל יהיה, לא יזכר ולא יפקד, תחת גופו, כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל ענינו של גוף בלי שכל אבד ובטל לגמרי".
^ 14. ספר צדקת הצדיק - אות יא - יד
^ 15. דברים יב, יח.
^ 16. תהילים לב, יא.
^ 17. ישעיה א, י.
^ 18. ויקרא ז, יא.
^ 19. בקרבנות הבאים על חטא, לא ראוי שאיהנה מן הקרבן.
^ 20. רק שהחושך קודם דקליפה קודמת לפרי כי בכל דבר ההעדר קודם להויה. חוץ בקדשים קיימא לן הלילה אחר היום כי מי שכבר בא אל הקודש היום קודם כמו מי שעומד תוך הפרי אצלו הפרי קודם לקליפה. צדקת הצדיק שם.
^ 21. בבא בתרא ד.
^ 22. משלי ו, כג.
^ 23. מורה נבוכים ח"ג מ"ג.
^ 24. ראה רמב"ן ויקרא א, ט.
^ 25. יומא סט:
^ 26. קידושין ל:
^ 27. המלאכים נקראים "עומדים". הם אינם יכולים להתקדם. לכן ב"שתי כנפיים יכסה רגליו" מפני הבושה.
^ 28. ירושלמי סוכה דף כב. למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש.
^ 29. תנחומא צו פרק ז.
^ 30. משנה סוטה, ט, יב.
__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות, www.komemiut.org
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il