"ועץ ארז ואזוב הוא הגדול וקטן במיני הצמחים. והעד מדברי חכמת שלמה, ואין צורך לחפש על האזוב כי הוא ידוע בקבלה. והנה המצורע והבית המנוגע וטומאת המת קרובים, והנה גם הם כדמות פסח מצרים".

"בדד ישב - שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל".

"א"ל הקב"ה (ליוסף): אתה אמרת לשון הרע על השבטים, חייך למחר אתה יורד למצרים ואתה קורא להם שיאכלו עמך, והם חושדים אותך שם על השחיטה, שנאמר וישימו לו לבדו וגו' (בראשית מג לב), ר' מאיר אומר א"ל אחיי נותנין עיניהן בכנעניות, א"ל הקב"ה אמרת אתה לשון הרע על אחיך, חייך למחר אתה יורד למצרים, והיא אומרת בא אלי העבד העברי (שם /בראשית/ לט יז), הוי ויבא יוסף וגו' ".

" 'ביום השמיני ויאמר ליוסף הנה אביך חולה' (בראשית מ"ח א') מי אמר לו שאביו חולה, והרי כל שבחו של יוסף שהיה מפליג על כבוד אביו, ולא נכנס אצלו בכל שעה!? שאילולי שבאו אחרים ואמרו לו אביו חולה לא היה יודע! אלא להודיעך צדקו שלא רצה להתייחד עם אביו שלא יאמר לו היאך עשו בך אחיך ומקללם, אמר יוסף: אני יודע צדקו של אבא כל דבריו גזירות הן, אמר ללבן עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה (שם /בראשית/ ל"א ל"ב) ומתה אמי, ואני בא לומר שיקללם יקללם!? ונמצאתי מחריב את כל העולם! שלא נברא העולם אלא בשביל השבטים, לפיכך לא היה הולך אצל אביו בכל שעה".
איזה כוח התאפקות גילה יוסף כאן, שלא סיפר לאביו אהובו את כל מה שהיה על לבו במשך כל אותן שנים של פרידה ממנו, את כל מה שסבל ממכירתו למצרים, ואת הניסיונות שעבר שם ועמד בהם, וקשה מכל היה זיכרון הצער שהצטער משנאת האחים כלפיו שהביאה לכל זאת. ולמרות זאת, יוסף נזהר לא לספר זאת לאביו, לא רק שלא ספר זאת לאביו אלא שנמנע מלבקר את אביו כדי שלא יעמוד בניסיון זה של שתיקה, והיה אם אביו ישאל אותו שאלות קשות בענין זה, והוא יצטרך לענות לו דברים שיש בהם לשון הרע. ובזה גילה כח נפשי של התאפקות ושתיקה שירש מאמו רחל ש"נטלה פלך שתיקה" ולא גילתה ליעקב שמסרה סימנים לאחותה.

העיכוב בגלות מצרים
וכן אנו מוצאים שלשון הרע היה הסיבה לעיכוב העם בגלות מצרים. וכך נאמר (שמות פרק ב) "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר", פירש רש"י
"ויירא משה - כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל: אכן נודע הדבר - כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך".
וכשישראל התחזקו בדבר זה ושמרו על טהרת לשונם נגאלו בזכות זה, וכך מובא במדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת אמור רמז תרנז)
"רבי הונא בשם בר קפרא: בזכות ד' דברים נגאלו ישראל ממצרים: ע"י שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, וע"י שלא אמרו לשון הרע, וע"י שלא היה בהן פרוץ ערוה. ... וע"י שלא אמרו לשון הרע: שנאמר 'דבר נא באזני העם', אתה מוצא שהיה הדבר מופקד אצלם כל שנים עשר חדש ולא נמצא אחד מהן שגילה את הסוד, ולא נמצא אחד מהן שהלשין על חברו".

במצרים היה ה"דבור" בגלות
בספרי חסידות מובא שבגלות מצרים ה"דבור" היה בגלות, מה משמעות הדבר? אנו מוצאים שמשה אומר לקב"ה (שמות פרק ד י) "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי ... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". היינו שאינו מוצא את המילים הנכונות שישפיעו על העם לרצות להיגאל, נמצא שדבורו בגלות. לעומתו עומד פרעה ופוער פיו בדברי כפירה כנגד הקב"ה (שמות פרק ה ב) "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". פיו הרע רמוז בשמו "פרעה" ובשינוי אותיות - פה רע. וגם זה שפרעה אינו רואה נפלאות ה' ואינו יכול לדבר דבורי אמונה מראה שהדבור בגלות. וכשנגאלו ישראל זכו לקרבן פסח נוטריקון - פה סח. היינו פה שסח ומספר בנפלאות הבורא שהוציאם ממצרים. כי

"נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה, שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע... תניא, א"ר אלעזר בן פרטא: בוא וראה כמה גדול כח של לשון הרע, מנלן? ממרגלים, ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה".

"מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים".

"רבי יוסי ממלחיא ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמרו: מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. והוה דוד מצלי עליהון הדא הוא שדוד או' (תהלים יב) 'אתה ה' תשמרם' אתה ה' נטר אורייתהון בלבהון, 'תנצרם מן הדור זו לעולם' מן הדור ההוא שהוא חייב כלייה. אחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין!? אלא ע"י שהיו בהם דלטורין היו נופלין. הוא שדוד אומר (תהלים נז) 'נפשי בתוך לבאים' לבאים זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. 'אשכבה לוהטים' זה דואג ואחיתופל שהיו להוטין אחר לשון הרע. בני אדם 'שניהם חנית וחצים' אלו אנשי קעילה דכתיב בהם (שמואל א כג) 'היסגירוני בעלי קעילה בידו'. 'ולשונם חרב חדה' אלו הזיפים דכתיב בהון (תהלים נד) 'בבא הזיפים ויאמרו לשאול' באותה שעה אמר דוד וכי מה השכינה עושה בארץ (שם /תהלים/ נז) 'רומה על השמים א-להים' סלק שכינתך מביניהון. אבל דורו של אחאב כלן עובדי עבודת כוכבים היו וע"י שלא היו בהן דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין. הוא שעובדיה אמר לאליהו (מלכים א יח) 'הלא הוגד לאדוני וגו' ואכלכלם לחם ומים' אם לחם למה מים אלא מלמד שהיו המים קשים לו להביא יותר מן הלחם ואליהו מכריז בהר הכרמל ואומר (שם /מלכים א' י"ח/) 'אני נותרתי נביא לה' לבדי' וכל עמא ידעי ולא מפרסמי למלכא".

"והבגד כי יהיה בו נגע צרעת - זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (להלן יד לד) 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (שם) 'כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה', ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה".

"א"ר אלעזר: מצינו שהם מהלכים בשמים ולשונם שותתה בארץ, מה טעם 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ', אמר ר' יוחנן: אין אדם אומר לשון הרע עד שהוא כופר בעיקר שנאמר (שם /תהלים/ י"ב) 'אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו וגו', אמר ר' יצחק: (שם /תהלים/ נ') 'בינו נא זאת שכחי א-לוה', אלו שהן אומרין לשון הרע, שנאמר (שם /תהלים/ י"ב) 'אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו וגו' ".
וכן במדרש תהלים (בובר, מזמור יב) "אמר ר' יוסי ב"ר חנינא: אין אדם מספר לשון הרע על חבירו עד שהוא כופר בעיקר, שנאמר 'מי אדון לנו' ".

"לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם, וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים, ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו, ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י"י אלהיהם, והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ, זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר אז נדברו יראי י"י איש אל רעהו ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י"י ולחושבי שמו".

'וידבר על העצים' וכי אפשר לאדם לדבר על העצים? אלא אמר שלמה: מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ובאזוב? על ידי שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת, כיון שהשפיל עצמו כאזוב נתרפא ע"י אזוב".

"מאי תקנתו של מספר לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו, שנאמר: (משלי ט"ו) 'וסלף בה שבר רוח' ".

"אמר רבי חנינא: אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר (צפניה ג') 'כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך', וכתיב (שם) 'והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה' ".