ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- תורה ולימודה
- הלכות תלמוד תורה
- ספריה
- ליקוטים א
- תורה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חלווה בת פרחה
אחת השאלות הקשות בהלכות תלמוד תורה, היא שאלת היחס בין התורה לעבודה אצל לומדי התורה. האם נכון הוא שהציבור ידאג לפרנסתם של לומדי התורה, או שראוי יותר שלומדי התורה יתפרנסו בכוחות עצמם?
ראשית יש להקדים יסוד חשוב, והוא שלימוד התורה צריך להיות לשמה, היינו כדי לדעת את דבר ה' לעולם, ולא כדי לקבל כסף או כל טובת הנאה אחרת. וכל הלומד תורה כדי להתפרנס הרי עושה את התורה כקרדום לחפור בו, ומועל בקדושתה, ונוטל חייו מן העולם (אבות ד, ה, פירוש הרמב"ם והברטנורא).
ולכן מלכתחילה רצוי שלא תהיה כל זיקה בין לימוד תורה לבין כל תשלום שכר גשמי, וכל לומד תורה יתפרנס מעמל כפיו. עוד אמרו חז"ל, שכל תלמיד חכם הנהנה מיגיע כפיו - אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא, ומעלתו יתירה על מעלת ירא שמיים שאינו מתפרנס מיגיע כפיו (ברכות ח, א). וכן עשו רבים מגדולי ישראל שהיו מתפרנסים ממלאכתם, לדוגמא: הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא היה חוטב עצים, ושמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, ורבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים, רבי מאיר היה סופר סת"ם, ורב פפא היה שותל עצים, וכן רבים (מובא בתשב"ץ קמ"ז). ובאותם הדורות, היה הציבור מסייע לרבנים בעבודתם ובמסחרם, ועל ידי כך היו יכולים להתפרנס בזמן קצר יותר, ולפנות את רוב זמנם ללימוד התורה.
אלא שבמשך הדורות התעוררה בעיה קשה, הדורות הלכו ופחתו, ונתמעטו הרבנים שהיו מסוגלים מצד אחד להקיף את כל התורה בבקיאות ובעיון ומאידך להתפרנס מיגיע כפיהם. בזמן התנאים והאמוראים הדגש המרכזי היה על ההבנה המעמיקה, שכן כמות המשניות והברייתות והמימרות לא הייתה מרובה כל כך, ועיקר הלימוד היה מתרכז בניתוח המעמיק של יסודות ההלכה. ומלאכת הפרנסה כפי הנראה לא הפריעה לתנאים ולאמוראים להמשיך ולהעמיק במחשבתם תוך כדי עבודתם. אבל במשך השנים התרבו הדעות והפירושים, חומר הלימוד התרחב לאין שיעור, וכדי להגיע לדרגה של תלמיד חכם המקיף את כל התורה היה הכרח להקדיש את כל שעות היום ללימוד דברי התלמוד והגאונים והראשונים, לחזור עליהם ולשננם. ועל כן רוב הרבנים התפרנסו מקופת הקהל.
וכך אנו מוצאים שבסוף תקופת הראשונים אמרו, שמי שיכול לגדול בתורה ולהתפרנס מעמל כפיו, זוהי מידת חסידות ומתת אלקים, אך אין זו מידת כל אדם (תשב"ץ, והביאוהו הב"י והרמ"א יו"ד רמו, כא).
ולכן הורו הפוסקים, שתלמידי חכמים יקבלו את פרנסתם מהציבור, שאם לא כן, תתבטל התורה מישראל. יתר על כן, הורו גדולי האחרונים, שכל הרבנים שהם מרביצי תורה וראשי ישיבות, אף אם יש ביכולתם להתפרנס מיגיע כפיהם, עוון הוא בידם אם לא יקבלו פרנסתם מן הציבור, מפני שאם יפנו מקצת משעותיהם לצורך פרנסה, נמצא העולם חסר מתורתם, ולימוד התלמידים ייפגע (ש"ך יו"ד רמו, כ, בשם מהרש"ל והב"ח).
ואמנם ידוע שהרמב"ם יצא בחריפות כנגד לומדי התורה המקבלים פרנסתם מהציבור (הל' ת"ת ג, י). אע"פ כן ברור שעל פי ההלכה אין שום איסור בזה שהרבנים מקבלים פרנסתם מן הציבור, שכן מה שהציבור נותן לרבנים ולמורים הוא שכר בטלה, כלומר, שכר עבור זה שהם מתפנים ממלאכתם ומלמדים תורה בישראל. שאם לא היו משלמים להם שכר, היו צריכים לעבוד בעבודה אחרת ולא היה בידם אפשרות ללמד תורה. ואף שחלק מן הזמן הם לומדים בעצמם, מכל מקום גם לימוד זה הוא לתועלת הציבור, שעל ידו יוכלו לשמור על רמתם התורנית, ומתוך כך יוכלו ללמד תורה ולפסוק הלכות. שכן כיום לא ניתן לשמור על רמה נאותה של תלמיד חכם בלא להקדיש לכך את כל היום, לפיכך הציבור מבקש מאותם המסוגלים לשמש ברבנות לפנות את כל זמנם כדי ללמוד וללמד, ועבור כך משלמים להם שכר בטלה. ואף בזמן חז"ל היו משלמים מקופת הציבור שכר לרבנים ולדיינים (כתובות קה, א).
עוד צריך לדעת, שגם בדורות הראשונים, שבהם רוב תלמידי החכמים היו מתפרנסים מעמל כפיהם, זה היה אמור לגבי תלמידי חכמים שלא נשאו בתפקיד מנהיגותי. אבל מי שהיה מתמנה לתפקיד מנהיגותי, כגון נשיא או אב בית דין, אם לא היה מבוסס מבחינה כלכלית, הציבור היה נותן לו ממון כדי להעשירו, וזאת מפני שכבודו של הציבור הוא שמנהיגיו יהיו עשירים ומכובדים. וכך מסופר בתלמוד שרבי אבהו השתדל שימנו את רבי אבא דמן עכו לראש, כדי שיתעשר (סוטה מ, א) 1 .
2 - מלגות לאברכים לומדי תורה
כל מה שנתבאר בהלכה הקודמת, שעל פי דין צריך הציבור לשלם שכר בטלה לרבניו ומוריו, אמור לגבי אלו שמרביצים תורה. ועדיין נותרה שאלה גדולה מה יחס ההלכה לגבי הבחורים והאברכים הלומדים בישיבות, האם ראוי שיתפרנסו מעמל כפיהם וילמדו תורה, או שראוי יותר שהציבור יתרום כספים לקיום הישיבות והכוללים?
הרמב"ם יצא בחריפות רבה כנגד זה שלומדי תורה יתפרנסו מכספי ציבור משתי סיבות: א' אין לעשות את התורה כקרדום המשמש לפרנסה, ב' יש בזה חילול ה'. וכך כתב בהלכות תלמוד תורה (ג, י):
"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".
ולמרות שהרמב"ם הוא עמוד ההוראה, וכך היה המנהג בזמן התנאים והאמוראים, שלומדי התורה היו עוסקים במלאכתם ומתפרנסים בכוחות עצמם, והציבור היה מסייע להם במלאכתם ובמסחרם, אבל לא היה משלם להם את כל מזונם. מכל מקום למעשה ההוראה כיום היא שמותר לתלמידי הישיבות והכוללים להתפרנס מכספי הציבור. וזאת משום שהדורות התמעטו, ובנוסף לכך חומר הלימוד התרבה מאוד, וכיום אי אפשר להצמיח תלמידי חכמים בעלי רמה סבירה בלא שישקיעו את כל יומם בלימוד התורה. ואם הציבור לא יממן את לימודיהם של בחורי הישיבות, לא יתפתחו תלמידי חכמים שיוכלו ללמד ולהורות בדור הבא. ולכן, למרות שמעיקר הדין היה ראוי שתלמידי הישיבות יתפרנסו מעמל כפיהם, במשך הדורות נוצר הכרח לשנות את המנהג הקדום ולפרנס את לומדי התורה, כדי שהתורה תתקיים בישראל. וזהו רצונו של הציבור שיצמחו מקרבו תלמידי חכמים שיהיו מסוגלים ללמד תורה ולהורות הוראות, וכיוון שלא ניתן להגיע לכך בלא שהתלמידים יקדישו את כל יומם ללימוד התורה, תורמים כספים לאחזקת הישיבות והכוללים שמגדלים בהם תלמידי חכמים ומורים. וכן כתבו התשב"ץ (ח"א קמ"ב - קמ"ח), והכסף משנה (על הרמב"ם שם), והמהרש"ל והש"ך (יו"ד רמו, כ), ורבי חיים בן עטר (ראשון לציון רמו, כ"א).
חשוב להדגיש שלפי הנראה מדברי הפוסקים שנזכרו, אין בזה היתר כללי לכל תלמידי הישיבות ללמוד תורה ולהתפרנס מקופת הציבור. משום שכל ההיתר הוא אך ורק כדי להצמיח תלמידי חכמים ומורים, אבל מי שלומד שלא על מנת ללמד, עדיף שיתפרנס מעמל כפיו ולא מלימוד התורה.
ואמנם בדורנו התעוררה בעיה נוספת, רבים מבני הנוער אינם מגיעים לרמה תורנית שתספיק כדי להדריך את חייהם לאורה של תורה, ואם אנו רוצים שכל יהודי ויהודי יחיה חיי תורה ואמונה, ישנו הכרח שכל בחור ילמד כמה שנים בישיבה, ורק לאחר מכן יצא לחיי המעשה. וכן ישנם בדורנו בעלי תשובה רבים המעונינים לרכוש ידע בסיסי בתורה, ולשם כך עליהם להשקיע זמן מסוים בלימוד התורה. וגם להם צריך להתיר ללמוד בכולל ולקבל מלגה עד אשר ילמדו את ההלכות המעשיות ויסודות האמונה.
אבל לאחר שהבחור או בעל התשובה קיבל את הבסיס הנדרש, מן הראוי לחוש לדברי הרמב"ם ולא להתפרנס מלימוד התורה. ועליו ללמוד מקצוע שיוכל להתפרנס ממנו, ויקבע עיתים לתורה. שכן עיקר ההיתר שלומדי התורה יתפרנסו מקופת הציבור הוא כדי שיוכלו להתפתח למדרגת מורים ורבנים. 2
3 - מעלת המסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם
מצווה גדולה להחזיק ביד לומדי תורה ולסייע להם בפרנסתם 3 . וכל כך גדולה מצווה זו עד שאפילו עמי הארצות יקומו לתחייה בזכותה בתחיית המתים. שכן אותם עמי הארצות שאינם קשורים לתורה הנצחית, אין להם שום קשר עם החיים הנצחיים, ואיך יקומו בתחיית המתים? אבל אם הם מפרנסים תלמידי חכמים, הרי שהם קשורים לעולם הנצח, ויקומו לתחייה (כתובות קיא, ב). ועוד אמרו: שכרם של המסייעים לתלמידי חכמים בפרנסתם, שישבו בישיבה של מעלה בעולם הנשמות (פסחים נג, ב). עוד אמרו במדרש תנחומא (פרשת ראה): המפריש מעשר מרווחיו ונותנו ללומדי תורה זוכה לעושר.
וכל זה אמרו לגבי מי שמסייע לתלמיד חכם בפרנסתו. אבל מי שלוקח על עצמו לספק את כל מחסורו של תלמיד חכם, מעלתו גדולה יותר, שבזכותו יכול התלמיד חכם ללמוד ללא דאגות פרנסה, ועל כן הוא נעשה שותף ממש בלימוד התורה של אותו תלמיד חכם, ולכן אמרו חז"ל ששכרו שווה לשכרו של התלמיד חכם שלומד בזכותו.
עוד חשוב לציין, שאף שאמרו חכמים שאין לאדם לתת לצדקה יותר מחמישית מרווחיו, זהו דווקא בצדקה רגילה. אבל אם לקח על עצמו לספק את כל פרנסתו של תלמיד חכם, ועל ידי כך להיעשות שותף מלא בלימוד התורה שלו, מותר לו לתת לשם כך אפילו מחצית מרווחיו (אהבת חסד ח"ב פרק כ' עפ"י שיטה מקובצת כתובות מט).
וכן אמרו חז"ל:
"מאתים ראשי סנהדראות העמיד שבט יששכר לישראל, שכולם היו משיבים הלכה לאמיתה של תורה, כהלכה למשה מסיני, וכל אחיהם מסכימים ונוהגים על פיהם. וכל השבח הזה מנין לו ליששכר, משל אחיו זבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא, ומביא סחורה באניות ומוכרה, ונותן ליששכר כל צרכו כדי שיעסוק בתורה... לפיכך כשבא משה רבנו לברך את שבטי ישראל הקדים ברכת זבולון לברכת יששכר, שנאמר: שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, ועל זבולון נאמר: עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (ב"ר עב, ה; צט, ט).
נמצא שזה שמפרנס תלמיד חכם ודואג לכל מחסורו, נעשה שותף ממש בלימודו, שכן ללא עזרתו לא היה יכול ללמוד, ועל כן שכרו גדול כשכר אותו תלמיד חכם. אבל אם לאחר שהתלמיד חכם למד יבוא העשיר ויציע לו ממון רב כדי להיות שותף בשכר לימודו, כיוון שהלימוד כבר התקיים ללא עזרתו, אינו יכול להיעשות שותף. וכך מסופר על שבנא אחיו של הלל, שכל אותו זמן שהלל למד תורה מתוך עוני מרוד, עשה שבנא עסקים טובים והיה עשיר גדול ולא סייע ביד אחיו כלום. לבסוף, לאחר שהלל החכים והתפרסם כגדול בתורה, הציע שבנא להלל, הבה ונשתתף ביחד, אני אתן לך חצי ממוני, ואתה תיתן לי חצי משכר לימודך. יצתה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (סוטה כא, א).
4 - תנאי זבולון ויששכר
שתי גישות עיקריות ישנן בדברי רבותינו לשותפות שבין עשיר ותלמיד חכם.
ישנם הסוברים שרק אם יעשה העשיר תנאי מפורש עם לומד התורה, שיתחלקו שווה בשווה בשכר הלימוד, אכן יזכה העשיר להיות שותף שווה זכויות בשכר לימודו של התלמיד חכם, אבל אם לא יעשה תנאי מפורש, למרות שיש בידו שכר רב על כך שהוא מסייע לתלמיד חכם בלימודו, מכל מקום אינו זוכה להיות שותף מלא בשכר הלימוד.
אולם לדעת רב האי גאון, אין כל משמעות לתנאים כאלו. מפני ששכר העולם הבא אינו דבר שאדם יכול לשאת בחיקו ולמוכרו או ליתנו לחברו במתנה. ולכן מעצם זה שהעשיר מפרנס את התלמיד חכם ומאפשר לו ללמוד, הוא נעשה שותף בלימודו ושכרו רב מאוד. ואם יעשה תנאי לקבל מחצית משכרו של הלומד, אין התנאי מוסיף כלום, ולהפך יכול להזיק, מפני שמראה בעצמו שלא לימוד התורה לשמה חשוב בעיניו, אלא העיקר עבורו הוא השכר, וגדול העושה לשמה מהעושה שלא לשמה. וכן כתב מהר"ם אלשקר (ק"א).
5 - דיונים בתנאי זבולון ויששכר
לפי הסוברים שיש משמעות מיוחדת לקביעת ההסכם שבין העשיר לתלמיד חכם, שרק לאחר הסכם מפורש זוכה העשיר במחצית שכרו של התלמיד חכם בעולם הבא, התעוררה שאלה גדולה: האם בעקבות זאת נחסר שכרו של התלמיד חכם בעולם הבא או לא?
לכאורה, אם העשיר מקבל מחצית משכרו, נשאר לתלמיד חכם רק מחצית. ואכן כך כתב מהר"ם גלאנטי. וכן מתבאר מדברי הנצי"ב (משיב דבר ח"ג י"ד), שאם התלמיד חכם מקבל פרנסתו מהעשיר, ועושה עמו עסק להתחלק בשכר לימודו, שכרו של הלומד נחסר. ואף על פי כן כתב הנצי"ב, שאם אין התלמיד חכם רואה לעצמו אפשרות אחרת לקיים את משפחתו, מוטב לעשות הסכם כזה עם עשיר מאשר לילך ולהתפרנס בכוחות עצמו ולמעט בלימודו. וכן כתב רבי חיים מוואלוז'ין, שאף ששכרו הרוחני בעולם הבא יפחת, מכל מקום החשוב ביותר הוא כבוד שמיים, ולכן אם על ידי שיתפרנס מהעשיר יוכל ללמוד יותר תורה ולהרבות קידוש ה' בעולם, מוטב שימסור את נפשו, ויחסיר משכרו בעולם הבא לטובת העשיר, ובלבד שיתרבה כבוד שמיים על ידי לימודו בתורה (מעשה רב שאילתות נ').
אולם רבי חיים בן עטר כתב, שאין שכרו של התלמיד חכם נפגם כלל, וגם העשיר מקבל שכר שלם (או"ח שמות ל, יג). וכך כתב החיד"א. גם רבי פנחס בעל ההפלאה כתב בהקדמתו (פתחא זעירא מ"ג), שחלילה לחשוב שעל ידי שהעשיר מחזיק בתלמיד חכם הוא קונה חצי משכרו, כדרך שאר משא ומתן, וכי יעלה על הדעת שימכור התלמיד חכם אפילו שעה אחת מחיי העולם הבא שהיא חשובה יותר מכל חיי העולם הזה? אלא העניין הוא שכל אחד משניהם מקבל שכר שלם, משל למי שמדליק נר מנר, שאין הנר הראשון נחסר כלום.
עוד נשאלה שאלה: אם בא עשיר למנהל ישיבה, והסכים לתת לו סכום גדול בתנאי שכל מה שילמדו התלמידים בישיבה, חצי משכר לימודם יהיה שייך לו, האם ראוי שראשי הישיבה יקבלו תנאי זה? השיב בעל תשובות מנחת יצחק (ח, פא), שאסור למנהל הישיבה להסכים לעסק כזה בלא להודיע על כך לתלמידים. עוד כתב בשו"ת מנחת יצחק (ו, ק), שאף שמותר לקבל צדקה לישיבות ממחללי שבתות, מכל מקום אין ראוי לתלמיד חכם לעשות עסק של זבולון ויששכר עם עשיר שמחלל שבת.
עוד כתב החיד"א בעניין זה, שאם המפרנס העשיר הוא עם הארץ, שכרו בעולם הבא שילמדוהו תורה כדי שיוכל ליהנות משכרו (ראש דוד דף ס"ב ע"ד).
עוד כתב החיד"א שנחלקו הראשונים בשאלה, מה יהיה מצבו של מי שפרנס תלמיד חכם, ואותו תלמיד חכם למד שלא לשמה. יש אומרים שכיוון שהתלמיד חכם לא למד כראוי ממילא שכרו מועט, וגם שכר העשיר שהתחלק עמו מועט. ויש אומרים שכיוון שהעשיר התכוון לטוב, שכרו שלם לעולם הבא (ראש דוד פרשת קדושים).
ולפי זה יוצא שיש צד מסוים של מעלה לתמוך בכמה תלמידי חכמים, שבזה ודאי כמה מהם לומדים לשמה ועל ידי כך יזכה בודאי לשכר. ולעומת זאת יש צד של מעלה לתמוך באחד ולמלא כל מחסורו, שבזה הוא נעשה שותף שלם בלימודו (שם). 4
^ 1. וכן מבואר בהוריות י, א, שרבן גמליאל מינה את רבי אלעזר חסמא ורבי אלעזר בן גדגדה לתפקיד מנהיגותי כדי שיפרנסום הציבור ולא יהיו עניים מרודים. וכן מסופר על רבי אמי שהתעשר מהציבור, מפני שתלמידי החכמים המנהיגים את הציבור צריכים להיות עשירים ומכובדים, כמבואר בחולין קלד, ב.
^ 2. אם ישנו אדם עשיר החפץ לפרנס תלמידים שישבו וילמדו תורה, כיוון שהיוזמה לכך באה מן העשיר, אין הלומדים נחשבים כמתפרנסים מן הצדקה, ומותר להם לקבל פרנסתם ממנו וללמוד תורה אפילו אם אין הם לומדים על מנת ללמד. ואמנם אין זה מנהג חסידות אליבא דהרמב"ם הל' ת"ת ג, יא, שכתב: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב". משמע מדבריו שאם אינו מתפרנס מיגיע כפיו, כל זמן שאינו מתפרנס מן הצדקה ואינו מטיל עצמו על קופת הציבור, אף שאין זה מידת חסידים הראשונים, אין בזה איסור.
^ 3. בדורות התנאים והאמוראים, רוב תלמידי החכמים היו עובדים לפרנסתם, והמצווה הייתה לסייע להם במלאכתם. ואף נקבעו תקנות לשם כך, למשל להקדים את מסחרו של תלמיד חכם למסחרם של שאר בני אדם, וכן היו מסייעים להם בעבודתם. ומי שלא יכל לעבוד, היו נותנים לו פרנסה מלאה. וכיום שכדי להצמיח תלמידי חכמים, ישנו צורך שיקדישו את כל יומם ללימוד, המצווה להחזיק בלומדים כדי שיוכלו לגדול בתורה.
^ 4. נראה להסביר שאין הכרח לומר שהאחרונים חולקים על רב האי גאון. אלא הכל מודים שגם אם לא עשו כל עסק ביניהם, העשיר נעשה שותף מלא בשכר לימודו של התלמיד חכם. אבל אם אינו גדול באמונה ואינו מבין שהקב"ה גומל טוב לכל אחד כמפעלו, ורוצה לעשות עסק שותפות של זבולון ויששכר, ולהתמקח על ענייני עוה"ב ממש כמו שהוא מתמקח על עסקי עוה"ז. כיוון שבחר בדרך זו של מעין מקח וממכר בענייני עוה"ב, גם משמיים דנים בו כפי שרצה, שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. וממילא יש מקום לכל הדיונים שנידונו באחרונים. אבל הטוב ביותר הוא, שמי שיכול, יפרנס תלמידי חכמים בלא להתמקח ולהתחשבן בזה, ושכרו לא יפחת עקב זאת, אלא להפך יגדל, מפני שהעיקר הוא להחזיק לומדי תורה ולא החשבון המפורט של השכר. ומתוך כך שיכוון לשמה, ממילא יזכה לשכר רב יותר.
בפועל ישנם עשירים שמעדיפים לעשות עסק ממשי ולכתוב על כך שטר, ורק כך הם בטוחים שאכן יקבלו שכר. אך נלענ"ד שראוי ללמדם שמוטב לסייע ללומדי תורה כפי שעשו בני זבולון בשעתו בלא לכתוב שטר, ועל ידי כך יזכו לשכר שלם ללא ספק ופקפוק. ואם בלא השטר יתרמו פחות והרגשת שותפותם בלימוד התורה תפחת - אפשר לערוך עימם שטר הסכם זבולון יששכר, וכפי שהורו ר' חיים מוואלוז'ין והנצי"ב, שאף שעל ידי שטר זה השכר פוחת, מכל מקום כבוד שמיים עדיף, ולכן בדיעבד מוטב לערוך שטר שכזה מאשר למעט בלימוד התורה.
^ 2. אם ישנו אדם עשיר החפץ לפרנס תלמידים שישבו וילמדו תורה, כיוון שהיוזמה לכך באה מן העשיר, אין הלומדים נחשבים כמתפרנסים מן הצדקה, ומותר להם לקבל פרנסתם ממנו וללמוד תורה אפילו אם אין הם לומדים על מנת ללמד. ואמנם אין זה מנהג חסידות אליבא דהרמב"ם הל' ת"ת ג, יא, שכתב: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב". משמע מדבריו שאם אינו מתפרנס מיגיע כפיו, כל זמן שאינו מתפרנס מן הצדקה ואינו מטיל עצמו על קופת הציבור, אף שאין זה מידת חסידים הראשונים, אין בזה איסור.
^ 3. בדורות התנאים והאמוראים, רוב תלמידי החכמים היו עובדים לפרנסתם, והמצווה הייתה לסייע להם במלאכתם. ואף נקבעו תקנות לשם כך, למשל להקדים את מסחרו של תלמיד חכם למסחרם של שאר בני אדם, וכן היו מסייעים להם בעבודתם. ומי שלא יכל לעבוד, היו נותנים לו פרנסה מלאה. וכיום שכדי להצמיח תלמידי חכמים, ישנו צורך שיקדישו את כל יומם ללימוד, המצווה להחזיק בלומדים כדי שיוכלו לגדול בתורה.
^ 4. נראה להסביר שאין הכרח לומר שהאחרונים חולקים על רב האי גאון. אלא הכל מודים שגם אם לא עשו כל עסק ביניהם, העשיר נעשה שותף מלא בשכר לימודו של התלמיד חכם. אבל אם אינו גדול באמונה ואינו מבין שהקב"ה גומל טוב לכל אחד כמפעלו, ורוצה לעשות עסק שותפות של זבולון ויששכר, ולהתמקח על ענייני עוה"ב ממש כמו שהוא מתמקח על עסקי עוה"ז. כיוון שבחר בדרך זו של מעין מקח וממכר בענייני עוה"ב, גם משמיים דנים בו כפי שרצה, שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. וממילא יש מקום לכל הדיונים שנידונו באחרונים. אבל הטוב ביותר הוא, שמי שיכול, יפרנס תלמידי חכמים בלא להתמקח ולהתחשבן בזה, ושכרו לא יפחת עקב זאת, אלא להפך יגדל, מפני שהעיקר הוא להחזיק לומדי תורה ולא החשבון המפורט של השכר. ומתוך כך שיכוון לשמה, ממילא יזכה לשכר רב יותר.
בפועל ישנם עשירים שמעדיפים לעשות עסק ממשי ולכתוב על כך שטר, ורק כך הם בטוחים שאכן יקבלו שכר. אך נלענ"ד שראוי ללמדם שמוטב לסייע ללומדי תורה כפי שעשו בני זבולון בשעתו בלא לכתוב שטר, ועל ידי כך יזכו לשכר שלם ללא ספק ופקפוק. ואם בלא השטר יתרמו פחות והרגשת שותפותם בלימוד התורה תפחת - אפשר לערוך עימם שטר הסכם זבולון יששכר, וכפי שהורו ר' חיים מוואלוז'ין והנצי"ב, שאף שעל ידי שטר זה השכר פוחת, מכל מקום כבוד שמיים עדיף, ולכן בדיעבד מוטב לערוך שטר שכזה מאשר למעט בלימוד התורה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו מביכורים לאחדות: כוחה של ערבות
השיעור עוסק בחובת לימוד התורה לדורות הבאים ובהכרת הטוב העולה ממצוות ביכורים, הן על השפע הגשמי והן על הזכות הרוחנית. מתוך כך הוא מעמיק בעקרון הערבות ההדדית של עם ישראל כגוף אחד, המהווה מפתח לניצחון ולזכייה בדין לקראת ראש השנה.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו תקיעת שופר בשבת
השיעור עוסק בדין תקיעת שופר כשראש השנה חל בשבת, תוך בחינת יסודות האיסור וההבדלים בין גישת הבבלי (גזירת חכמים) לירושלמי (פטור מדאורייתא). בהמשך נסקרים היתר התקיעה בפני בית דין, שיטת הרי"ף, והפולמוס ההיסטורי הסוער בירושלים סביב ניסיונו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את המנהג.
ערב אבות ובנים - אלול תשפ"ו איזון הרוח מול קידמת החומר
הרב ד"ר יוחנן קאפח בשיעור העוסק בצורך להעמיק ברוחניות ובתורה כמשקל נגד להתפתחות הטכנולוגית והחומרית של העולם, תוך שימוש בכלים מודרניים כדי לייעל ולהעמיק את הלימוד. דרך דוגמאות כגון ריבוי תקיעות השופר והתפתחות אמירת הקדיש, מודגש כיצד עם ישראל מוסיף ומחבב את המצוות מתוך אהבה ולא מתוך עול.
אורות התשובה - הרב הראל כהן הדרכה מעשית בהרהור תשובה
אורות התשובה פרק ז, ה1 ו'
הרהור תשובה הוא הגרעין שממנו צומחת התשובה, ואסור לנו לזלזל בזה. בהמשך הרב ממלמד אותנו על הגישה הבריאה אל התשובה שצריכה להיות בשמחה!
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א אנשי הקודש בתחיית האומה
אורות התחיה -פסקה ג',ד'
השיעור עוסק במתח שבין העיסוק המעשי בבניין האומה וארץ ישראל לבין השמירה על הגובה והעומק הרוחני שלה. דרך תורתו של הראי"ה קוק, מובהר כי קיומם של גדולי תורה וחסידי עליון הוא שמאפשר לעם לפעול במרחב החומרי והלאומי בביטחון וללא חשש מירידה רוחנית.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
הלכות ראש השנה הלכות ראש השנה שחל בשבת
הלכה למעשה
השיעור מאיר את מהות ראש השנה מתוך גישה של ביטחון, אהבה ושמחה לצד כובד הראש והרצינות הנדרשים ביום הדין. במרכזו הדרכה הלכתית ומעשית לקראת החג שחל בשבת, כולל התרת נדרים, הכנות מוקדמות, סדר התפילות והקידוש, והלכות החג והשבת בהרחבה.
הלכות ראש השנה הלכות ראש השנה שחל בשבת - מדריך מקיף
הלכה למעשה
השיעור סוקר את סדר ההלכות והמנהגים מליל ערב ראש השנה, תוך התמקדות בדינים הייחודיים לשנה שבה החג חל בשבת וביום ראשון. הדברים כוללים דגשים מעשיים לגבי התרת נדרים, הכנות מראש, שבת ויום טוב, תפילות, קידוש וסדר הסימנים.
הלכות יום הכיפורים עליות לתורה של חולה ביום כיפור
רבי עקיבא איגר סובר כי חולה שאכל ביום כיפור אינו יכול לעלות לתורה, כיוון שברכות הקריאה נתקנו על יום הצום ומאחר שאכל – הצום אינו מתקיים לגביו דיו כדי לברך, ואילו החתם סופר סובר כי החולה רשאי לעלות לתורה, מכיוון שאכילתו הותרה על פי דין תורה משיקולי פיקוח נפש, ולכן קדושת היום והחובות ההלכתיות שבו נשארות בתוקפן לגביו באופן מלא.
כינוסי אברכים שו"ת בוגרים תשפ"ו
איך להמשיך לעלות בקודש גם כשרחוקים מהישיבה | הפער בין ההצלחה להתיישבות לבין מינוי רבני ערים
סליחות עומק הסליחה ומידות הרחמים
שיחה לפני סליחות תשפ"ו
השיעור עוסק במהות אמירת הסליחות לקראת הימים הנוראים, תוך בירור מקומו של הצדיק שאינו חוטא במזיד מול תביעת הווידוי והנפש. דרך דברי הזוהר ומידות הרחמים, מודגש כי כוחה האמיתי של התשובה נובע מהצנעת האדם בתוך הכלל ומהידמות מוסרית מעשית למידותיו של הבורא.
מידות הראי"ה שורשי האמונה ומשמעות החיים
אמונה כ"ג -כ"ה
השיעור עוסק בחשיבות החיבור לאמונת הילדות התמימה כבסיס עמוק הנשגב מכל תובנה שכלית מאוחרת. בנוסף, מוסבר כיצד הכרת האמת האלוקית מעניקה עוגן, משמעות וערך ממשי לכל פיתוחי התרבות וקנייני החיים של האדם.
עסקי גוג ומגוג הרמב"ם ותשובת החכמים המבזים
הרמב"ם כתב שכל חכמי דורו של רבי עקיבא סברו שבר כוכבא הוא מלך המשיח. מקור דבריו הוא תורה שלמד בהיכלו של דויד המלך, ולפיה החכמים שביזו מי ששילב ספרא וסייפא והתגייס לצבא בר כוכבא, חזרו בתשובה והסכימו עם רבי עקיבא.
נצבים עבודת הלב: מהשכל אל הרגש
שיחת מוצ"ש פרשת ניצבים - וילך
השיעור עוסק בתורתו של הרב אליהו לופיאן לקראת יום הדין, ומדגיש כי קיום מצוות ומעשי חסד מתוך חובה שכלית אינם מספיקים לאדם. עיקר העבודה הרוחנית היא להפנים את הדברים ברגש עמוק, לפתח אהבה ותענוג פנימי בעבודת השם, ולחבר בין המושכלות למורגשות.
