ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חנוך הילדים לתלמוד תורה ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ליקוטים א תורה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (44 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (44 ד')

אב תשס"ז

חנוך הילדים לתלמוד תורה

הלכות תלמוד תורה שיעור מספר 6



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

1 - חינוך הילדים

כידוע כל המצוות שבתורה זמן חיובן מתחיל מעת שהילד הגיע לגיל מצוות, אבל לפני כן הוא עדיין קטן והתורה לא חייבתו במצוות. אבל קבעו חכמים מצווה מדבריהם שההורים יחנכו את ילדיהם לשמור מצוות מעת שהילד הגיע לגיל חינוך, היינו מעת שהוא מסוגל להבין את המצווה ואת דרכי קיומה. ורק מצווה אחת נתייחדה מכל המצוות, והיא המצווה ללמד את הבן התורה, שמקור חיובה בתורה שבכתב, שנאמר (דברים יא): "ולמדתם אותם את בניכם". ברור אם כן שהיסוד החשוב ביותר בחינוך הישראלי הוא ללמד את הילדים תורה (שו"ע הרב ת"ת א, א).



עובדה מעניינת היא שמלכתחילה מצווה התורה שכל אב ילמד את בנו תורה. שלא כמו בתרבויות אחרות שהחכמה שייכת לחוג סגור של אינטלקטואלים, בישראל התורה שייכת לכל, שנאמר (דברים לג, ד): "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב", כל צאצאי יעקב אבינו שייכים לתורה. ולכן כל אב צריך לדעת תורה כדי להיות ראוי ללמד את בנו, וכל בן ישראל צריך ללמוד תורה מאביו.



לימוד התורה אינו לימוד של חכמה ערטילאית שמנותקת מן המציאות, אלא היא תורת חיים, המכוונת ומיישרת את דרכו של האדם בכל רבדי חייו, ולכן היא נקראת "תורה" מלשון הוראה. ולפיכך ראוי שההורים שהעניקו לבנם את החיים במובן הגשמי של המילה, שהם הולידוהו ונתנו לו מזון, לבוש ואהבה, הם גם יעניקו לו את המשמעות הרוחנית והמוסרית של החיים, וימסרו לו את התורה האלוקית, שהיא המתנה הטובה שנתן הקב"ה לישראל.



בפועל, מפאת טרדות הפרנסה, רוב ההורים מקיימים את המצווה על ידי ששולחים את הבנים לבתי ספר ותלמודי תורה, ומשלמים עבור בניהם את שכר לימודם. ואף על פי כן ראוי שבנוסף לכך ישתדל כל אב ללמד את בנו כמה דברי תורה בעצמו. כל אב לפי מדרגתו בהבנת התורה. מי שיכול ילמד עם בנו מקרא, גמרא והלכה, ומי שלא הגיע לכך, ילמד עמו לכל הפחות פרשת שבוע. ובזה יזכה להיות שותף בעצמו בהעברת מסורת התורה לבנו.



2 - עד היכן צריך האב ללמד את הבן

במצוות תלמוד תורה נאמרו שני ציוויים, האחד להורים שילמדו את בניהם תורה, והשני לכל אחד מישראל שילמד תורה. והעניין הוא, שעל ההורים לדאוג שילדם ילמד תורה מעת שהוא מסוגל ללמוד. חשוב להדגיש, שאין המצווה מתקיימת בזה שדואגים שהבן ילמד כמה פרשיות וכמה הלכות, אלא המצווה היא ללמדו את כל יסודות התורה, היינו את התורה שבכתב, ואת מדרשי חז"ל על הפסוקים, ואת כל ההלכות המעשיות בטעמיהן, ואת יסודות האמונה והמוסר.



ומשעה שהבן הגיע לגיל בר המצווה, אף עליו מוטלת המצווה, שנאמר (דברים ה, א): "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם". כלומר, מעת שהבן עבר את גיל בר המצווה ועדיין לא הספיק ללמוד את כל יסודות התורה - מוטלת על ההורים ועל הבן מצווה משותפת: לדאוג שהבן ידע את כל יסודות התורה. הבן מצידו צריך לשקוד על לימודיו, וההורים מצווים לעודדו ולסייע לו ככל יכולתם בלימודיו. וכל זמן שבנם אינו יודע את כל יסודות התורה - עדיין לא קיימו את המצווה כהלכתה, שנאמר (דברים ו, ז): "ושננתם לבניך", ודרשו חז"ל שהכוונה לשנן להם עד אשר תהיה התורה מבוררת ומחודדת בפיהם, שאם ישאלם אדם ידעו לענות לו (קידושין ל, א, שו"ע הרב הל' ת"ת א, ד).



ומשעה שהבן הגיע לידיעת כל יסודות התורה - קיימו ההורים את מצוותם. ומאז עוברת האחריות כולה אל כתפי הבן, ועליו להמשיך ולחזור על תלמודו כדי שלא ישכח דבר ממה שלמד. ואם שכח, לא על ההורים האשם אלא על הבן. ומכל מקום אם יש להורים השפעה על בנם מצווה שיעודדוהו לעסוק בתורה ולחזור על לימודו גם בהיותו מבוגר ובעל משפחה (עיין שם א, ו).



לפי הדרכת חכמים ניתן להגיע לידיעת יסודות התורה עד גיל עשרים. וכן מבואר במסכת אבות (ה, כא), שמגיל חמש עד עשר היו לומדים מקרא, ומגיל עשר עד חמש עשרה למדו משנה, כלומר את כל ההלכות הפסוקות. ומגיל חמש עשרה ועד עשרים למדו תלמוד שהוא פירוש טעמי ההלכות. ולאחר שהגיעו לגיל עשרים היו מסיימים את חוק לימודיהם ויוצאים לדאוג לצורכי משפחותיהם. ומכאן ואילך יקבעו כמה שעות בכל יום ללימוד תורה, ובאותם שעות יחזרו על תלמודם וימשיכו להתעמק בו (עיין שם פ"א, א, ופ"ג, ד).



ואמנם השתנו הזמנים, בזמן המשנה לא היו כותבים את התורה שבעל פה, וגם בתורה שבכתב לא היה ניקוד וטעמים, ועל כן היו מקדישים זמן רב מאוד לשינון הפסוקים בקריאתם הנכונה בניקוד וטעמים, ולשם כך הוקדשו חמש שנים. ואחר כך חמש שנים היו לומדים ומשננים את המשניות שהן ההלכות הפסוקות עד שהיו יודעים אותן על פה. אח"כ הקדישו חמש שנים נוספות ללימוד טעמי ההלכות בגמרא ולחזרות מרובות עליהם עד שזכרום היטב. אבל כיום הותר להדפיס את התורה עם ניקוד וטעמים, וכן הותר לכתוב את התורה שבעל פה. ולכן מצד אחד אין צורך להקדיש זמן רב כל כך לשינון בעל פה, אולם מן הצד השני במשך הזמן נתרבו הדעות והפרטים, ולוקח זמן רב ללומדם, להבינם ולזוכרם. אך בסיכומו של דבר, גם היום, אילו הלימודים היו נערכים כראוי, היה אפשר ללמוד היטב את כל יסודות האמונה, המוסר וההלכה בטעמיה עד לגיל עשרים בערך. ועד שיגיע הבן לרמה תורנית של ידיעת יסודות התורה, עדיין מצווה על אביו לדאוג שילמד תורה (עיין שם א, ו).



בפועל כיום, ברוב המקרים בוגרי הישיבות הקטנות והתיכוניות אינם יודעים כראוי את יסודות התורה, לפיכך כדי לקיים מצוות תלמוד תורה כהלכתה, יש להמשיך וללמוד בישיבה, ואף ההורים מצווים לעודד את בניהם לכך. שכל זמן שבנם אינו יודע את כל יסודות התורה להלכה ולמעשה, עדיין לא קיימו את המצווה: "ולמדתם אותם את בניכם".



היו תקופות שגם מי שלא למד את כל יסודות התורה היה ממשיך במסורת אבות, ואף שהוא והוריו לא קיימו את מצוות הלימוד כהלכתה, מכל מקום המסורת היהודית נשמרה. אבל בדורות האחרונים ברור לכל, שאם האב לא ידאג שבנו ילמד את כל יסודות התורה, הן מהצד ההלכתי והן מהצד האמוני - ישנו סיכון גדול שהבן לא יבין כראוי את ערכן של התורה והמצוות ויתרחק מן התורה והאמונה.



3 - האם חייב האב לשלם עבור תלמוד תורה של בנו


כפי שלמדנו המצווה החשובה ביותר המוטלת על האב ביחס לבנו היא ללמדו את כל התורה, כלומר: את התורה שבכתב, את כל יסודות ההלכה בטעמיה ואת כל יסודות האמונה והמוסר. מי שיכול ללמד את בנו בעצמו הרי זה משובח. אבל בפועל מפאת קשיי הפרנסה וטרדות החיים, רוב רובם של ההורים אינם יכולים ללמד את בנם בעצמם, ועל כן הם צריכים לדאוג שמורה ילמד את בנם. השאלה המתעוררת היא, האם על פי התורה האב חייב לשלם עבור לימוד התורה של בנו או לא?



תשובה: שלוש מדרגות בחיוב זה. לימוד תורה שבכתב, לימוד תורה שבעל פה, ודאגה לסיפוק צרכיו של הבן בעת שהוא לומד תורה. ונפרט יותר:

מדרגה ראשונה: מימון המורה שילמדו תורה שבכתב, שהוא חובה גמורה המוטלת על האב. ואם מצבו הכלכלי של האב דחוק ואין לו כסף לשלם עבור הבן, מצווה על ראשי הציבור לסדר אפשרות לבן ללמוד בחינם. ואם הציבור אינו מאורגן כראוי, או שמצבם הכלכלי דחוק עד שאינם מסוגלים לעזור, חובה על האב למכור את כסותו או לקבץ נדבות ובלבד שבנו ילמד את התורה שבכתב.



המדרגה השנייה: מימון המורים שילמדו את בנו תורה שבעל פה. והדין הוא, שאם יש לאב כסף לשלם עבור בנו, חובה עליו לשלם. ואם אינו רוצה לשלם, בית הדין כופה אותו עד שיוציא ממנו את התשלום עבור בנו. אבל אם אין לו כסף לשלם, אזי אין כופים את האב לקבץ נדבות עבור לימוד תורה שבעל פה של בנו, והאחריות לכך עוברת לכלל הציבור ולחכמי ישראל, שמצווים ללמד את בנו של העני את כל התורה שבעל פה בלא תשלום.



המדרגה השלישית: סיפוק צרכי הבן בעת שהוא לומד. למשל, נער שכדי להשלים את לימודיו צריך ללמוד בישיבה הנמצאת בעיר אחרת, מצווה על אביו לשלם עבור המורים שילמדו את בנו תורה ועבור מזונו ודיורו. וזאת עד אשר יגיע בנו לידיעת התורה שבכתב והתורה שבעל פה. ואף שהתשלום עבור מזונו ודיורו בעת הלימוד כלול במצווה ללמד את הבן, מכל מקום על פי ההלכה אין בית הדין כופה את ההורים לשלם עבור הוצאות הפנימייה של הבן. שרק עבור תשלום המורים בית הדין היה מתערב וכופה את ההורים לשלם אבל לא עבור הצרכים הנלווים ללימוד. 1

עוד צריך לדעת, שמה שההורים משלמים עבור לימוד התורה עצמו, אינם יכולים לשלם ממעשר הכספים, שכן זהו חיוב על האב ללמד את בנו תורה, ואין אדם יכול לפרוע את חובו מכספי המעשר. אבל מה שמשלם עבור צורכי מזונו, דיורו, ובגדיו של בנו הגדול בעת שהוא לומד תורה, כיוון שאין הוא מחויב לפרנסו - יכול לשלם מכספי המעשר (שו"ע הרב הל' ת"ת א, ז). 2



4 - תקנת יהושע בן גמלא

אחת התקנות החשובות שניתקנו בישראל היא תקנתו של יהושע בן גמלא, שעל ידה נתבסס החינוך הציבורי בישראל. כדי לבאר את תקנתו יש לבאר תחילה שהתורה ציוותה אותנו שלושה ציוויים בקשר ללימוד התורה.



א. כל אב מצווה ללמד את בנו או למצוא לבנו מורה שילמדנו את כל התורה. ב. אם האב לא לימד את הבן, כשיגדל הבן מצווה עליו ללמוד בעצמו. ג. מצווה על תלמידי החכמים שילמדו תורה לתלמידים.

אלא שכמו בכל המצוות, התורה שבכתב מציבה לפנינו את העקרונות, ועל חכמי ישראל הוטלה המצווה למצוא את הדרך הטובה ביותר להגשים את אותם העקרונות. וכן בעניין תלמוד תורה, העיקרון היוצא משלוש המצוות הוא, שכל ישראל צריכים לדעת את התורה, ושההורים והרבנים מצווים לפעול למען זה. אלא שעקרונות אלו זקוקים למסגרות שעל ידם יוכלו להגשים את האידיאל הגדול הזה. זכה יהושע בן גמלא, שחי בתקופת בית המקדש השני, לקבוע את מסגרות הלימוד, ותיקן וייסד את בתי הספר הראשונים בעולם.



וכך מסופר בתלמוד (בבא בתרא כא, א):

"אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל; שבתחילה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה... התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים... ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך, ומכניסין אותן כבן שש-עשרה כבן שבע-עשרה, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".


אחת המשמעויות המרכזיות של התקנה היא, שהאחריות על לימודם של כל ילדי ישראל מוטלת על כלל הציבור, בין אלו שיש להם ילדים ובין אלו שאין להם ילדים, על כולם לדאוג שכל הילדים כולל היתומים וילדי המשפחות העניות שאין ביכולתם לשלם שכר לימודים - יגיעו לבית הספר וילמדו תורה. במילים אחרות, היו גובים מיסים מכל חברי הקהילה, כל אחד לפי עושרו, וממיסי הקהילה היו מממנים את צורכי הציבור ובכללם גם את לימודי הילדים העניים.



וכל כך חשוב עניין זה של יסוד בתי ספר, עד שאמרו חז"ל, שכל עיר שאין בה סידור לימודים לילדים, צריכים בני שאר הקהילות להחרים אותה עד אשר יתקינו בה בית ספר. ואם עמדו בעיקשותם ולא הקימו בית ספר, מחריבין את אותה העיר ומפזרים את יושביה בקהילות אחרות, ובלבד שלא יהיה מקום בישראל שלא מלמדים בו את הילדים תורה (שבת קיט, ב. טור ב"י יו"ד רמה, ז).



5 - גיל תחילת הלימוד

תחילת החינוך ללימוד התורה הוא משעה שהילד מתחיל לדבר, שאז מלמדו אביו פסוק: "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג, ד). ואח"כ פסוק: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). ואח"כ ילמדו אותו לקרוא אותיות כדי שיוכל לקרוא מעט פסוקים עד שיגיע לגיל שש או שבע (סוכה מב, ב, רמ"א יו"ד רמה, ח).

ומשיגיע לגיל שש או שבע יתחיל ללמוד בבית הספר, שכך נקבע בתקנת יהושע בן גמלא שבגיל שש ושבע יתחילו את הלימודים המסודרים (ב"ב כא, א). והפירוש הוא, שילד רגיל יתחיל את לימודיו בגיל שש, ואם הוא חלש וכחוש, ימתינו שיתחזק ויכניסוהו לבית הספר כשיהיה בן שבע (תוספות שם ד"ה 'כבן').



ומה שאמרו חכמים במסכת אבות (ה, כא) שבן חמש מתחיל ללמוד מקרא, הכוונה שבגיל חמש מתחילים ללמד אותו לקרוא מעט פסוקים בביתו, אבל רק בגיל שש ייכנס לסדר לימודים מלא (שו"ע הרב הל' ת"ת א, א). בזמנינו, שגם הפעוטות הולכים לגנים, צריך לדאוג שבגנים ילמדו את הילדים לקרוא, כדי שיוכלו לקרוא מעט פסוקים, ואח"כ כשיגיעו לגיל שש יכנסו לבית הספר ויתחילו ללמוד יום מלא.



6 - שעות הלימוד

לפי התקנה היו הילדים לומדים יום מלא כל השנה. וכבר בגיל צעיר היו מרגילים אותם ללמוד כל היום ומעט בלילה, כדי שהרגלי הלימוד יקבעו בנפשם (שו"ע יו"ד רמה, יא, שו"ע הרב ת"ת א, א). וברור שהיו הפסקות למשחקים וכדומה, אבל כעיקרון רובו הגדול של היום היה מנוצל ללימוד. וכך נהגו בישראל מתקופת הבית השני ועד קרוב לימינו.

ולא רק שהיו לומדים כל היום, אלא הלימודים התקיימו בכל ימות החול שבשנה, ורק בערבי שבתות וחגים היו מקצרים את יום הלימודים כדי להתכונן לשבת ולחג.

על ידי לימודים מוגברים אלו היו היהודים ידועים בכל העולם כעם חכם ונבון המוציא מקרבו גאונים בעלי שם.



עלינו לערוך כיום חשבון נפש עמוק, כיצד התדרדר החינוך היהודי במדינת ישראל, עד שרוב ילדי ישראל לומדים בסך הכל כארבע עד חמש שעות ביום, ובנוסף לכך קרוב לשלושה וחצי חודשים בשנה הם נמצאים בחופשה. לא פלא שבמצב כזה מתרבה הבערות, ואיננו מצליחים לטפח כשרונות מצויינים הן בחכמת התורה והן במדעים השונים.

עובדה היא שמתוך יהודי התפוצות רבים זוכים בפרסי נובל למדע, ואילו מבני הארץ עדיין לא זכה אחד. גם האונברסיטאות בארץ, למרות הצלחתן היחסית, עוד לא זכו להגיע לרמה הגבוהה של האונברסיטאות הטובות בעולם, ששם יהודים מובילים את המחקרים החדשים. אין זאת אלא מפני שהלימוד אינו תופש אצלנו את המקום הראוי לו.



על כולנו מוטלת האחריות להחזיר העטרה ליושנה, ולהעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום. בכשרון הלימוד היהודי טמון פוטנציאל אדיר, שכל השקעה בו כדאית. אם נשקיע מאמצים ומשאבים למען החינוך לתורה ולמדע, נזכה לגדל ולטפח כאן תלמידי חכמים ומדענים גאונים, וכל יהודי העולם ירצו לעלות לארץ כדי להיות שותפים לפיתוח הכשרון והיצירה הרוחנית הישראלית. ואף הגויים יאמרו עלינו: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד, ו). ויתקיים בנו חזון הנביאים: "והלכו גוים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית אל-הי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (מיכה ד, ב).


^ 1. המקור לחיוב לשלם עבור לימוד תושבע"פ למי שאפשר לו הוא בדברי הרמ"ה המובאים בטור יו"ד רמה, ו, והביאם השו"ע שם, ושו"ע הרב הל' ת"ת פ"א הלכה ד' והלכה ז'. ושם בהלכה ז' מבוארת המדרגה השלישית.

החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה נובע מכך שכעקרון ניתן לגבות כסף עבור לימוד תושב"כ ולא עבור תושבע"פ, וכיוון שכך, מובן שהחיוב לשלם עבור הלימוד הוא רק בתושב"כ ולא בתושבע"פ. וכיוון שהוא חיוב גמור, מחויב האב לעשות הכל כדי לדאוג שבנו ילמד תושב"כ. בפועל גם עבור לימוד תושבע"פ משלמים למורים שכר בטלה, שאם לא ישלמו - לא יהיה למורים ממה להתקיים ויאלצו לחפש פרנסה ולא ילמדו את נערי ישראל. ולכן מי שיש בידו יכולת לשלם עבור תושבע"פ מחייבים אותו לשלם, ומי שאין לו פטור מלקבץ נדבות או למכור כסותו וכדומה.

2. שאלה קשה עלולה להתעורר במשפחה של בעלי תשובה שבה גם האב וגם הבן עדיין לא למדו את כל יסודות התורה, והמצב הכלכלי מאפשר שרק אחד מהם ילמד והשני צריך לסייע לפרנסת המשפחה. מצד אחד מצווה על האב לדאוג שבנו ילמד את כל יסודות התורה, ומצד שני האב צריך לדאוג ללימודו עצמו, שכן מי שלא לימדו אביו צריך ללמוד בעצמו. ההלכה היא, שהאב צריך לממן קודם את לימודיו הוא, מפני שמצווה שבנפשו קודמת ורק אח"כ יממן את לימודי הבן. אבל אם הבן חריף יותר בהבנתו, עדיף שיממן את לימודי הבן, שעל ידי כך תרבה התורה יותר בישראל. כך מבואר בקידושין כט, ב, ושו"ע יו"ד רמה, ב.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il