בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • סדרי הדין והדיון
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מיכאל בן מזל טוב

מיהם עדים כשרים

מיהם עדים כשרים על פי ההלכה?

undefined

הרב יואב שטרנברג

סיון תשס"ח
3 דק' קריאה
כחתימה לעיסוקנו בדיני עדות, נקדיש את הגליון הנוכחי ואת הבא אחריו, לשאלה, מיהם עדים כשרים על פי ההלכה. בגליונות הבאים נעסוק בקבילותן של ראיות אחרות, מלבד עדות.
הרמב"ם (עדות פרק ט הלכה א) מונה את רשימת הפסולים לעדות: "עשרה מיני פסלות הם כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות, ואלו הן: הנשים, והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחרשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין בעדותן, הרי אלו עשרה".
בגליון זה נדון בפסלותם של קרוב, רשע ואישה. ולפסול נוגע נקדיש את הגליון הבא.

פסול קרובים לעדות
ראשית, נגדיר מהו "קרוב" לעניין עדות. הרמב"ם (שם פרק יג) מסביר, ששני אחים נחשבים כקרובים. דרגת הקרבה ביניהם מוגדרת כ'ראשון בראשון'. בנו של אחד האחים עם האח השני (דוד ואחיין) מוגדרים כראשון בשני. שני בני אחים, הרי הם שני בשני. קרובים רחוקים יותר מאשר שני בשני, כמו שני נכדי אחים (שלישי בשלישי), ואפילו נכדו של אח אחד ובנו של האח השני (שני בשלישי) כשרים לעדות.
כשם שקרובים מן האב נחשבים כקרובים, גם קרובים מן האם נחשבים כקרובים. ולכן אין הבדל בין שני אחים מאב או מאם.
הכלל השלישי בנושא קרובים הוא 'בעל כאשתו'. דהיינו, שני אנשים המוגדרים כקרובים, גם בעליהם או נשותיהם נחשבים כקרובים. לכן, כשם ששני בני דודים נחשבים כקרובים, כך גם נשותיהם נחשבות כקרובות. אולם, בני המשפחה של בן הזוג, כגון אחיהם של נשות בני הדודים, אינם נחשבים בקרובים הפסולים לעדות.
יש לשים לב, שפסול קרוב צריך להבחן ביחס לעדים, לבעלי הדין ולדיינים. הוא פוסל גם עדות לרעת הקרוב.

פסול רשע לעדות
מן הפסוק 'אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס' למדו חז"ל, שרשע אינו יכול להיות עד. רשע לעניין זה הוא מי שעובר על איסורי לאו. אמנם, אם עובר על איסורים שאינם איסור לאו מדאורייתא, כגון איסורי דרבנן אף שאינו נפסל לעדות מן התורה, הרי הוא פסול לעדות מדרבנן.
נחלקו האמוראים, האם רשע הפסול לעדות הוא 'רשע דחמס', דהיינו מי שעובר עבירות בתחום שבין אדם לחברו, או בעניינים ממוניים בדווקא, או שכל מי שעובר עבירות, כגון מי שאוכל נבלות וטרפות, נפסל לעדות. להלכה, גם מי שעובר עבירות שבין אדם למקום שיש בהן לאו, נפסל לעדות מן התורה. עם זאת, בעבירה מדרבנן, חלק מן הראשונים כותבים, שאין העובר נפסל לעדות, אלא אם כן עובר את העבירה לתאבון, דהיינו שיש לו אינטרס בכך שעובר את העבירה. אולם, אם עובר ללא אינטרס, אינו נפסל לעדות. לכן, עדים החותמים על שטר הלוואה בריבית, אף שהם עוברים על עבירה דרבנן, אינם נפסלים לעדות, שהרי אין להם רווח מכך שעוברים את העבירה, וכך פסק הרמ"א (חושן משפט סימן לד סעיף ג).
הבדל משמעותי נוסף בין פסולי עדות מדרבנן לפסולי עדות מן התורה הוא, שמי שפסול לעדות מן מדרבנן, נפסל רק אם בית דין הכריזו עליו כעל עד פסול. היות שבימינו נדיר מאוד שאירוע כזה מתרחש, חשוב לדעת אם פסולו של העד הוא מן התורה או מדרבנן.
כנקודה אחרונה נציין, שעל מנת להיפסל לעדות, על העד לדעת שמה שהוא עושה אסור. שכן, מהותו של הפסול של עד רשע הוא הסברא, שהיות שמוכן לעבור עבירות לתיאבון, יהיה מוכן גם להעיד שקר כדי לקבל טובות הנאה. כיון שהתורה נתנה נאמנות מוחלטת לעדים, רק מתוך הנחה שחזקתם שאינם משקרים. לכן, אדם העובר עבירות משום שאיננו יודע שאלו עבירות, אין בכך ראיה שיעיד עדות שקר, שזהו איסור ברור וידוע, ולכן אין הוא נפסל לעדות.

פסול נשים לעדות
נשים פסולות לעדות מן התורה. דין זה הוא גזירת הכתוב שכנראה מטרתו להגן על הנשים ולפטרן מהחובה הלא נעימה ולעתים גם מסוכנת של עדות. לכן, במצבים מסוימים, היו תקנות בימי הראשונים לקבל עדות נשים. הרמ"א (חושן משפט סימן לה סעיף יד) כותב: "תקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בב"ה של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות.
עם זאת, תקנות אלו צומצמו מאוד על ידי האחרונים, כמבואר בפתחי תשובה (שם). לכן, מן הראוי לתקן מחדש תקנות מעין אלו גם בדורנו. כמו כן, חשוב להדגיש, שפסלותם של עדים מסויימים, אינה פוסלת אותם באופן מוחלט. כבר ציינו, שכאשר הדיין מאמין באופן מלא לאדם, אף אם הוא פסול לעדות, רשאי הדיין לסמוך על עדותו משום ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il