ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מורשתו הרוחנית של ר' צדוק ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אלול תשס"ח

מורשתו הרוחנית של ר' צדוק


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל

נמשיך עוד לספר מעט מהנהגותיו של הגאון האדמו"ר רבי צדוק הכהן מלובלין, משתים עשרה שנותיו האחרונות, עת כיהן כאדמו"ר.

המשך שקידתו
גם לאחר שנתמנה לאדמו"ר, המשיך ללמוד בהתמדה עצומה. וגם בעת שהיו משוחחים עמו השתדל שלא להפסיק מתלמודו, כי היה מסוגל בעת ובעונה אחת להקשיב וגם להגות בדברי תורה. וכאשר הרבו החסידים להסיח את דעתו בענייני העולם, התאונן על ביטול תורה.
מעשה ובא לשבות בלובלין רבי יעקב מביאלא, ובאו לכבודו ממקומות שונים כמה מאות מחסידיו. לאחר שהקבילו את פני רבם הלכו האורחים לקבל שלום גם מרבי צדוק ולהזכיר עצמם אצלו, כדרך שחסידים מזכירים עצמם אצל הרבי. כאשר בא אח"כ הרבי מביאלא בעצמו להתראות עם רבי צדוק, אמר לו רבי צדוק בתרעומת: "החסידים של כבודו גורמים לי ביטול תורה". אמר הרבי מביאלא: "במקום ששם תורה שם תהא גם תפילה". השיב רבי צדוק: "זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד".

סדר יומו
גם בתפילות היה מקצר, כדי להוסיף בלימוד תורה. וכדי שלא להתבטל מתורה, וכדי להתפלל דווקא במקום לימודו, היה רגיל להתפלל שחרית ביחידות ובהשכמת הבוקר (סמך בזה על דעת כמה מגדולי מהראשונים), ולבית המדרש היה נכנס לקריאת התורה.
את האנשים שהיו באים לשאול ממנו עצה ותושיה היה מקבל בין מנחה למעריב, ועוד זמן מסוים לאחר מעריב. והיה ממעט בשינה, וכמעט כל הלילה היה ער.
היה אוכל בכל יום ארוחה אחת לאחר סיום המסכת היומית, שכך נהג תמיד - לסיים בכל יום מסכת אחת. ובשבת היה מסיים שתי מסכתות: שבת ועירובין.
מספרים שבכל ט"ו באב היו החסידים רגילים לסיים את כל הש"ס, כאשר כל אחד לוקח על עצמו ללמוד חלק מן הדפים. שנה אחת התברר ביום שלפני ט"ו באב שנפלה טעות בחלוקת הש"ס, וחלקים ממסכתות שונות לא למדו, ואת מסכת כתובות כולה לא למדו. שאלו את רבי צדוק כיצד ינהגו. אמר להם שיעשו את הסיום בזמנו, והוא ישלים עד למחרת את מה שהחסירו במשך השנה כולה.

מעודד ללמוד תורה
ככלל, היה רבי צדוק מופשט מענייני העולם. ואף שהיה מתעניין בכל תחומי החכמה, והיה בקיא בחכמות חיצוניות, לא היה מעורב בענייני השעה, ולא הביע עמדות בענייני ציבור.
הוא ראה את ירידת הדור, ואת עזיבת התורה והמצוות שהתרחשה אז בקרב היהודים באירופה. כנגד זה השתדל להשפיע על הצעירים שיילכו בדרכו, בדרך לימודו החריף והעמוק, שמתוך כך קיווה שיוכלו להתמודד עם רוחות הזמן. ואכן רבים השיב מעוון, ורבים התגדלו בתורה בזכות השפעתו.
מספרים כי פעמים שבאו אצלו בני עשירים מחסידיו להתייעץ בבחירת עיסוקם ופרנסתם. הם חשבו שכדרך רוב האדמו"רים גם הוא מצוי בתחומי העסקים והפרנסות השונות, ויידע להמליץ להם במה לעסוק. אך הוא, שכל עולמו היה תורה, המליץ להם לעסוק במלמדות, שעל ידי שילמדו תינוקות של בית רבן יוכלו גם ללמוד תורה וגם להתפרנס... הם, בני העשירים, כמובן לא העלו בדעתם שמשכורת זעומה של מלמד תינוקות יכולה להיקרא 'פרנסה'...

יחסו ללימודי חול

היה לו ארון מיוחד לספרי חול, ואת כל הספרים שבו ועוד ספרים רבים אחרים ידע. וכמה פעמים אף אמר שלקרוא מותר הכל. אולם הארון היה סגור במפתח, מפני שאמר כי רק מי שיודע להבחין בין טוב לרע, ולהוציא טוב מתוך דעות זרות - מותר לו לקרוא הכל. אבל מי שאינו יודע לעשות זאת, אסור לו לקרוא בספרים שמחבריהם לא היו יראי שמיים.
ופעם שאלו אחד מחסידיו שהיה בעל בית דפוס, האם מותר לו להדפיס ספרי כפירה משכיליים. והשיב: "מוטב שתמכור צלמים, כי בזה אני בטוח שרק גויים יקנום ולא יהודים..."

פעם סיפרו לו על אחד מחסידיו הצעירים שהוא מלמד גמרא בבית ספר מודרני. כשהגיע אליו פעם לשבת, שאלו: האם אמת הדבר שאתה מלמד בבית ספר לא כשר? סיפר לו החסיד על סדרי בית הספר ושיטות הלימוד החדשות. שאלו הרב: "ואימתי לומדים את האלף-בית פשוטו כמשמעו?" השיב: "לאחר שיודעים לקרוא, מלמדים אותם את שמות האותיות". "אם כך הדבר", אמר רבי צדוק, "אם מלמדים לילדים את האותיות הקדושות - ניחא".

מעט מהנהגותיו עם חסידיו
גם לאחר שנתמנה לרבי, לא זז ממידת האמת. ופעם באו אליו שניים מעסקני הקהל באיזה עניין ציבורי. והאנשים האלה לא ישרו בעיניו, ולא הביט בפניהם. התרעמו האנשים ושאלו: "רבי, מדוע כבודו אינו מקבל אותנו בסבר פנים?". השיב: "אמרו חז"ל אסור להביט בפני רשע".
והיו באים לשולחנו חסידים שהיו רבנים ידועים, כדי לשמוע את חידושיו הנפלאים. ופעם בסעודה שלישית הוציא רבי צדוק את העצמות מהדג ואכלו. העיר אחד הרבנים: "בורר, בורר". השיב לו רבי צדוק: "הלכות שבת יודע אני טוב ממך". ואכן מתשובותיו בהלכה ניכר בעליל כי היה אחד מגאוני הדור.
פעם כשהגיע לברית מילה יומיים לאחר פסח, באמצע הברית פתאום נעלם אבי הבן. וכשחזר שאלו רבי צדוק: להיכן הלכת? והשיב שהלך לחפש בשביל הרבי יי"ש חדש שלא נמכר במכירת חמץ. השיב לו רבי צדוק: "אם המכירה של החמץ קודם הפסח מועילה נגד איסור דאורייתא, שלא יעברו על 'בל יראה' ו'בל ימצא', מכל שכן שהיא מועילה גם בשבילי, ומי ביקש ממך לחפש עבורי יי"ש".
בכל מוצאי שבת לאחר ההבדלה נהגו החסידים לשיר שירים של מוצאי שבת, וכל חסיד היה מזמר בית אחד. היה שם חסיד אחד זייפן, וכשהתחיל לשיר פרצו כולם בצחוק, ורק מפני כבודו של הרבי התאפקו. כשהבין הכהן שצוחקים מה'משורר', כיבדו והחל לשיר עמו, וחדלו מן הצחוק.
בפורים היו החסידים שמחים על שולחנו, והיה צוחק מאוד מ'דיני התורה' ו'הפסקים' של 'רב פורים'.
פעם כשסיפרו לו שרבי גרשון הניך מראדזין מצא את ה'תכלת', הגיב במילתא דבדיחותא: "ומה אעשה אם יספר שמצא אפר פרה אדומה?".

הסתלקותו
זמן קצר לפני פטירתו בא אצלו אחד מגדולי חסידיו והזכיר את אשתו החולה, וביקש שהרבי יתפלל עליה. כעבור זמן מתה. אמר אז רבי צדוק: "משמע שכבר אין לי דעה בשמיים. סימן הוא שקרוב יומי להסתלק מן העולם".
בשנת תר"ס, בהיותו כבן שבעים ושבע, התחילה בריאותו להתרופף, אך הוא לא פסק מעבודתו בלימוד התורה בשקידה. פעם בקומו בשעה חמש לפנות בוקר כהרגלו, לבש את בגדיו ובצעדו ללכת נטה לנפול. חרד אליו משמשו וביקש להחזירו למיטה. ענהו רבי צדוק: מיום עומדי על דעתי לא חזרתי לישון אחרי התעוררותי הראשונה.
אז החל לרמוז לבנו וחתנו החורגים, שנתחנכו וגדלו אצלו, שרצונו כי ידפיסו את כתביו בנגלה ובנסתר, שהיו עד אז שמורים תמיד בארגז נעול, ועין איש לא ראתם. ואף הוסיף כי יהיה למליץ טוב עבור המסייעים והמתעסקים בהדפסת ספריו והפצתם. והזכיר שכך גם ציווה הגאון הקדוש רבי לייבוש חריף אב"ד פלאצק לגבי הוצאת ספריו. והעיד, שאכן הרב מפלאצק קיים את הבטחתו.
בט' באלול תר"ס, בשעות הבוקר, איבד רבי צדוק את הכרתו. הרופאים ניסו לעוררו, תוך שאשתו עם בתה עומדות אצל ארון הקודש ומייללות בקול קורע לב, ומבקשות כי זכות תורתו תעמוד לו להשיב את נפשו. אולם ארון הקודש נשבה. הבית נמלא בחסידיו האבלים. משמשו יודיל הפיל עצמו על הארץ והכה את ראשו ברצפה, וצעק בקול מר: "אנה נלך מעתה ובצל מי נחסה מעכשיו".

פרי צדיק
בנים לא השאיר, אולם כתבים רבים בכל מקצועות התורה השאיר. רבים מהם נדפסו. ובעזרת ה' זכינו להשלים עתה, בהוצאת הר ברכה, את הוצאתם מחדש של סדרת הספרים שנדפסו ממנו בענייני חסידות, עם הערות ומפתחות.
נתקיימו בו דברי המדרש (תנחומא נח): "בשעה שהאדם מסתלק מן העולם בלא בנים, הוא מיצר ובוכה. אמר לו הקב"ה: למה אתה בוכה? מפני שלא העמדת פרי בעולם הזה? יש לך פרי יפה מן הבנים... התורה, שכתוב בה 'פרי צדיק עץ חיים'..."

יחסו של מרן הרב קוק זצ"ל לרבי צדוק
הרב קוק היה צעיר מרבי צדוק בארבעים ושתיים שנה. בהיותו כבן ארבעים החלו להדפיס את ספרי רבי צדוק, וכפי הנראה רק בהיותו קרוב לגיל ששים הגיעו הספרים אליו.
הוא כמובן התפעל מאוד מעומק דבריו של רבי צדוק ומהיקפם הגדול, ואף אמר שבהרבה תחומים דבריהם נפגשים. אלא שציין שרבי צדוק רדיקלי ממנו, שכן רבי צדוק יותר מלמד זכות על חטאי ישראל, ואומר שעם עבור השנים החטאים נמחלים. ואילו הרב קוק מדגיש שהדבר נעשה עם תשובה.
העצה לעילוי מגרודנא ללמוד בספרי רבי צדוק
הגאון רבי יהודה גרשוני ז"ל, 'העילוי מגרודנא', התפרסם כאחד העילויים המופלגים בישיבות ליטא. גדולי מגידי השיעורים היו מתייראים לומר שיעורים בנוכחותו, מפני שהיה מקפחם בקושיותיו.
עוד לפני נישואיו החליט העילוי הנודע לעלות לירושלים וללמוד ב'מרכז הרב'. את דברי מרן הרב קוק זצ"ל לא ניסה לסתור, מפני שנוכח לדעת כי מרן הרב הוא גאון הגאונים, שידע להשיב על כל קושיותיו. וכך נעשה ה'עילוי מגרודנא' לאחר ממעריציו של מרן הרב קוק.
פעם באחת האזכרות למרן הרב קוק בג' אלול, רצה הרב יהודה גרשוני לתת דוגמא לדרכו המופלאה של הרב קוק, שכללה ואיחדה את כל השיטות ומקצועות התורה, וציין כי הרב הציע לו ללמוד בספרי רבי צדוק הכהן מלובלין.
הרב גרשוני צחק מעט בעת שנזכר בכך. הוא נזכר כיצד הופתע לשמוע שהרב מציע לו, לעילוי הליטאי, שהלמדנות העיונית מילאה את כל עולמו, ללמוד באיזה ספר חסידי. זה היה מאוד לא מקובל. איזה למדן ליטאי עסק אז בספרי חסידות?! והנה הרב, שידע היטב את ערך הלמדנות, ממליץ לו על כך!
כפי הנראה מרן הרב המליץ דווקא על ספרי רבי צדוק מפני החריפות וההברקה שבדבריו, וכמו כן משום שכל דבריו מבוססים על מקורות רבים מכל התורה כולה. ועל כן שיער הרב, שמתוך ההתפעלות מחריפותו והיקף תורתו של רבי צדוק, יוכל העילוי הליטאי הצעיר להיפתח ולהיכנס ללימוד פנימיותה של התורה, ולהתעלות בעבודת ה' ביראה ובאהבה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית