^ 1.. יש שביארו את שלושת הפירושים הללו כחולקים, כלומר אחד מהם הוא 'פת-הבאה-בכיסנים' (פהב"כ), ועל השניים האחרים מברכים 'המוציא', שכן הם מאפה ודינם כלחם. אלא שאין הכרעה כמי הלכה, ומספק פסק השו"ע קסח, ז, שעל כל אחד מהם, אם לא קבע סעודה, יברך 'מזונות'. וכ"כ ב"ח, מ"א יח, ט"ז ו, רע"א, דגול מרבבה, ועי' באו"ה קסח, ח, 'טעונים'. לעומת זאת, יש שביארו שאין בזה מחלוקת אלא שלוש דוגמאות לפהב"כ, שכולם מדברים על מאפים שבדרך כלל נאכלים כקינוח ולא כלחם שהוא עיקר הסעודה. וכך משמע מכמה ראשונים: רשב"א, מאירי, תר"י ואו"ז. וכ"כ במאמר מרדכי יד, שאפשר להסביר בדעת השו"ע. וכ"כ בדעת תורה בשם בית אפרים או"ח יב, וכ"כ בערוה"ש כג. אם נאמר שיש מחלוקת בין ג' הפירושים, לכאורה, אם יאכל משני מינים, מכל אחד כשיעור 'זית', גם אם לא יקבע עליהם סעודה, כיוון שאחד מהם הוא בוודאי לחם, יצטרך לברך בסוף ברכת המזון. אולם למעשה מורים כדעה הסוברת שאין מחלוקת בין ג' הפירושים, וכולם נחשבים מזונות כשלא קבע עליהם סעודה. ואף אם נאמר שיש בין ג' הפירושים מחלוקת כפי שמשמע מהב"י, מ"מ אחר שנפסק מספק שעל כל המינים הללו מברכים 'מזונות', הרי שבפועל אנו מחשיבים את כולם כפהב"כ ואבד מהם שם לחם. וכך משמע ממ"א כב, והלבוש ו.
^ 2.. ברכות מב, א, לגבי מאפה מזונות, שהוא פהב"כ, אמרו: "כל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך", היינו המוציא וברהמ"ז. שתי שיטות עיקריות בהגדרת "קובעים עליו סעודה": שיטה ראשונה , קביעות סעודה הוא שיעור ששבעים ממנו בארוחה רגילה. כ"כ הטור ושו"ע קסח, ו, ועוד רבים. ונחלקו הראשונים לפי מה משערים. לתר"י והרא"ש, לפי המקובל אצל רוב האנשים. ולראב"ד והרשב"א, אם זה שאוכל רגיל לקבוע על פחות משיעור שאחרים קובעים סעודה - יברך 'המוציא' וברהמ"ז על מה שהוא רגיל. ונפסק בשו"ע קסח, ו, כתר"י והרא"ש. אבל לגבי זקנים וילדים, כתב בבאו"ה קסח, ו, 'אע"פ', שכיוון שטבעם לשבוע משיעור קטן מהמקובל, הולכים אחר המקובל אצלם.
שיטה שנייה : שיעור 'פרס'. כ"כ הרמ"ע מפאנו, מהר"ם בן חביב, בית דוד או"ח פב, לפי המבואר בעירובין פב, ב, שזה שיעור הלחם שהיו אוכלים בסעודה בינונית. (לרש"י שיעור 'פרס' הוא ד' ביצים, ולרמב"ם ג' ביצים). ואף שרוב האנשים אינם שבעים משיעור זה כפי ששבעים בסעודה רגילה, לדעתם אין צריך להיות שבעים מפהב"כ כשביעה של סעודה רגילה, אלא רק שיאכלו ממנה כשיעור הלחם שאוכלים בסעודה רגילה, ויש מזה שביעה חלקית, וזו כוונת הגמרא: "כל שאחרים קובעים עליו סעודה". וכדעה זו כתבו רבים מהפוסקים הספרדים האחרונים. ורבים מיוצאי ספרד בדורות האחרונים נהגו לחשב את שיעורי כזית וביצה לפי משקל מים (חיד"א במחזיק ברכה קסח, ו, כה"ח מה-מו). ולחשבונם על פי שיעור ר' חיים נאה משקל ד' ביצים 224 גרם, ולחישוב המדויק 200 גרם. במאפים יוצא שמשקל 200 גרם הוא בנפח של כתשע ביצים (תלוי בדחיסות המאפה). ובשיעור כזה כבר נעשים שבעים. הרי שבפועל על ידי חישוב המשקל השוו את שיעור ד' ביצים לשיעור שביעה. אולם מוסכם שהשיעורים הם לפי נפח (כמבואר להלן י, ו), ולבעלי השיטה השנייה שיעור קביעות הוא באכילת נפח של 'פרס'.
ויש לדעת שהטעות בדין זה אינה חמורה כל כך, שכן להרבה פוסקים אם בירך 'מזונות' ו'על המחיה' על לחם - יצא (שועה"ר קסח, ח, ח"א נח, א, יבי"א ח"ב או"ח יב). וכן אם בירך על פהב"כ 'המוציא' וברכת המזון - יצא (נשמת אדם לז, א, מ"ב רח, עה, כה"ח קסח, מג). וכך סיכם בברכ"ה ח"ב ג, 2, 69. וראו לעיל ד, 3.
אלא שבמקום של ספק, כאשר לשיטה השנייה קבע סעודה, שאכל פרס, ולשיטה הראשונה לא קבע, כי לא שבע, מברכים 'על המחיה', שספק ברכות להקל, ו'על המחיה' היא ברכה אחת לעומת ברהמ"ז שכוללת ארבע ברכות (דרישה). ולכתחילה טוב שלא לאכול שיעור שיש לגביו ספק. ואף שלרמב"ם ג' ביצים הוא שיעור 'פרס', מ"מ כיוון שלשיטה הראשונה (שהיא דעת רוה"פ) צריך גם לשבוע, יש לחוש לשיטה השנייה רק בד' ביצים כדעת רש"י. וכ"כ במ"ב קסח, כד. ומ"מ הרוצה לצאת ידי כולם, יזהר שלא לאכול נפח פהב"כ משיעור ג' ביצים ועד שיעור שרגילים לשבוע בו.
ואם הוא אוכל פהב"כ כנפח 'פרס' שמשביע אותו, אלא שספק לו אם גם אחרים רגילים לשבוע בשיעור כזה, יברך 'המוציא' וברהמ"ז. ראשית, יש צד לומר שהוא ספק דאורייתא ויש להחמיר (מ"א ודעימיה, כמובא להלן בהערה 9). שנית, יש לצרף את דעת הראב"ד והרשב"א (הובאו בשיטה הראשונה), הסוברים שהולכים אחר שביעתו של זה שאוכל.
^ 3.. כבר למדנו בהערה הקודמת שיש שתי שיטות בהגדרת "קובעים עליו סעודה". לשיטה הראשונה הוא שיעור ששבעים ממנו בארוחה רגילה. וביאר מ"א יג, שאין הכוונה שהשביעה צריכה להיות מפהב"כ בלבד, אלא כפי שנוהגים לאכול בסעודה, לחם ועוד מאכלים, כך כאשר קבע את סעודתו על פהב"כ, אם שבע מפהב"כ ושאר מאכלים, מברך על פהב"כ 'המוציא' וברהמ"ז, ופוטר את שאר המאכלים. ואמנם לערוה"ש יז, ומג"ג ז, רק אם אכל שיעור שביעה מפהב"כ לבדה, מברך 'המוציא' וברהמ"ז. אולם כדעת המ"א כתבו רוב הפוסקים, וביניהם, גינת ורדים או"ח א, כד, שועה"ר ח, ח"א נד, ד, מ"ב כד. ולשיטה השנייה שיעור קביעות סעודה הוא פהב"כ בשיעור 'פרס'. ואין זה משנה אם אוכלים עם פהב"כ מאכלים אחרים או לא.
ויש לדעת שגם לפי השיטה הראשונה, ברור שפהב"כ צריכה להיות מרכזית בסעודה, ויש שלמדו מעירובין פב, ב, ששיעור הלחם בסעודה הוא 'פרס'. וכ"כ הגר"ז בסדבה"נ ב, ג, שכדי לקבוע סעודה צריך לאכול לפחות ד' ביצים מפהב"כ (ובהלכות קסח, ח, כתב ג' ביצים). אולם לדעת האג"מ או"ח ג, לב, כל זמן שבסך הכל שבע, ואכל מפהב"כ כשיעור לחם שרגילים לאכול בסעודה, אפילו הוא פחות משיעור 'פרס', הרי זו קביעות סעודה. וכך משמע ממ"א ומ"ב, ומכל הפוסקים שלא הזכירו שיעור נפח לפהב"כ. ומהם: גינת ורדים, ח"א וקצוש"ע. לפי"ז, כיום שנוהגים לאכול פחות לחם בסעודה, אף אם יאכל בסעודה פחות משיעור ג' ביצים פהב"כ, לדעתם יברך 'המוציא' וברהמ"ז.
למעשה, רק אם יהיה שיעור קביעות סעודה לשתי השיטות, נברך 'המוציא' וברהמ"ז. ולכן אם אכל מפהב"כ פחות מד' ביצים נפח עם עוד מאכלים, אף ששבע, ולדעת רוה"פ (בביאור השיטה הראשונה) זו קביעות, כיוון שלא אכל פהב"כ בשיעור 'פרס' לרש"י, אין כאן שיעור קביעות לשיטה השנייה, ויברך 'מזונות'. וכן להיפך, אין להחשיב כקביעות שיעור ד' ביצים מפהב"כ אם לא אכל בפועל כשיעור שמשביע כמו ארוחה רגילה.
אבל אין לחוש לשיטות יחידות שמגדילות את שיעור הקביעות יותר. ולכן אין לחוש לדעת ערוה"ש ומג"ג, שמצריכים שיהיה שבע מפהב"כ לבדה. וגם אין לחוש לחשב משקל ד' ביצים מפהב"כ, כי הסוברים שצריך שיעור ד' ביצים לקביעות סעודה מסכימים שמעיקר הדין מדובר בנפח (ראו להלן י, ו, 7. וכ"כ וזאת הברכה בירור א' 8 בשם הגרע"י, וברכ"ה ח"ב ב, יד). ולכן כתבתי כעיקר את חשבון הנפח, הן לספרדים והן לאשכנזים. ורק מי שיודע שמנהג אבותיו לחשב במשקל גם בדין זה, ימשיך במנהגו.
בנוסף למה שכתבתי למעלה, שאין לאדם לחוש שמא אינו יודע לשער נפח ד' ביצים, יש להוסיף שכבר למדנו שלדעת הרמב"ם שיעור אכילת 'פרס' הוא נפח ג' ביצים, ורבים פסקו כך להלכה, עי' בברכ"ה ח"ב ב, 67 ו 72. ולדעת אג"מ ודעימיה, אף אם יאכל מהמאפה פחות מנפח ג' ביצים, כיוון ששבע יברך 'המוציא'. ולכן גם אם יטעה בהערכת ד' ביצים, נמצא שאכל שיעור ג' ביצים, שהוא שיעור מספיק לרוב גדול של הפוסקים.
לגבי זקנים וילדים שרגילים לאכול פחות לשביעתם, יש מקום לומר שאכילת פהב"כ תהיה כשיעור ג' ביצים, ושישבעו עם שאר המאכלים.
^ 4.. רבים טועים בהערכת נפח ארבע ביצים, אולם באמת הוא אינו גדול כפי שחושבים. למשל, קרואסון גדול מכיל יותר מנפח ארבע ביצים. וכן בארבע פרוסות של עוגה יש נפח ד' ביצים. ואם כן בדרך כלל בסעודות אלו אוכלים מפהב"כ שיעור נפח ד' ביצים. וגם מי שאוכל מפהב"כ נפח שלוש ביצים, נכנס לספק גדול, שכן לדעת הרמב"ם והרבה פוסקים שיעור 'פרס' הוא ג' ביצים ועליו לברך על המזונות 'המוציא' וברכת המזון. וגם אם יאכל מפהב"כ שיעור שתי ביצים, לדעת אג"מ שהובא בהערה הקודמת, לשיטה הראשונה, כיוון ששבע צריך לברך 'המוציא' וברכת המזון. ולכן, כדי לצאת מן הספקות הללו, נכון להגיש שם לחם ממש. וגם אם לא הגישו לחם, נכון לברך על מאפה המזונות 'המוציא' ולאכול ממנו נפח ד' ביצים.
^ 5.. לכאורה זו מחלוקת שו"ע ורמ"א (קסח, ז), שלשו"ע כל שיש טעם מתיקות בעיסה מברכים 'מזונות', ולרמ"א רק כשטעם המתיקות הוא העיקר מברכים 'מזונות'. וכ"כ בכמה מספרי זמננו (עי' פס"ת קסח, י). אולם בב"י כתב את טעמו במפורש: "כיוון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו". נמצא שלא נחלקו כלל, אלא שבמקומו של הב"י לא נהגו להגיש כלחם מאפה שיש בו מתיקות, ובמקום הרמ"א כן נהגו. ולכן מה שכתבתי היא דעת שניהם. וכך הוא הכלל הבסיסי, שכל שרגילים לקבוע עליו סעודה ברכותיו כלחם, וכ"כ ראשונים ואחרונים, ומהם: רב האי גאון, רש"י, רשב"א, ריטב"א, בית דוד, מ"א יט, פמ"ג, מ"ב לה-לו, ובאו"ה לסעיף יז, שדי חמד אס"ד מערכת ברכות א, י, ישכיל עבדי או"ח ח"א ט, ו. (ועי' בשעה"ב טז, הערה קי; וברכ"ה ח"ב ב, 53, 146, 153). וכיוון שזה הכלל הבסיסי, ממילא הכל לפי מה שנתפש בעיני האנשים, ולכן גם צורת המאפה משפיעה על ברכתו. וכך יתכן שבצק עם כמות מסוימת של סוכר, אם יאפו אותו בצורה של לחמניה - ייחשב כלחם, ואם יעשו אותו כצורת עוגה - ייחשב כעוגה.
לגבי מנהג ספרדים, אחר שכתב השו"ע את המנהג שהיה מקובל בארצות המזרח, לברך על מאפה שיש בו מתיקות 'מזונות', רבים המשיכו לנהוג כמותו גם כשברור שהמנהג השתנה, כדוגמת חלה מתוקה שדרך בני אדם לקבוע עליה סעודה (גינת ורדים). וכ"כ באול"צ ח"ב יב, ד, אלא שהוסיף שירא שמיים יאכלנה בסעודה בלבד, מפני שמעיקר הדין היה צריך לברך עליה 'המוציא'. ואם קבעו את סעודת השבת וכיוצא בה על חלה מתוקה, בכל אופן מברכים עליה 'המוציא', וכך הורה הרב אליהו (עי' וזאת הברכה עמ' 40). ואע"פ כן ישנם שעדיין נוהגים לברך על חלה מתוקה 'מזונות', ואין למחות בידם אם כך הוא המנהג המובהק של משפחתם. ולכתחילה עדיף שלא יאכלו חלה מתוקה מחוץ לסעודה, כדי שלא להיכנס לספק ברכות. ←
נחלקו האחרונים בדין בצק שרוב הנוזל שבו ממי חלב או מי פירות אבל כמעט אין הבדל בין טעמו לטעם בצק רגיל. לט"ז ז, ומ"ב לג, כיוון שטעם המתיקות אינו מורגש יותר מטעם העיסה, ורגילים לקבוע עליו סעודה, ברכתו 'המוציא'. ויש אומרים, שאם רוב הנוזלים הם מי פירות או חלב וגם הטעם ניכר קצת, ברכתו 'מזונות' (כ"כ כה"ח נח, בדעת הרמ"א, וכך משמע מהגר"ז בשועה"ר יא, וסדבה"נ ב, ז). ולמהרש"ם בדעת תורה קסח, ז, אם רוב הנוזלים הם מי פירות או חלב, אפילו שאין הטעם מורגש, ברכתו 'מזונות'. (ועי' פתחי הלכה ח, 22-22א). למעשה נראה, שעיקר הדין תלוי במגמת המאפה, כפי שנתבאר לעיל עפ"י רובם המכריע של הפוסקים. לפיכך, כאשר מדובר בחלה או לחמניה, גם אם רוב הנוזלים אינם מים, כיוון שמגמת אפייתן לקביעות סעודה, ברכתן 'המוציא'. ויתכן שגם למהרש"ם, אם אפו את הבצק שנילוש במי פירות כדי לקבוע עליו סעודה, ברכתו 'המוציא'. וכך מפורש בדברי הגר"ז הנ"ל.
^ 6.. מנהג אשכנז ברור, וכן מובא בציץ אליעזר יא, יט. ומנהג ספרד נתבאר ביחו"ד ג, יב. ואמנם היו מהפוסקים הספרדים שהורו לברך תמיד על מצה 'המוציא', וכ"כ שכנה"ג ובית דוד. אבל המנהג לברך על מצות רקיקים 'מזונות' כמובא במחזיק ברכה קנח, ה. וכתב באול"צ ח"ב יב, ג, שאף שמעיקר הדין היה ראוי לברך 'המוציא' כי רגילים לאוכלה כלחם, מ"מ המנהג לברך 'מזונות', ולכתחילה עדיף שלא לאוכלה שלא במסגרת סעודה. ולדעת הרב אליהו, גם למנהג ספרדים, עד י"ד באייר, זמן פסח שני, מברכים על המצה 'המוציא' וברהמ"ז. ולגבי שיעור קביעות סעודה, אם נשער לפי משקל ד' ביצים - 200 גרם, יצא שיצטרכו לאכול כשבע מצות, שגם בסעודות גדולות אין רגילים לאכול. אולם כבר למדנו (הערה 3) שהעיקר לחשב לפי נפח, ובמעט פחות משלוש מצות רגילות יש נפח ארבע ביצים. ולכן כל שאכל כשלוש מצות ושׂבע, לכל הדעות צריך לברך 'המוציא' וברהמ"ז.
^ 7.. לדעת התניא והט"ז קסח, כ, כל ממולא ברכתו 'מזונות', ובכלל זה גם אם הוא ממולא בבשר או גבינה, וכ"כ א"ר ומג"ג. לעומת זאת, דעת רי"ד ונכדו ריא"ז, כיוון שרגילים ללפת את הפת בבשר וגבינה, גם אם אפאום במילוי של בשר או גבינה ברכתם 'המוציא'. וכך פשט דברי השו"ע קסח, יז, וכהסברו העיקרי של מ"א מד. וכ"כ של"ה, מאמ"ר, שועה"ר קסח, י, הליכות עולם (פנחס יב). ולבא"ח פנחס כ, וכה"ח קלז, מספק יש לפסוק כט"ז, שכן בספק 'מזונות' או 'המוציא', מברכים 'מזונות' (ראו הע' 2). ובבאו"ה ביאר שלא נחלקו, כי באמת אם הוא מאפה שרגילים לקבוע עליו סעודה, גם על מעט ממנו יברכו 'המוציא', ואם אין רגילים לקבוע עליו סעודה, על מעט יברכו 'מזונות'. ואם כן למעשה, כאשר רגילים לקבוע סעודה על מאפה זה - ברכתו 'המוציא', שכך דעת רוה"פ, ואולי אף כולם כדברי באו"ה. ואם אין רגילים לקבוע עליו סעודה, אזי לפי באו"ה לדעת רוה"פ ברכתו 'מזונות', וגם אם לשל"ה ודעימיה ברכתו 'המוציא', הרי שמספק יש לברך 'מזונות'.
^ 8.. כשהבצק נילוש במים ברכתו 'המוציא', וכפי שכתבו השל"ה ורוה"פ. (ויתכן שאף הט"ז יודה לזה, שכאן לא מדובר בכיס אלא כפרוסה מרוחה, אול"צ ח"ב יד, ה). אמנם י"א, שמנה אחת של פיצה שנאכלת ברחוב לא נועדה לקביעות סעודה, ולמרות שבצקה כבצק לחם, כל זמן שהיא נאכלת לקינוח בין הארוחות, ברכתה 'מזונות' (עי' וזאת הברכה עמ' 217 בשם הרב פיינשטיין). ואף שלהלכה ההוראה לברך עליה 'המוציא', אין למחות ביד המברכים 'מזונות'. אך אם הבצק נילוש במי פירות, דינו כעוגה, ואף שטעמו אינו שונה באופן ניכר מלחם, מרכיביו אינם כמרכיבי לחם. (בנוסף לכך יתכן שלדעת הט"ז דינו ככיסנים למרות שאינו כיס, ואף אם לא נקבל את דבריו לגבי מאפה עם בשר וגבינה, אולי בפיצה אפשר לומר שנאכלת לקינוח). וראו לעיל הערה 5 שנחלקו בעניין בצק שהנוזלים שבו אינם מים, מתי ייחשב כמזונות. וכפי שכתבתי שם, נראה להלכה שעיקר הספק הוא כשאין ברור אם המאפה נועד לקביעות סעודה או לאכילת ארעי כעוגה, אבל כאשר הדבר ידוע, הרי שמנהג אכילתו הוא הקובע. ולגבי פיצה, רבים נוהגים לאוכלה שלא לשם קביעות סעודה, ולכן גם כשטעם הבצק שונה רק במקצת, אם לא קבע עליה סעודה, ברכתה 'מזונות' (ועי' בס' ברכת הנהנין פ"ד עמ' קל"ב, ושעה"ב טז, סב).
^ 9.. ראו פנה"ל כשרות יא, 12, שלדעת ר"ת, המגלגל עיסה עבה, גם אם אח"כ בישלה, כיוון שחיוב חלה בעת הלישה, התחייבה בחלה. ולרוה"פ כיוון שהתכוון לבשלה, פטורה מחלה. ולגבי ברכות, לר"ת תבשיל זה נחשב מאפה, ואם נילוש במים ברכתו 'המוציא', ואם יש בו טעם שמן או מתיקות עד שנחשב כפת הבאה בכיסנים, רק אם יקבע עליו סעודה ברכתו 'המוציא'. ולדעת רוב הפוסקים, כיוון שהוא מבושל, לעולם ברכתו 'מזונות'. לפי זה גם הקובע סעודה על סופגניות, כיוון שהן מטוגנות בשמן עמוק, ברכתן 'מזונות'. ובשו"ע קסח, יג, כתב בסתם את דעת רוה"פ והזכיר את ר"ת כדעת 'יש חולקים', וכתב שכדי לצאת מהמחלוקת, הרוצה לקבוע סעודה על סופגניות יברך תחילה על לחם 'המוציא' ולבסוף ברהמ"ז. ע"כ. אבל אם לא אכל לחם, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואמנם לדעת מ"א קסח, לד, וא"ר, כיוון ששבע מהסופגניות, הוא ספיקא דאורייתא, ויש להחמיר כר"ת ולברך ברהמ"ז. אולם כתבו מג"ג ודגמ"ר, שגם בספק דאורייתא יברך 'מעין שלוש', מפני שמדאורייתא יוצאים ב'מעין שלוש'. עוד ביארו הבית מאיר ופמ"ג, שהב"י לא חשש כאן לספיקא דאורייתא, משום שרוה"פ חלקו על ר"ת, ולכן רק לירא שמיים כתב שטוב להחמיר. לפיכך, גם אם קבע סעודה על הסופגניות יברך 'מזונות' ו'על המחיה' (אמנם גם הראשונים שחולקים על ר"ת מסכימים שאם בעת שלש את הבצק העבה התכוון לאפותו - התחייב בחלה. ולדעת רי"ד ורמב"ן ועוד, ממילא ברכתו 'המוציא' וברהמ"ז. ולדעת תר"י ורבנו ירוחם למרות שהתחייב בחלה לעניין ברכות הולכים אחר מה שבפועל, וכיוון שהתבשל ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה'. ובמקרה זה פסק בבאו"ה 'ונהגו להקל' לברך 'המוציא' וברהמ"ז, שספק דאורייתא לחומרא).
לעיל ג, ח, מבואר שלכתחילה עדיף שלא לאכול סופגניות בסעודה, ואם אכלן בסעודה, לא יברך עליהן בנפרד שהן בכלל הסעודה.
^ 10.. כאשר הוא מסופק אם יאכל שיעור ששבעים בו - יברך 'מזונות'. ומי שיודע שהוא ישבע אבל ספק לו אם הוא שיעור שרוב העולם שבעים בו, יברך 'המוציא' וברהמ"ז (שיש לצרף את דעת הראב"ד והרשב"א, שהשביעה נקבעת לפי האדם שאוכל, ואת דעת רוה"פ שהואיל ושבע הוא ספק דאורייתא, ויש להחמיר, כמובא בסוף הערה 2. וכן את דעת המ"ב קסח, כד, עפ"י מ"א ודעימיה עי"ש). ואף שמטגנים את המלאווח במחבת, אין להחשיבו כמבושל שלעולם ברכתו 'מזונות', מפני שהטיגון הוא במעט שמן כדי שלא ידבק למחבת, ולכן אם קבע עליו סעודה ברכתו 'המוציא'. וכן לגבי כובאנה וג'חנון, למרות שיש בהם הרבה שמן, אינם מתבשלים בו אלא נאפים בסיר. (ושלא כפי שכתב בשו"ע המקוצר ח"א לד, ט, שדינם כתבשיל, אלא כדברי הרב קאפח בסידורו שהחשיבם כמאפה). ורק אם נותרו בג'חנון נוזלים רבים והוא רך כתבשיל, דינו כתבשיל.
^ 11.. עי' במ"ב קסח, נו, ושעה"צ נב, במחלוקת אם טיגון כבישול או אפיה, ובברכ"ה ח"ב ב, כו, פירט הדעות. וכמו בכל ספק, לכתחילה יצא מהספק ויאכלן בסעודה, ואם אכלן לעצמן מחמת הספק יברך 'מזונות'.
מצה-בריי (שברי מצות מטוגנים) , דינה תלוי במחלוקת האם טיגון כבישול או אפיה. ואם לא אכל שיעור שביעה , כמו בכל ספק, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואף שמצד ההידור ודאי עדיף לאוכלה בסעודה, מ"מ הספק נוטה יותר לברכת 'מזונות', ולכן הרוצה רשאי לכתחילה לברך עליה 'מזונות'. והטעם, שכבר למדנו (הלכה ז) שלמנהג ספרדים ברכת המצה 'מזונות' בכל השנה, וק"ו שעל מצה מטוגנת (שהיא ספק מבושלת) יברכו 'מזונות'. ואף אשכנזים יכולים לצרף סברה זו. ואף בפסח, שגם למנהג ספרדים מברכים על המצה 'המוציא', נראה לנטות במצה מטוגנת לצד ברכת 'מזונות', שכיוון שטיגנה מסתבר שחזרה למצבה בכל השנה שי"א שברכתה 'מזונות'. ואם אכל ממנה שיעור שביעה , הספק גדול יותר, ראו בהערה 9, שנחלקו האחרונים אם אומרים בזה ספק דאורייתא לחומרא, ויברך ברהמ"ז (מ"א ורוה"פ), או שהואיל וכל היסודות שבברהמ"ז נזכרו ב'מעין שלוש', יברך 'מעין שלוש' (דגמ"ר). ולכן נכון לצאת מהספק על ידי אכילת לחם או מצה. וכשאין אפשרות כזו, אם שבע יברך ברהמ"ז, כדעת המ"א ורוה"פ.
^ 12.. אם אכלם לבדם, התעורר ספק לגבי הברכה שלאחריהם. לדעת רוה"פ יברך 'בורא נפשות', וכדעת ריטב"א, רא"ה, מאירי, תר"י, ראב"ד, וכך משמע מרמב"ם ושו"ע רח, ד. וכ"כ מ"א, מ"ב רח, יח, ערוה"ש ט, וכמה מאחרוני זמננו (וזה"ב עמ' 105). אולם בשו"ע שם הזכיר את דעת התוס' שהסתפקו אולי צריך לברך עליהם 'מעין שלוש', ולכן כתבו שנכון שלא לאוכלם לבדם. וכ"כ רא"ש ורשב"א. (עי' בברכ"ה ח"ב ב, 6-8. וכתבו ברכ"ה וילקוט יוסף רח, ז, שאם אכלם לבדם מפני הספק לא יברך כלל).
^ 13.. אמנם נפסק בשו"ע רח, ד, שדגן חי או עשוי קליות או שלוק, אם הגרעינים שלמים, מברכים 'האדמה'. ואם הסיר את קליפתם ונתרככו מעט בבישול, מהרמב"ם נראה שברכתם 'מזונות', ולתר"י ברכתם 'האדמה' (שעה"צ יט-כ). אולם כל זה הוא כאשר לא הגיעו למצב שבו רגילים לאוכלם. אבל כאשר הכינו את הדגן עד שהגיע למצב שרגילים לאוכלו כאכילה חשובה ומקובלת, כדוגמת שלווה, גרנולה ופריכיות, הרי דינם כדין דגן שנאכל כדרך חשיבותו שברכתו 'מזונות'. שכן נראה מהראשונים והפוסקים, שכל מיני דגן שנאכלים כדרך אכילה חשובה ומקובלת, ברכתם מזונות (תוס' ברכות לז, א' 'הכוסס'; רשב"א שם לו, א; טור רח, ד; ב"י רח, ז; ערוה"ש ט). וכ"כ שו"ת שואל ונשאל ג, קג-קד. ואמנם פוסקי זמנינו התלבטו בזה, מפני שהם דומים יותר לדגן קלוי ושלוק מעט (עי' וזאת הברכה עמ' 272-280 ושעה"ב פרק כג). ומחמת הספק בתחילה חששתי לדעתם. אולם למעשה אין מקום לחשוש, וברכתם 'מזונות' ו'על המחיה', שכן ברור שהם נחשבים כמאכל חשוב שהוכן כל צורכו, ואינם נחותים בשום צד משאר תבשילי מזונות, ויש שאף קובעים עליהם ארוחת בוקר. וכ"כ על הגרנולה באול"צ ח"ב מו, מג. וכך הורו בפריכיות חיטה הרב אליהו וריש"א (וזאת הברכה פי"ב עמ' 106). ובשלווה - קונטרס כיצד מברכין ועוד, כמובא בספר שעה"ב פרק כג. ובספר ההרחבות נרחיב בביאור הדין. ובכל אופן אין בזה חשש ברכה לבטלה, שכן בברכת 'מזונות' ודאי פוטרת כל דבר מזין על אחת כמה וכמה שהוא ממין דגן. וגם ברכת 'על המחיה' פוטרת לכל הפחות בדיעבד מאכלים העשויים ממיני דגן, כשם שפוטרת אורז הדומה לדגן, כמובא לקמן י, 4. וכ"כ בספר ברכת ה' ח"ב ג,יז.
כאשר אוכלים את השלווה והגרנולה עם מעט חלב, בברכת המזונות פוטרים את החלב, ואם מוסיפים חלב מעבר למה שצריך להטעמת השלווה והגרנולה, מברכים על השלווה והגרנולה 'מזונות', ועל החלב בנפרד 'שהכל'. ועל השקדים שבגרנולה לא צריך לברך כי הם מיעוט, ואם ירצה להדר ולברך עליהם, יפריד אחד מהם ויברך עליו ויאכלנו לבדו.