^ 1.. לדעת רוב ככל הראשונים הזימון מדברי חכמים, וכך דעת רב נטרונאי גאון, רי"ד, רא"ה, רשב"א, מאירי, ועוד רבים. וכ"כ רוב האחרונים וביניהם, ח"א ומ"ב קצב, א. אמנם לראב"ד, מצוות הזימון מהתורה, וכ"כ פתה"ד קצב, ד, חזו"א לא, א. וי"א שזימון בעשרה מהתורה, ובשלושה מדרבנן (המבי"ט). ועי' בברכ"ה ח"ב ו, 8.
^ 2.. העיקר תלוי בהתוועדות שלהם בצוותא (כ"כ בה"ג, סמ"ג וריב"א כמובא בב"י קצג, ב-ג, רא"ה וריטב"א ברכות מב, או"ז א, קנ). ונראה שכל המחלוקות בזה סובבות סביב ציר אחד, האם יש כאן התוועדות או לא (ושלא ככמה ספרי זמננו שתלו את הדין בגדרים חיצוניים). נפרט את המחלוקות המרכזיות: א) לתר"י רק אם התחילו בסעודה יחד התחייבו בזימון, אולם לדעת הרא"ש ורי"ו גם אם סיימו יחד התחייבו בזימון, וכ"כ בשו"ע קצג, ב. ב) אם התחילו יחד ואינם רוצים לסיים יחד, לב"ח ומ"א אינם חייבים בזימון, ולשו"ע ר, א, ולרוה"פ וביניהם ט"ז, מאמ"ר, א"ר ומ"ב ר, ה, כיוון שהתחילו יחד חייבים בזימון. ג) אם התחילו שניים ואח"כ הצטרף שלישי ואחד מהם רוצה לצאת לפני שהשניים האחרים סיימו, לרוה"פ וביניהם ט"ז, מאמ"ר, ח"א ומ"ב קצג, יט, אינם חייבים לזמן, כי מזה שאינם מתכוונים לסיים יחד מוכח שלא התוועדו יחד לסעודה. ולא"ר ונה"ש, גם אם קבעו לשבת יחד באמצע הסעודה בלי להתחיל ולסיים יחד - התחייבו (וכ"כ ערוה"ש קצג, טו, מהרי"ל דיסקין קונ"א ה, כ). אמנם נראה שגם רוה"פ יסכימו שאם השלישי שהצטרף התכוון להישאר עד הסוף ופתאום נאלץ לצאת, כיוון שהתכוונו להתוועד ביחד, למרות שלא התחילו ולא סיימו יחד, חייבים בזימון. וכל מה שכתבו שסיום הסעודה קובע הוא במצב שלא הסכימו לאכול יחד. ד) עוד נחלקו במצב שאין חיוב לזמן, שלדעת רמ"א קצג, ב, ורוה"פ (לבוש, ב"ח, פרישה, א"ר, מג"ג, ט"ז קצה, א, ערוה"ש קצג, יב, כה"ח טז), רשאים ואף מצווה שיזמנו. ולמ"א קצג, ח, ודעימיה, כל זמן שלא התחייבו בזימון, אינם רשאים לזמן, ולכך נוטה במ"ב כד. ומ"מ במקום שיש ספק אם חייבים בזימון, נכון שיזמנו (א"ר קצג, ז). וכ"כ ח"א, מ"ב קצג, כו, שבספק חיוב יזמנו, אבל אם הם עשרה, מחמת הספק לא יזכירו את השם.
לסיכום כך הוא הכלל: א) אם קבעו עצמם לאכול בצוותא עד שיציאתו של אחד מהם באמצע תיחשב כמעשה לא מנומס, חובה עליהם לזמן, וסימן לדבר, שהתחילו את הסעודה יחד או שהתכוונו לסיימה יחד. ב) אם יש קשר מסוים בין היושבים בלא מחויבות להישאר יחד עד הסוף, אם ירצו לזמן רשאים, אבל אינם חייבים, וכך הוא דין בני הישיבה היושבים סביב שולחן אחד. וזאת משום שלדעת רוה"פ הלכה כרמ"א שיש מצב ביניים שבו רשאים לזמן אף שאין חייבים. ובנוסף לכך, יתכן שגם למ"א ע"י רצונם לזמן נעשו אוכלים בצוותא ונתחייבו בו, וק"ו כאשר הם רגילים לזמן. ג) אם אין ביניהם שום קשר, לא יזמנו, שכן יסוד הזימון תלוי בצוותא, וכשאין שום קשר בין הסועדים אין זימון. וכך הוא דין בני שולחנות שונים במסעדה, ובני שולחנות שונים בישיבה, שהואיל ואין ביניהם קשר אינם מזמנים יחד.
^ 3.. וכן בזימון עשרה, אם שלושה בירכו, יכולים השבעה הנותרים לצרפם לזימון בהזכרת השם (באו"ה קצד, א, 'אחד'. וראו בהלכה י, שהאוכל מזונות ובירך, אינו מצטרף).
שלושה שאכלו כאחד, ויצא אחד מהם לשוק, כשירצו חבריו לברך יקראו לו, כדי שיצטרף עמהם לזימון. ואף אם אינו יושב עמהם, אלא רק עומד מול הפתח ומראה עצמו להם ושומע אותם, מצטרף לזימון עמהם. וכל זה בזימון של שלושה, אבל לזימון של עשרה, כיוון שהם צריכים להזכיר את השם, משום כבוד הזכרת השם אין לצרף את מי שלא יושב עמהם (שו"ע קצד, ב).
^ 4.. יש להוסיף שההפסקה באמצע הסעודה לזימון היא בדיעבד לא רק מחמת שנכון להצמיד את הזימון לברהמ"ז, אלא שלדעת כמה ראשונים, וביניהם רב האי גאון והראב"ד, אחר שמפסיקים לזימון, אם רוצים להמשיך בסעודה צריכים ליטול ידיים ולברך 'המוציא'. ואמנם למעשה פסק בשו"ע ר, א, כדעת בה"ג, הרא"ש ותר"י, שימשיכו לאכול בלא ברכה, אולם לכתחילה עדיף שלא להיכנס לספק זה.
^ 5.. בברכות מו, ב, מסופר שרבי כיבד את רב בהיותו צעיר בברכת הזימון למרות שהיה שם ר' חייא שהיה גדול ממנו. למדו מזה רוה"פ שזכות בעל הבית לכבד איזה אורח שירצה אפילו הוא פחות ת"ח מהאורח השני, וכ"כ רמ"א רא, א, פמ"ג, מאמ"ר, עי' מ"ב ד. וכתב בשו"ע רא, א, שבעל הבית רשאי לכבד עצמו בזימון. ואמרו בזוהר שמכבדים את מי שאמר דברי תורה בזימון (כה"ח ט). עוד על ערך כוס של ברכה למדנו בחולין פז, א, שהיא שווה ארבעים זהובים, שהמזמן מברך עליה ארבע ברכות ופוטר את שאר השומעים (וראו בהלכה ו). גם בעת ברכת האורח, צריך המזמן להגביה את הכוס (שע"ת סו"ס קצ).
יש אומרים שמה שאמרו (ברכות נה, א) שאורח שמסרב לזמן מקצר ימיו - הוא דווקא על כוס יין (מ"א ה). אבל בשו"ע (רא, ג) לא הזכיר כוס יין. וי"א שבמקום שממילא אין המזמן אומר את ברכת האורח אלא כולם אומרים "הרחמן" (כמו שנוהגים חלק מהאשכנזים), אין בזה קפידא (עי' שעה"צ יד). אמנם אפשר לומר שגם עצם הזימון הוא דבר גדול, ולכן עצם הסירוב לזמן לכבודו יתברך הוא חמור (עי' מ"ב יד, שעה"צ טז, בא"ח שלח כד). המשלם על סעודתו אינו חייב לברך את ברכת האורח (מ"ב רא, ז). בעל הסעודה הוא המארח ולא בעל הבית (מ"ב רא, ג), אמנם נראה שאם אין מי שהסעודה שלו, בעל הבית נחשב המארח (כך משמע בשעה"צ רא, ו).
הטור למד מהירושלמי שצריך להקדים לוי לישראל, ולמהר"ם מרוטנבורג ורוה"פ אין צריך להקדים, וכמה אחרונים כתבו שטוב להקדים (מ"ב יג עפ"י א"ר ושועה"ר). יש נוהגים לכבד אבל בתוך י"ב חודש בזימון, כשם שמכבדים אותו להיות חזן, כדי שיהא בכך עילוי נשמה לנפטר (מ"ב רא, א, כה"ח ב).
^ 6.. כתבו האחרונים על פי הזוהר (ח"ג קפו, ב) שצריך להוסיף הקדמה לזימון, בה יקרא המזמן למסובים להשתתף בברכת הזימון. למנהג הרבה ספרדים אומר המזמן: "הב לן ונבריך למלכא עילאה קדישא". והם עונים: "שמיים", כלומר ברשות שמיים. ושוב המזמן אומר: "ברשות מלכא עילאה קדישא (ובשבת מוסיף: וברשות שבת מלכתא) נברך שאכלנו משלו". ואשכנזים היו קוראים למסובים ביידיש. וכיום רבים פותחים בעברית: "רבותי נברך". והמסובים עונים: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". והמזמן חוזר ואומר: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ברשות רבותי נברך שאכלנו משלו".
כשאביו נמצא שם, יאמר: "ברשות אבי מורי ורבותי", ובפני הרב יקדים: "ברשות הרב", ואם יש שם כהן יוסיף: "ברשות הכהן" או "הכהנים", ואם הוא אורח, יוסיף: "ברשות בעל הבית" (שו"ע קצב, א, מ"ב קצב, ב, כה"ח ב).
יש מהאשכנזים שנוהגים שלאחר שהמזמן מסיים: "ובטובו חיינו", הוא מוסיף ואומר: "ברוך הוא וברוך שמו", כדי להבדיל בין הזימון לתחילת הברכה (ד"מ), וכדי להוסיף עוד שבח על העונים (מהר"ל ופרישה). אבל מנהג ספרדים ורבים מהאשכנזים שלא לומר תוספת זו שלא נזכרה בגמרא ובראשונים (דרכי משה קצ"ב, ב, מ"ב ד, כה"ח ח).
^ 7.. מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מהדר לעמוד מלא קומתו בהזכרת השם שבזימון. אבל מהדין אין צריך להגביה עצמו אפילו מעט (א"א בוטשאטש קצב, חת"ס או"ח נא, ועי' פס"ת קצב, ד).
אם המזמן שכח להזכיר את השם, ונזכר שטעה לפני שהמסובים ענו אחריו, יכול לחזור ולתקן את עצמו (שו"ע קצב, ב). אם לא נזכר עד שהמסובים ענו, והמסובים זכרו לומר את השם, כאשר המזמן חוזר על דבריהם יזכיר את השם (מ"ב קצב, י). ונחלקו האחרונים במצב שהמזמן והמסובים טעו ולא הזכירו את השם, ואח"כ המזמן נזכר, האם יזכיר את השם כשיחזור אחריהם (מ"ב קצב, י). ושב ואל תעשה עדיף.
^ 8.. כ"כ בב"י קפג, ז, עפ"י שבה"ל, או"ח, תשב"ץ (ועפ"י הרא"ש לעניין ברכות ק"ש), שכל אחד צריך לברך עם המזמן בלחש. ואמנם הב"ח חלק עליו, שעיקר ברכת הזימון שהמזמן יוציא את השומעים ידי חובתם. אולם רוב האחרונים כתבו כשו"ע, שהמזמן יברך בקול והמסובים יאמרו עמו את הברכה מילה במילה, וכ"כ בשועה"ר קפג, י, ח"א מח, א, מ"ב קפג, כז, ועי' בברכ"ה ח"ב ו, 21-24. ורק כאשר נמצא שם מי שאינו יודע לברך, יצא ידי חובתו בשמיעת המזמן.
למנהג אשכנז, נכון שהמסובים יקדימו מעט בסיום כל ברכה כדי שיענו אמן אחר המזמן (רמ"א קפג, ז). ולמנהג ספרד, לא יענו אחריו אמן, מפני שכל זמן שהם מברכים בעצמם, אסור להם להפסיק לעניית אמן, ולכן טוב שיסיימו את הברכה יחד עם המזמן, כדי שלא יהיה סיפק בידם לענות אחריו אמן (יבי"א ח"א או"ח יא ו; ברכת ה' ח"ב ו, 25).
^ 9.. נחלקו בברכות מו, א: "עד היכן ברכת הזימון? רב נחמן אמר עד 'נברך', רב ששת אמר עד 'הזן'". הרי"ף והרמב"ם פסקו כרב נחמן, ולכן אין ברכת 'הזן' חלק מהזימון. ולדעת בה"ג, תוס', רא"ש, ראב"ד, הלכה כרב ששת. אלא שנחלקו בהסבר דעתו: לתוס', רא"ש ותר"י, רק מי שמצטרף לזימון ומתכוון להמשיך לאכול צריך לשמוע את 'הזן', שהואיל ואינו מברך, אין לזימון על מה לחול אם לא ישמע עד סוף 'הזן', וכ"כ הרמ"א ר, ב. ולרש"י, ר"ח, ראב"ד ותשב"ץ, לרב ששת ברכת 'הזן' היא חלק מהזימון, וכל שלא שמע מהמזמן את ברכת 'הזן', גם אם אמרה בעצמו, לא יצא ידי מצוות זימון. וכ"כ במ"ב קפג, כח, שצריכים כולם לשמוע את המזמן אומר ברכת 'הזן', וממילא יש להקפיד שקולו של המזמן יהיה חזק (מ"ב קצג, יז). אמנם שלושה שמצטרפים לעשרה כדי שיוכלו להזכיר השם, שמתכוונים אח"כ לזמן בעצמם (כדלהלן יב), גם למ"ב אינם צריכים לשמוע מהמזמן את ברכת 'הזן' (מ"ב ר, ט). ורבים מיוצאי אשכנז אינם מקפידים להקשיב לברכת 'הזן' מפי המזמן, וסומכים על הפוסקים כרב נחמן, ועל תוס', רא"ש ותר"י, שאף לרב ששת אם הם מברכים עתה, אינם צריכים לשמוע ברכת 'הזן' (ועי' חזו"א לא, ב, פס"ת קפג, טו).
^ 10.. ראו להלן יב, ט, שנחלקו האחרונים אם אפשר לצאת ידי חובה בשמיעת רמקול. ולגבי זימון יש סברה נוספת להקל (הובאה בשבט הלוי י, מ), שהזימון נועד לעורר את המסובים לקדש יחד את השם בברהמ"ז, ואינו מוציאם ידי חובת ברכה שהם חייבים בה, ולכן אין צריך שדווקא קולו המקורי של המזמן יישמע. ואמנם יש סוברים שגם זימון אסור ברמקול (עי' בסוף ספר 'כיצד מזמנין', ופס"ת קצג, ג). ולדעתם, כשאין שם מי שיכול להשמיע את קולו לכולם, עדיף שייפרדו לחבורות של עשרה. אולם למעשה נראה שעדיף לזמן ברמקול, מפני שסברת המקילים בזימון נראית, וכך הוא המנהג הרווח, ועל ידי זה מתרבה כבוד שמיים. ועוד, שיש לחשוש שאם יתחלקו לקבוצות, רבים יפסידו את הזימון. אלא שלכתחילה כדי לחוש לדעת המחמירים, טוב שהמזמן יגביה את קולו כפי יכולתו, וירחיק מעט את המיקרופון מפיו, כדי שרבים ככל האפשר יוכלו לשומעו גם אם לא היה מסתייע ברמקול.
^ 11.. כאשר האשה טרודה בהכנת האוכל והגשתו, ולפעמים תוך כך גם בטיפול בילדים, אפשר לומר שאינה מתחייבת בזימון, מפני שאינה נחשבת כיושבת עמהם, וכפי שכתב באג"מ ח"ה ט, י. אבל בשבתות, וכן אשה שיושבת עמהם ואינה טרודה, יש להקפיד שתענה לזימון. ועי' בפס"ת קצט, ד.
נשים שהשתתפו בסעודה שיש בה שלושה גברים ונתחייבו בזימון, אם הן רוצות, מותר להן לזמן לעצמן ולצאת לפני שהגברים יסיימו (שועה"ר, מ"ב יח). אבל אם השתתפו בסעודה של עשרה, אינן יכולות לזמן לעצמן, כי כבר התחייבו בזימון בהזכרת השם (שועה"ר קצט, ו). בדיעבד, כשצריכות לצאת, דינן כמו גברים (להלן יא, 18), שבשעת הדחק יוכלו לברך בלי זימון, וכשאפשר - יזמנו לעצמן בשלוש.
^ 12.. במשנה ברכות מה, א, מבואר שנשים אינן מצטרפות לגברים לזימון. אבל שלוש נשים שאכלו לעצמן, לתר"י, רא"ש וגר"א, חייבות לזמן, וזו כוונת הגמ' (מה, ב): "נשים מזמנות לעצמן". וכך מבואר בערכין ג, א: "הכל חייבים בזימון", וביארה הגמ' שהכוונה לרבות נשים. וכך דעת הרמב"ם (ברכות ה, ז, עפ"י הנוסח המדויק).
לעומת זאת כתבו התוס' שם, שזו מצוות רשות לנשים, ואפשר שלא רצו חכמים להחמיר על הנשים, שגם את ברהמ"ז רבות מהן לא ידעו כראוי. וכיוון שזו מצוות רשות, נשים לא נהגו לזמן, ורק כשיש בסעודה שלושה גברים - הנשים חייבות לענות על הזימון שלהם, ועל זה דובר בערכין. וכ"כ רש"י וסמ"ג, וכן נפסק בשו"ע קצט, ו-ז. עוד הוזכר טעם לכך שהמצווה רשות, מפני שעיקרה על כוס יין, ולאשה שאינה רגילה בזה יש גנאי בשתיית כוס יין (שעה"צ ו). למעשה, יש לעודד נשים לקיים את המצווה ולזמן, שכן לדעת רבים הן חייבות בזימון ואף לחולקים יש להן בזה מצווה. וכ"כ בא"ח קורח יג.
כתבו הראשונים שהטעם לכך שנשים אינן מצטרפות לגברים לזימון - "משום פריצותא" (מאירי, ריטב"א ור"ן). וביאר הר"ן (מגילה ו, ב, 'מתני'), שכאשר הצירוף שלהם יוצר מציאות חדשה של חיוב זימון, יש צד של פריצת גדרי הצניעות, כי אז הם צריכים להתלכד יחד ליצירת החיוב. ולפי"ז מובן מדוע אחר שיש שלושה גברים ונוצר חיוב, גם הנשים שישבו שם חייבות לענות על הזימון שלהם (מ"ב יז).
אין מניעה לנשים לזמן במקום שיש גברים, וכ"כ בהליכות ביתה יב, ז, עפ"י רשז"א. וכמדומה שכך משמע משועה"ר קצט, ו, ומ"ב יח (ושלא כתשובות והנהגות ד, נא). וכן מובן שגברים עונים על זימון של נשים, כמו שעונים אמן אחר ברכות של אשה. (ועי' ריטב"א בהלכותיו פ"ז ה"ב, וחזו"א או"ח ל, ח).
דין צירוף קטנה לשתיים גדולות, כדין צירוף קטן לשניים גדולים (להלן הלכה ט).
^ 13.. בברכות מז, ב, מבוארות הדעות השונות איזהו עם הארץ שאינו מצטרף לזימון, ואמר רב הונא שהלכה כאחרים, שאפילו אם לא שימש ת"ח נחשב עם הארץ ואינו מצטרף לזימון. ואף שלעניין מניין מצרפים גם רשע עובר עבירות, הואיל והזימון קשור לסעודה, אין ראוי שיצטרפו לשבת בסעודה אחת בני תורה עם עמי הארץ שמונעים עצמם מלימוד תורה וקיום מצוות, וממילא גם לא שייך לצרפם לזימון. מן הסתם רצו חכמים על ידי מחאה זו לעורר את עמי הארץ ללמוד תורה כראוי. אולם לאחר מכן, בתקופת הראשונים, כתבו התוס' (חגיגה כב, א, וברכות שם) שחוששים לדעת ר' יוסי שאמר על כיוצא בזה, שאין להרחיק עמי הארץ ולהחמיר עמהם כדי שלא יפרשו ויעשו במה לעצמם. וכן נפסק בשו"ע קצט, ג, שמצרפים עמי הארץ לזימון. אלא שכתבו מ"א קצט, ב, ומ"ב ב, ובאו"ה, שאין לצרף לזימון עוברי עבירות בפרהסיא. ורשז"א ועוד כמה מפוסקי זמננו הורו שחילוני שהוא בגדר 'תינוק שנשבה' מצרפים כיום לזימון, כמובא בוזאת הברכה עמ' 132, ובפס"ת קצט, ב. ויש שהחמירו בזה (בצל החכמה ה, עח, שעה"ב ה, יז). אמנם כל מה שהחמיר המ"א לגבי עוברי עבירות בפרהסיא הוא דווקא כאשר דובר ביחידים, שלא חששו שיתרחקו ויבנו במה לעצמם, ורק מטעם 'תינוק שנשבה' הקילו בהם. אבל כיום, כאשר למרבה הצער עוברי העבירות בפרהסיא מרובים, והחשש גדול שיתרחקו כחילוניים או שיעשו לעצמם במה כרפורמים, עפ"י סברת ר' יוסי והתוס' (וגם המ"א מסכים לזה), יש להורות למעשה שכל הרוצה להצטרף לקיום מצוות ברהמ"ז מצטרף לזימון. נמצא שלמעשה דין זימון כדין צירוף למניין, ובמניין אמרו שכל יהודי מצטרף. ואולי ישנו חילוק מסוים, שלעניין זימון גם אם עובר עבירה אחת להכעיס, אין ראוי לשבת עמו לסעודה, וממילא אין ראוי לצרפו לזימון (כדין המקורי של עם הארץ). אבל לעניין מניין, כל עוד הוא רוצה להשתתף במצוות ורוצה להתפלל, למרות שיש בידו עבירות שהוא עושה להכעיס, אולי אפשר לצרפו למניין (עי' באו"ה קצט, ג, וראו פניני הלכה תפילה ב, ח). וראו להלן יג, ז, לעניין ישיבה עם עמי הארץ בסעודה.
האוכל מאכלים שאינם כשרים, אינו רשאי לברך על אכילתו (ראו יב, י), וממילא גם אינו מצטרף לזימון, וכדברי חכמים במשנה (ברכות מה, א), שהאוכל טבל מדרבנן אינו מצטרף לזימון (שו"ע קצו, א).
^ 14.. יסוד הסוגיה בברכות מז, ב, ומח, א, שם מובאות דעות אימתי מצרפים קטן לזימון. ובסוף הסוגיא אמרו שהלכה כרב נחמן שאמר: "קטן היודע למי מברכין - מזמנין עליו". וכן פסקו רי"ף, רמב"ם, תר"י ועוד, וכן נפסק בשו"ע קצט, י. לעומת זאת דעת רב נטרונאי גאון ורב שר שלום גאון, ראבי"ה ומהרי"ל ועוד, שאין מצרפים קטן לזימון, וכן מנהג אשכנז (רמ"א). וראו בבירור הלכה ובברכ"ה ח"ב ו, כה.
ואף שלמנהג אשכנז אין מצרפים קטן, אם בן אשכנז אוכל עם בן ספרד שרוצה לצרף קטן, יכול בן אשכנז להצטרף עמהם ולהשלים להם לזימון שלושה. ואם רוצים בני ספרד לצרף שלושה אשכנזים וקטן לזימון עשרה, יצטרפו בני אשכנז, אלא שהם לא יזכירו שם השם בזימון, ושאר המזמנים שנוהגים כמנהג ספרד יזכירו את השם (רשז"א והרב אליהו כמובא בוזאת הברכה עמ' 132. פס"ת קצט, 24. ועי' יחו"ד ד, יג, לגבי גיל הקטן).
חרש שיכול לכוון ולענות לזימון מצטרף (רמ"א קצט, י). אילם שמבין את הזימון אבל אינו יכול לענות כלל, לבא"ח קורח יב, וערוה"ש קצט, ד, אינו מצטרף, ולשועה"ר קצט, י, מצטרף. חרש-אילם שאינו יודע לדבר כלל ואינו מבין במה מדובר - לכל הדעות אינו מצטרף (וראו פניני הלכה תפילה ב, ז, שם מבואר ששוטה גמור אינו מצטרף למניין וכן הדין לזימון). שיכור כלוט , שמתנהג כשוטה גמור, אינו מצטרף. שיכור שאינו יכול לדבר כראוי בפני המלך, מצטרף לשלושה ואינו מצטרף לעשרה, ואם יכול לדבר בפני המלך מצטרף לעשרה (מ"ב צט, יא). ישן אינו מצטרף לשלושה, ולעשרה מצרפים בשעת הדחק ישן אחד ולא שניים (מ"ב נה, לג-לד).
^ 15.. נחלקו הפוסקים בשאלה, איזה שיעור צריך המצטרף לאכול, לדעת רא"ה וגר"א, אין צורך לאכול כ'זית' ולשתות 'רביעית' כדי להצטרף לזימון. לעומת זאת, דעת מרדכי וראבי"ה, שצריך כ'זית' או 'רביעית', וכ"כ שו"ע קצז, ב ורוה"פ. אלא שנחלקו, האם שיעור כ'זית' ו'רביעית' הוא כדי שיצטרכו לברך ברכה אחרונה (רשב"א), או מפני שזה שיעור חשוב (פמ"ג). למעשה, אם יש דעה שסוברת שהיה צריך לברך על האכילה או על השתייה ברכה אחרונה, כגון ששתה רוב 'רביעית', או ששתה משקה חם בשיעור אכילת פרס, אף שבפועל אין מברכים מפני ספק ברכות, יש לצרף את השותה לזימון (ראו להלן י, ה; י, י). וכך משמע מבאו"ה. וכן נחלקו באיזה משקה מצטרף לזימון, למ"א ועוד, אפילו השותה מים מצטרף. אבל לשו"ע קצז, ב, ורוב האחרונים ומ"ב יב, השותה מים אינו מצטרף אלא רק השותה משקה מזין. ונסתפקו אחרוני זמננו לעניין מיץ ממותק, עי' וזאת הברכה עמ' 130. למעשה נראה, שהשותה מיץ מצטרף, הואיל ויש בו ערך קלורי או מרכיבים אחרים כויטמינים וקפאין. וכ"כ בערוה"ש ה, שכל שיש בו קצת חשיבות מצטרף.
^ 16.. למהר"ם, שו"ע קצז, ג, ועוד אחרונים, אין לשניים להציע לשלישי לאכול עמהם ירקות או פירות או משקה, כדי שלא להיכנס לספק. ולהרבה אחרונים, וכ"כ כנה"ג ומ"ב כב, אם השלישי אינו מעוניין לאכול מזונות, יציעו לו פירות או ירקות או משקה, כדי לזכות בזימון. כאשר שלושה אכלו לחם ואחד טעה ובירך, מצטרף עמהם לזימון, כמבואר לעיל הלכה ג. אבל כאשר מדובר בצירוף שלישי שאכל מזונות או פירות, אם אחד מהם טעה ובירך ברכה אחרונה או ברהמ"ז, כיוון שניתק עצמו מהאכילה עמהם, הפסידו את הזימון (באו"ה קצד, א, 'אחד', ומ"ב קצז, ט).
^ 17.. ראו לעיל ג, י. אם הם ממתינים לו עד שיסיים אכילתו, חייבים לזמן. ואם ממתינים עד שיאכל כ'זית', רשאים לזמן (וראו לעיל הערה 2 אות ד). וכן הדין לשבעה שאכלו לחם, שאם ימתינו לשלושה שיאכלו כ'זית' ירק, יוכלו לזמן עמהם בהזכרת השם.
^ 18.. כאשר היחיד חייב לצאת, נכון שיצטרפו אליו לזימון, כמובא במ"ב ר, ה, ושעה"צ ז, שלדעת בה"ג צריכים השניים לנהוג לפנים משורת הדין. וק"ו כאשר בלעדיו לא יהיה להם זימון (ראו לעיל בהלכה ג ובהערה 4). עצם ההיתר לצאת לצורך גדול, מובא בב"י ר, א. ומשמע ממ"ב ר, ה, וקצג, טז, לא, שההיתר דווקא למניעת הפסד או לצורך מצווה שתתבטל אם לא יצא. וביוסף אומץ קנט כתב, שגם איבוד זמן רב למי שהדבר קשה עליו מתיר לברך בלא זימון. ועל כן בחתונה, למרות שהצורך לצאת אינו הכרחי, אם מדובר בזמן רב, גם לצורך רגיל ניתן להקל. אמנם מנגד צריך לזכור, שיש מצווה להישאר עד סוף סעודת הנישואין, ומובא בשם הגר"ח מבריסק, שדברי חז"ל (ברכות ו, ב): "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות", מכוונים כלפי מי שאינו ממתין עד לשבע הברכות (נטעי גבריאל צח, א). ולכן אין להקל בזה בלא צורך ממשי (ועי' פס"ת קצג, ה, 29). והיודע שייאלץ לצאת, יקבע בדעתו מתחילה שאינו מתוועד עמהם בסעודה, ועל ידי כך לא יתחייב בזימון (אג"מ או"ח א, נו, עפ"י רמ"א קצג, ג). יש שהציעו למתכוון לצאת לפני הסוף, שיקפיד להתחיל בסעודה אחר שחבריו יאכלו כ'זית' פת, שאז לתוס' מה, א, אינו נחשב מתוועד עמהם (ילקוט יוסף ר, ג; ברכ"ה ח"ב ו, יב). ויותר טוב שיאמר להם שייאלץ לצאת לפני הסוף, שעל ידי כך הוא אינו מתוועד עמהם (אג"מ שם).
כל שרשאי לפרוש מהזימון רשאי לפרוש לפני שבע ברכות, שאין החיוב בהן גדול מהחיוב בזימון (ראו אוצה"פ סב, כה, י). ואם יש שם שניים שמוכנים להצטרף אליו לזימון - יזמן בשקט בשלושה. ונראה שאם הם בחתונה יאמרו 'שהשמחה במעונו' (עי' שערי הברכה ה, הערה צו). אבל לא יברכו 'אשר ברא' הואיל והיא צריכה כוס, ואם יזמנו על כוס יין עלולה להיות פגיעה בחתן. וטוב שהמצטרפים לזימון יאכלו אח"כ עוד כ'זית', כדי שיהיו שותפים ממש בזימון עשרה (עי' מ"ב ר, סוס"ק ט, וכמובא בהלכה הבאה). ומ"מ אף שאכלו אח"כ כ'זית' לחם, לא יוכלו להיות המזמנים, אבל יוכלו לברך שבע ברכות.
גם אם יש שם עשרה שרוצים לברך, לא יזמנו בעשרה, מפני שיש בזה פגיעה בחתן, שקבוצה שלימה פורשת באמצע הסעודה (עי' שו"ע קצג, א). אבל אם מדובר באנשים נכבדים כרבנים שזמנם יקר, והחתן מעוניין שיזמנו בעשרה, או שהחתן יודע שהסעודה ארוכה ומסכים שיפרשו באמצע, נכון שהיוצאים יזמנו בעשרה ואף יברכו שבע ברכות. ואם קשה להם לקבץ עשרה, יזמנו בשלושה על הכוס ויברכו 'אשר ברא'. ובכל אופן, בסוף הסעודה שאר המסובים יזמנו ויברכו שוב שבע ברכות. וכן מצינו כיוצא בזה שכתב בשו"ע אה"ע סב, יא, שאפשר שיהיו בסעודת החתונה כמה וכמה חבורות שמברכות שבע ברכות (וכמובא באוצה"פ סב, כב, י בשם חשב האפוד ט'). ומוכח משו"ע שם שאין צורך שהחתן ישב עמם, שאפשר לברך שבע ברכות בסעודת חתן גם כשאינו שומע את הברכות, וכ"כ ערוה"ש סב, לז.
^ 19.. הם צריכים לאכול עמו כזית לחם והוא מספיק שיאכל כזית ירק או ישתה משקה מזין, כמבואר לעיל הלכה י'. עוד נחלקו בעניין זה, לגבי קבוצה של חמישה, שאחד מהם הצטרף לשניים מהם לזימון, שלדעת מ"א, ח"א ומ"ב ר, ט, אותו אחד אינו יכול להצטרף אח"כ לשניים האחרים, שהואיל והם קבוצה אחת שאסור לה להתחלק, אם שלושה מהם עשו זימון, השניים הנותרים הפסידו את מצוותם. אבל לדעת אבן העוזר, שועה"ר ר, ב, ערוה"ש ה, ותהלה לדוד א, אותו אחד יכול להשלים זימון לשניים הנותרים. וכן הלכה, וכפי שלמדנו (הערה 2) שבספק זימון - מזמנים.
^ 20.. אם אלה שכבר זימנו הם שלושה, יכולים לזמן בעשרה אם השבעה אכלו כ'זית' פת, והשלושה שכבר זימנו יאכלו עמהם כ'זית' ירק וכיוצא בזה. ואם יש שם ארבעה או חמישה שכבר יצאו ידי זימון, מצטרפים רק אם כולם יאכלו יחד כזית פת (מ"ב ר, ט, פס"ת 41).
^ 21.. השו"ע קפב, א, הזכיר את שלוש הדעות בסדר שכתבתי, ועל פי כללי ההלכה, דעת היש אומרים האחרונה היא העיקר להלכה. וכך דעת רוב האחרונים, שאין הברכה על הכוס חובה אלא מצווה, וכן המנהג, וכפי שכתב במ"ב ד. ובלא זימון נוהגים שלא לברך על הכוס (מ"ב טז, כה"ח א, וטו). ובשבת ויו"ט מהדרים יותר לזמן על כוס, כמבואר בשל"ה ובערוה"ש קפב, א.
^ 22.. ברכות נא, א: "עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: טעון הדחה, ושטיפה, חי, ומלא, עיטור, ועיטוף, נוטלו בשתי ידיו, ונותנו בימין, ומגביהו מן הקרקע טפח, ונותן עיניו בו; ויש אומרים: אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. אמר רבי יוחנן: אנו אין לנו אלא ארבעה בלבד: הדחה, שטיפה, חי, ומלא". הרמב"ם הזכיר רק את ארבעת הדברים שאמר ר' יוחנן. אולם קשה, שר' יוחנן עצמו מביא את הספק אם אפשר שיד שמאל תסייע לימין. ואכן הגאונים כתבו שכל העשרה להלכה. והרא"ש כתב שרק עיטור ועיטוף אינם להלכה. ולתר"י חמישה להלכה, הארבעה הראשונים, וגם נותנו בימין, והשאר אינם חובה. והגר"א קפג, ז, ביאר, שהארבעה דברים הם לעיכובא והשאר למצווה.
נחלקו במשמעות חי (שהוא מארבעה דברים שנוהגים לכו"ע), ולמעשה, כל הפירושים נפסקו להלכה. יש שפירשו שהכוס תהיה שלימה (תוס', שו"ע קפג, ג). ויש שפירשו, שבזמנים שהיה להם יין חי, היינו שאינו מזוג במים, ימזוג את היין החי לכוס, ורק אח"כ ימזגנו במים כפי שאמרו חכמים (ברכות נ, ב), ועוד אמרו שימזגנו בברכת הארץ (שם נא, א). לר"ת הכוונה שיגמור למזוג בברכת הארץ, אבל יכול להתחיל לפני ברהמ"ז, ולרי"ף ימזוג במים רק בברכת הארץ (ועי' בב"י קפג, ב). ויש שפירשו שייתן את היין מהבקבוק לכוס לכבוד הברכה (רש"י, רמ"א קפג, ב, מ"ב ח).
איטר (שמאלי), לדעת המ"ב קפג, כ, יטול את הכוס בידו השמאלית, שהיא החזקה אצלו. והמקובלים וחלק מהפוסקים כתבו, שיאחז בימין כל אדם, וכך נוהגים רבים (כה"ח קפג, כט, פס"ת קפג, יג).
כפי שלמדנו, שני ההידורים שפחות מקפידים בהם הם "עיטור ועיטוף". נחלקו בגמ' (ברכות נא, א) מהו העיטור, לרב יהודה מעטרו בתלמידים שעומדים סביבו בעת הברכה, לרב חסדא מעטרו בכוסות נאים. ועי' במ"ב קפג, טו, וכה"ח כ, ופניני הלכה שבת ו, 9, בדעות השונות כיצד נכון לאחוז את הכוס באצבעות. ואפשר אולי לומר שעל ידי אחיזת הכוס בכל האצבעות ישנו עיטור. ומ"מ בכל אופן שנוטל את הכוס בכל אצבעותיו נוהג כראוי לאחת הדעות, וכך כתבתי למעלה. ויש שאמרו כי בזה שאין ממלאים את הכוס לגמרי, מקיימים את העיטור, שהנותר בראש הכוס הוא כעין עטרה (אמנם בט"ז ד, ומ"א ד, דחו סברתם). עיטוף, לבית יוסף ההידור הוא שיתעטף בטלית. וכיום, להולכים תמיד בכובע וחליפה, יתעטף בהם (מ"ב קפג, יא), וכפי שכתבתי לעיל ד, יב. וי"א שעצם זה שהוא מכסה ראשו בכיפה, ומכסה את גופו כמו בתפילה, הרי שהוא מקיים עיטוף (רי"ו, ד"מ קפג, א). ואכן לכתחילה צריכים האוכלים בים או בבריכה, לברך ברהמ"ז כשהם לבושים בחולצה ומכנסיים, כמו בתפילה (ראו פנה"ל תפילה ה, ד-ה). ←
כאשר היין יקר וקשה להשיגו, נהגו במקומות רבים לברך על 'חמר מדינה', היינו משקה חשוב שנוהגים לכבד בו אורחים (רמ"א קפב, ב). ולדעת רבים צריך שיהיה בו אלכוהול (ראו פניני הלכה שבת ח, ד). ולתהלה לדוד קפב, ב, מי שאוהב יותר 'חמר מדינה' רשאי לברך עליו גם כאשר יש שם יין. ועל פי הקבלה יש לברך דווקא על היין (כה"ח קפב, יד).
^ 23.. טעם שליחת היין לאשה מובא בברכות נא, ב: "אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש". ויש להוסיף, שמתוך כך שהאשה מתברכת גם האיש חוזר ומתברך, שאמרו (ב"מ נט, א): "אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו". ואמרו (יבמות סב, ב): "כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא ברכה".
^ 24.. בשועה"ר קצ, ה, בוארו הדברים בהרחבה. פרטי דין כוס של ברכה, ושלא יהיה פגום, וכיצד אפשר לתקנו, ושבשעת הדחק אפשר לברך על כוס פגומה, מבואר בשו"ע קפב, ג-ז; שו"ע רעא, טז-יז; פניני הלכה שבת ו, ו-ז, והערה 8. ועוד יעויין שם בהערה 10, בדין דיבור בין ברכת היין לשתייה לגבי השומעים שרוצים לשתות מכוס הברכה.
ויש להקשות על מנהג רבים ששותים מכוס של ברכה ואינם חוששים להידבק ממחלה (עי' שו"ע קע, טז, מ"ב לז). ואכן כתב בבא"ח בהר יג, ששותים דווקא כאשר יודעים שזה ששתה לפניהם אינו חולה. ויש שכתבו שאולי זכות המצווה מועילה (שדי חמד).