פרשני:בבלי:מנחות כו א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות כו א

חברותא[edit]

תו מקשינן לרב שילא דאמר זריקתו בין בשוגג בין במזיד: תא שמע: דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה! הרי שזריקתו דוקא בשוגג הורצה?
ומתרצינן: הכי קאמר: דם שנטמא וזרקו, זרקו - בין בשוגג בין במזיד, הרי הדבר תלוי - אם נטמא בשוגג הורצה, במזיד, לא הורצה.
מתניתין:
הקומץ את המנחה, ולפני שהקטיר את הקומץ נטמאו שיריה או נשרפו שיריה או אבדו שיריה, הרי דינה של המנחה תלוי במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע בדין קרבן שנאבד בשרו לפני זריקת הדם.
כמדת רבי אליעזר, הסובר שזורקים את הדם גם כאשר הבשר אינו קיים - כשירה המנחה להקטיר את קומצה.
וכמדת רבי יהושע  131 , הסובר אם אין בשר אין זורקים את הדם - פסולה המנחה מלהקטיר את קומצה  132 .

 131.  בסוגיא דפסחים (עז ב) מבואר בפשטות שלפי רבי יהושע אין חילוק בין זבחים למנחות, ובשניהם אם לא נותר כלל שירים אין זורקין הדם ואין מקטירין הקומץ מן התורה, ומבואר שם עוד שהגם שהמשנה כאן כרכה יחד את דין נטמאו ונשרפו או שאבדו השיריים, מכל מקום חילוק גדול יש ביניהם, שבנשרפו ואבדו גם אם הקטיר או זרק בדיעבד לא הורצה הקרבן כלל, אבל בנטמאו השיריים, אמנם לכתחילה לא יקטיר הקומץ ולא יזרוק הדם, מכל מקום אם הקטיר הורצה, (ויעויין בחידושי רעק"א כאן). וטעם הדבר ביארו התוס' שם, שמאחר והציץ מרצה מן התורה גם על האכילות לרבי יהושע, ומן התורה מותר לכתחילה להקטיר הקומץ בזה, משום כך הגם שמדרבנן אסור להקטיר, אבל אם הקטיר הורצה, (והאחרונים דקדקו מלשון הרמב"ם (פסוה"מ א לד) שאפילו זרק במזיד את הדם הורצה, ואינו דומה לדין דם שנטמא שזרקו במזיד, שלמדנו לעיל שלא הורצה משום קנס, ולכאורה היה אפשר לבאר החילוק באופן פשוט, שהרי בדם שנטמא למדנו שלא הורצה להתיר הבשר, אבל הבעלים נתכפרו, ואם כן כאן גם כן שהבשר כולו נטמא, ואין הנידון לאכלו, כל הריצוי הוא רק לענין שנתכפרו הבעלים במנחה זאת). ומדברי רש"י בסוגיא שם מבואר שגם בלא ריצוי הציץ, מאחר וסוף סוף השיריים קיימים ונמצאים בעולם, לכן כשרה ההקטרה בדיעבד, ורק לכתחילה לא יקטיר מדרבנן, מה שאין כן כשנשרפו ונאבדו שאינם בעולם, וגדר האיסור שמדרבנן, יבואר בהערה הבאה אי"ה.   132.  האחרונים נתקשו בדברי הרמב"ם, שבהלכות פסולי המוקדשין (א לא) לענין זבחים כתב שאם נאבד ונשרף כל הבשר והחלב וזרק, לא הורצה הקרבן, ואילו לענין מנחות (יא כ) כתב שאם לא נשתייר כלום והקטיר, בדיעבד הורצה, והרי מהסוגיא בפסחים הנ"ל משמע שדינם שוה, והאור שמח (מעילה ג ג בסוף דבריו) כתב לפרש איך למד הרמב"ם בסוגיא שם, ובעיקר הסברא לחלק בין זבחים למנחות כתב שם, שבהקטרת הקומץ במנחות, יש בו שני חלקים, א', שהוא כזריקת הדם בקרבנות, ב', שהוא כהקטרת אימורין, וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות לעיל פרק א', ומשום כך אמנם נאמר תנאי שאם אין בשר אין דם, וכמו כן במנחות לענין הקטרת הקומץ, מכל מקום מאחר ויש בקומץ גם שם של שיריים, הרי נתקיים תנאי זה, עכ"ד. ובקהלות יעקב (פסחים נח) כתב שלכאורה יקשה אם כן מדוע אסר הרמב"ם להקטיר לכתחילה, והרי יש כאן שיריים לפנינו, וביאר שם, שלכתחילה נאמר הדין שצריך שהקומץ או הדם יהיו מתירין את השיריים בהקטרתן ובזריקתן, אבל מן התורה די לנו במה שיש לפנינו דבר שיש עליו שם שיריים, אף על גב שאינו ניתר על ידיהם, ולכן אמנם יש בקומץ שם שיריים וכנ"ל, מכל מקום ודאי שאינו נחשב ניתר על ידי הקומץ עצמו, אלא רק שם שיריים עליו, ולכן מדרבנן אין להקטיר לכתחילה הקומץ משום שיריים שעליו, ורק שאם הקטיר הורצה מן התורה, משום שהוא חשוב כשיריים. עוד הביא בקהלות יעקב שם מדברי התוס' לעיל (יב א) שאם יצאו כל השירים והקטיר אח"כ הקומץ, הורצה, וכן הוא בהרמב"ם (פסוה"מ א לא), וביאר גם כן על הדרך הנ"ל, שאף על גב שלא יהיה ניתר על ידי הזריקה כלל, (אפילו לענין להוציאו מידי מעילה ולחייבו משום פיגול), שהרי אין הציץ מרצה על היוצא, מכל מקום שם שיריים עליו, וכן מבואר גם כן משיטת רש"י שהובא בהערה הקודמת, שגם לענין נטמאו השיריים, אפילו בלא ריצוי הציץ, אם הקטיר וזרק הורצה. (ולשיטת התוס' צריך לומר לכאורה שנטמא גרוע מיוצא, ולכן צריך לריצוי הציץ, ועיין אחיעזר ב מב).
גמרא:
אמר רב: מה שמבואר במשנה שלפי רבי יהושע אי אפשר להקטיר את הקומץ כשנטמאו השיריים, והוא, זה מדובר רק באופן - שנטמאו כל שיריה של המנחה, אבל אם נטמאו רק מקצת שיריה לא נפסלה המנחה, ואפשר להקטיר את הקומץ.
קא סלקא דעתיה מזה שאמר רב "והוא שנטמאו כל שיריה" משמע שרק היכן שנטמא חלק מהשיריים, אין, אכן אמר רב שמותר להקטיר את הקומץ אפילו אליבא דרבי יהושע, אבל היכא דאבוד ושרוף חלק מהשיריים לא אמר רב שיכולים להקטיר את הקומץ לפי דרבי יהושע.
והוינן בה: מאי קסבר רב, שמחלק בין נטמא מקצת מהשיריים, לבין אבד או נשרף מקצת מהשיריים? אי קסבר רב, שלרבי יהושע שיורא מה שנשתייר משיירי המנחה מילתא היא, דבר חשוב הוא להחשב כאילו השיריים קיימים, אם כן, אפילו אבוד ושרוף חלק מהשיריים, נמי גם ייחשבו השיריים שנותרו מהשיריים, כאילו כל השיריים קיימים  133 .

 133.  לכאורה יש להתבונן בזה, שהרי הובא בהערות לעיל שיש חילוק גדול ביניהם, שבשרוף מן התורה אינו מקטיר הקומץ, ובנטמא הוא רק מדרבנן, ואולי סברה הגמרא שלענין כמות השיעור הנצרכת להתיר ההקטרה, אין סברא לחלק בזה.
ואי קסבר רב שלרבי יהושע שיורא לאו מילתא היא ולכן כשנשרפו או נאבדו מקצת מן השיריים, אין מקטירים את הקומץ, אם כן כשנטמא חלק מהשיריים מאי טעמא מקטירים את הקומץ על כרחך צריך לומר, משום דמרצה ציץ על קדשים שנטמאו. אי הכי, שמקטירים את הקומץ הוא משום ריצוי הציץ על הטומאה, קשה למה אמר אמר רב שאם נטמאו כל שירייה פוסל רבי יהושע, והרי אם הסיבה שאפשר להקטיר בנטמאו מקצת שירייה הוא משום ריצוי הציץ, גם אם נטמאו כל שיריה נמי יוכל להקטיר, שהרי הציץ מרצה!?  134 

 134.  ומה שבאמת אין מועיל כאן ריצוי הציץ, לשיטת רש"י בפסחים (עח א) הוא משום שרבי יהושע סובר אין הציץ מרצה על האכילות, ולשיטת התוס' שם, מן התורה מרצה הוא, ורק מדרבנן אסרו בזה.
ומשנינן: לעולם קסבר רב - שיורא מילתא היא  135 , ומשום כך מקטיר בנטמאו מקצת שירייה, ולא מצד ריצוי ציץ. ונקט רב נטמא חלק משירייה, והוא הדין לאבוד ושרוף. והאי דקאמר רב "נטמא" - רישייהו הדבר שכתוב ברישר של הברייתא נקט! שהרי דין "נטמאו שייריה" נשנה תחילה במשנה.

 135.  לעיל (ט א) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בזה, שרבי יוחנן סובר כרב, וריש לקיש סובר שאם נחסר מן השיריים קודם הקטרה, אינו מקטיר. עוד מבואר שם (בעמ' ב), שאפילו נשתייר מהשיריים, מכל מקום אין מועיל זאת אלא לענין הכשר המנחה, שנתכפרו הבעלים, אבל אין השיריים נאכלין, הואיל ונחסרו קודם הקטרה, ועיין ליקוטי הלכות כאן שדן לענין נטמאו מקצת שייריה, האם נאכלין השיריים. ולענין שיעור הכמות שצריך להשתייר מהשיריים כדי להכשיר המנחה, לפי רב ורבי יוחנן, נקטו הליקוטי הלכות והחזו"א (לב לח) שצריך להשתייר כזית, וכמו לענין שיור בשר הקרבן שהוא בכזית.
כדתניא שרבי יהושע נמי מכשיר בנשתיירו מקצת שיריים, בין שנטמאו השאר ובין שאבדו ונשרפו:
רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה, שנאבדו הבשר העומד לאכילה, והחלב העומד להקטרה, קודם זריקת הדם, שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב - זורק את הדם! והטעם, משום שעדיין מתקיים בזה מה שכתוב "הבשר והדם". אבל אם לא נשתייר שיעור של כזית לא מהבשר ולא מהחלב, אלא רק כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - אינו זורק את הדם! והקרבן נפסל, משום שאין מצרפים את הבשר העומד לאכילה, והחלב העומד להקטרה לשיעור של כזית.
ובעולה - אפילו נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - זורק את הדם! מפני שהעולה כולה כליל ומצטרפים הבשר והחלב להקטרה.
ובמנחה - אפילו כולה קיימת - לא יזרוק את הדם!
ותמהינן טובא: מנחה - מאי עבידתה?! איזו זריקת דם יש במנחה!?
אמר רב פפא: הברייתא מדברת על מנחת נסכים הבאה עם הזבח, שנאבד כל הזבח, והיא נשתיירה, ועל זה כתוב בברייתא שלא יזרוק את דם הזבח, אף על פי שהמנחת נסכים קיימת. ומה שצריך התנא להשמיע לנו דין זה, משום דסלקא דעתך אמינא הואיל ובהדי זבח קא אתיא הרי היא כגופיה דזיבחא דמיא, ומה שנשתיירה נחשב כאילו בשר הזבח קיים ואפשר לזרוק את הדם  136 , קא משמע לן שאין מנחת הנסכים נחשבת כנשתייר מבשר הזבח, דלא קרינא בה "הבשר והדם".

 136.  החזו"א (כז ח) מוכיח מכאן שאם נאבד הבשר והחלב, ונזרק דם הקרבן (לרבי אליעזר שיש דם אע"פ שאין בשר), הרי הוא חייב בנסכי הקרבן, ומשום שחיובם הוא מכח זריקת הדם, ולא מכח האימורים והבשר, ויעויין לעיל (כ א) בהערות מה שהובא בזה.
והוינן בה: מנהני מילי מנין לנו הדין שכתוב בברייתא, שאם נשתייר אפילו כזית מהחלב קרינן ביה "הבשר והדם", ואפשר לזרוק את הדם?
אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל, ומטו בה משום רבי יהושע בן חנניא: אמר קרא "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' והקטיר החלב לריח ניחוח לה'" ומשמע שזריקת הדם היא משום הקטרת החלב, ואף על פי שאין בשר.
ואשכחן חלב המשמעות של הפסוק מוכח שגם עליו נזרק הדם, יותרת ושתי הכליות שאינן לא בשר הנאכל ולא חלב המוקטר, אלא הן נקטרות יחד עם החלב מנלן שאם אבד כל הזבח ונשתיירו רק הם, שנחשב כאילו נשתייר מהזבח כדי שיהיה אפשר לזרוק את הדם?
ובמאמר מוסגר מבארת הגמרא שזוהי אכן דעתו של תנא של הברייתא שהיותרת ושתי הכליות נחשבות שיור, דקתני בברייתא: ובמנחה, אפילו כולה קיימת לא יזרוק! ומדייקים: מנחה הוא דלא יזרוק, שאינה חשובה שיור, כיון שאין היא מגוף הזבח, הא יותרת ושתי כליות שהם מגוף הזבח - יזרוק!
ועכשיו חוזרים למה שהוינן בה - מנלן שיותרת ושתי כליות נחשבות שיור?
ולא מצאנו מהיכן למד רבי ישמעאל דבר זה. רבי יוחנן דידיה (בעצמו) אמר: כך דורשים: "והקטיר החלב לריח ניחוח" - כל שאתה מעלה לריח ניחוח הרי הוא כחלב, שאם נשתיירו אפילו יותרת ושתי הכליות, שמעלים אותם לריח ניחוח, הרי זה כנשתייר מגוף הזבח, וזורקים את הדם!
אלא שיש להקשות, כיון שלומדים מ"ריח ניחוח" שכל העולה לריח ניחוח זורקים עליו את הדם, למה צריך לכתוב בפסוק את שניהם, גם "חלב" וגם "ריח ניחוח"?
ומשנינן: ואיצטריך למכתב "חלב" ואיצטריך למיכתב "לריח ניחוח". דאי כתב "חלב" בלבד, הוה אמינא כי רק חלב - אין (כן) אפשר לזרוק הדם אם הוא קיים, אבל יותרת ושתי כליות לא חשובות לזרוק עליהן את הדם, לפיכך כתב רחמנא גם "ריח ניח וח".
ואי כתב רחמנא "לריח ניחוח" בלבד, הוה אמינא - אפילו מנחה הבאה עם הזבח, שהרי גם היא מוקטרת כליל לריח ניחוח על המזבח, ולפיכך אם נשתיירה כשאבד הזבח, יכול לזרוק עליה את הדם, - כתב רחמנא "חלב", שמשמע שלא בא "ריח ניחוח" לרבות, אלא דבר שהוא מגוף הזבח ולא מנחה שאינה מגוף הזבח.
מתניתין:
א. הקומץ שלא קידשו אותו על ידי נתינתו בכלי שרת לאחר הקמיצה הרי הוא פסול  137  . ורבי שמעון מכשיר.

 137.  רש"י מפרש שאין הנידון לענין נתינתה בכלי בתחילת המנחה, שבזה ודאי צריך כלי שרת, וכמו שלומדים מפסוקים לקמן (צו א), אלא המחלוקת היא בדין קידוש הקומץ בכ"ש אחר הקמיצה, עכ"ד, והנה באמת ישנם שלשה דינים בנתינת המנחה בכלי שרת קודם הקמיצה, א', כדי לקדשה בקדושת הגוף ליפסל ביוצא ולינה, ב', עריכתה ועשיתה בכ"ש, ג', שצריך לקמוץ מתוך הכ"ש, והתוס' לקמן (צו) כתבו שהלימוד מהפסוקים שבגמרא שם, הוא להצריך עשייתה בכ"ש, אבל קמיצתה מכ"ש נלמד משחיטה, שכמו ששחיטה צריכה ליעשות בכלי, כך הקמיצה, שהיא במנחות במקום שחיטה בקרבנות, צריכה כלי שרת, עכ"ד התוס', וכמו כן תחילת נתינתה בכ"ש דבר פשוט הוא, שהרי ודאי המנחה צריכה להיות קדושה בקדושת הגוף כדי שתהיה ראויה להקרבה, ועל זה אין צריך לימוד מפסוק, וכן מבאר הגרי"ז כאן.
ב. הקטיר קומצה של מנחה פעמיים, שהקטיר חצי קומץ תחילה, ולאחריו הקטיר את חצי הקומץ השני - כשרה!
גמרא:
אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: מאי טעמא דרבי שמעון שמכשיר לקומץ שלא הקדישו בכלי שרת לאחר קמיצה?
אמר קרא במנחה - "קדש קדשים היא - כחטאת וכאשם", ללמדך:
בא לעובדה לעבודות המנחה  138  ביד, שמוליך בידו את הקומץ לאחר שקמץ אותו, ומקטירו על המזבח מתוך ידו ולא מתוך כלי (והקטרת הקומץ נחשבת כזריקת הדם על המזבח)  139  הרי הוא עובדה ביד ימין, כחטאת שנותנים את דמה על המזבח באצבע ולא בכלי, וצריך ליתן באצבעו שביד ימין, שמההיקש של מנחה לחטאת לומדים שיכול לעבוד שלא בכלי, אך צריך שתהיה עבודתו בימין  140 .

 138.  הקשה הטהרת הקדש, הרי בחטאת עצמה דין יד שבה הוא רק בנתינתה על המזבח, אבל ודאי צריכה קבלה בכלי שרת, כדי לקדש בה הדם לזריקה, ואם כן מהיכן למד רבי שמעון לקומץ שאין צריך קידוש בכ"ש כלל, והניח בקושיא, וכן הקשה השפת אמת, והיא באמת קושיא גדולה לכאורה, (ועיין תוס' לעיל (י ב ד"ה בשמאל בסוף הדיבור) שכתבו בתירוצם הב', שבפרט זה גופא נחלק רב נחמן בר יצחק), ובספר יד בנימין רצה ליישב, שרבי שמעון סבר כן מסברא שהקומץ אינו טעון קידוש כלי, הואיל וכבר נתקדש קודם קמיצה עם כל המנחה בכ"ש, ואמנם רבנן מדמים אותו לדם הקרבן, שאף על גב שכבר נתקדש על ידי הסכין בשעת שחיטה, צריך הוא אח"כ קידוש נוסף בכ"ש, וכמו כן צריך הקומץ קידוש נוסף בכ"ש אחר הקמיצה, וכמו שאמרה הגמרא בסוטה (יד ב), אבל רבי שמעון אין נראה לו לדמותם, שהרי הדם אינו מתקבל בתוך הסכין, מה שאין כן קומץ שהיה ממש בכ"ש, ומה שצריך לרבי שמעון כ"ש כשאינו עובדה ביד, אינו משום קידוש הקומץ, אלא משום שצריך להקטיר בכ"ש, וכמו שנלמד מאשם, עכ"ד, אולם הגרי"ז (לעיל י ב) והחזו"א (כב א) נקטו באופן פשוט שגם לרבי שמעון יש קידוש כלי בקומץ, עכ"פ כשבא לעובדה בכלי, וצ"ע, ואי"ה יבואר עוד נפקא מינה מנידון זה בהמשך הסוגיא.   139.  רש"י כתב "שלא קדשו בכלי", והגרי"ז (לעיל י ב) מדקדק מלשונו שאם כבר נתקדש הקומץ בכלי שרת, אינו יכול כבר לעובדה ביד, ומשום שכבר חל בו דין עבודת כלי, ואין מועיל בו יותר עבודת יד, עכ"ד, ומבואר מדבריו אלו ששייך בקומץ קידוש כלי אפילו לר"ש, וכמו שהובא בהערה הקודמת, אולם החזו"א שם, אף על גב שנקט גם כן ששייך קידוש כלי בקומץ לר"ש, מכל מקום כתב שם שיכול לעובדה ביד גם אחר שכבר נתקדש בכלי.   140.  הגרי"ז (רי"ז הלוי עמ' מו) מבאר שהלימוד מחטאת אינו רק לענין הדין שצריך להיות בימין, אלא נלמד מחטאת שיש דין יד בהקטרת המנחה, כלומר שישנם שני אופנים בהקטרת הקומץ, א', עבודת יד, וכמו נתינת דם החטאת, ובזה נלמד גם כן שצריך ימין, ב', עבודת כלי שרת, וכמו בזריקת דם האשם, ובזה כשר בשמאל גם כן. ועיי"ש שהכריח לומר כן, שהרי לרבי שמעון שכל העבודות כשרות בשמאל, אם כן בהכרח מה שהצריכה התורה ימין בחטאת, אין זה מדין עבודה שבה, שמצד דיני עבודה אין שום פסול בשמאל, אלא היא הלכה שנאמרה בדין יד האמור בנתינת החטאת, שצריך ימין בדוקא, וכן לענין קמיצה שצריך ימין לרבי שמעון, הוא גם כן מדין יד האמור בה, ולא מדין עבודה שבקמיצה, והוא הדין לענין הקטרת הקומץ, וכנ"ל.
בא לעובדה בכלי - עובדה בשמאל, כאשם, שדמו נזרק מתוך הכלי דוקא, ויכול להחזיק את הכלי ביד שמאל ולזרוק ממנו, רבי שמעון סובר, רק היכן שכתוב גם "כהונה" וגם "אצבע" צריך ימין בדוקא, ורק בחטאת נאמר "אצבע" ו"כהונה", ואילו בשאר הקרבנות נאמר רק "כהונה" ולא "אצבע".
הילכך, כיון שהוקשה מנחה גם לאשם - יכול הוא לעובדה ביד שמאל, אבל אז חייב הוא לעובדה בכלי (כמו אשם שזריקתו ביד ולא בכלי, ויכול לעשותו בשמאל).
ורבי ינאי אמר: טעמו של רבי שמעון הוא - כיון שקמצו מכלי שרת שוב אין הקומץ צריך לקידוש נוסף של כלי שרת, אלא מעלהו למזבח ומקטירו אפילו בהמיינו באבנטו, ואפילו במקידה כלי של חרש!  141 

 141.  רבי ינאי סובר שלרבי שמעון לא נאמר קידוש כלי בקומץ, וגם כן לא נאמרו דינים באופן הקטרתו, אלא דינו כהקטרת אימורים שכשרה בכל ענין, ואפילו בכלי חול, אולם הקשה החזו"א (כב ב) שמכל מקום בכלי חול יהיה פסול משום חציצה, שחוצץ הכלי בין הכהן לקומץ, וכמו שכתב רש"י בפסחים (נז) לענין אותו כהן שהיה כורך ידיו בבגד ועובד, יעויי"ש, ותירץ שמאחר ואין אוחז הקומץ כלל בידו, אלא לקיחתו היא על ידי דבר אחר, שהוא הכלי, משום כך אין זה חציצה, וכמו שכתבו התוס' בסוכה (לז). עוד כתב שם שרבי ינאי דיבר רק מצד דיני ההקטרה, אבל ודאי שהוא בזיון קדשים באופן זה, וכמו שכתב רש"י בפסחים שם.
ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: לא הכשיר רבי שמעון את הקומץ בלי נתינתו לכלי שרת, אלא הכל מודים בקומץ  142  שטעון קידוש בכלי שרת  143 , אלא, שאם כבר קידשו בכלי שרת, אזי חולק רבי שמעון וסובר שיכול להעלותו בידו ולהקטירו מתוך ידו.

 142.  כבר הובא בהערות לעיל דברי הגמרא בסוטה (יד), שקמיצה נלמדת משחיטה, שצריכה קידוש בכלי אף על גב שכבר נתקדש כל הדם בשחיטה על ידי הסכין, וכמו כן בקומץ צריך להתקדש בכלי, אף על גב שכבר נתקדשה כל המנחה בכלי קודם הקמיצה. וגדר הדבר לכאורה הוא, שהקידוש הראשון הוא באופן כללי על כל הדם והמנחה, שיהיה קדוש כדי להוציא ממנו דם וקומץ לעבוד בהם עבודה, ואח"כ מקדש את אותו הדם והקומץ שנתייחדו לעבודת הזריקה והקטרה, שיהיו קדושים בפועל לזה. ובעיקר מעשה הקידוש ביאר הליקוטי הלכות (זבחים כד) שיש בו שני חלקים, א', מה שנותן מידו לכלי שרת, ב', מה שמקבל למטה הקומץ בכ"ש, ונפקא מינה, ששניהם צריכים להיות בימין, לרבנן דרבי שמעון.   143.  רב נחמן בר יצחק לא ביאר לנו איך סובר הוא לענין הקטרה, אם כרבי יהודה בריה דר"ח או כרבי ינאי, והתוס' (לעיל י ב ד"ה בשמאל, בתירוץ הב') כתבו שסובר כרבי יהודה.
מיתיבי: כתוב בתוספתא: הקטר חלבים ואברים ועצים של מערכה, שהעלן על המזבח - בין ביד בין בכלי, בין בימין ובין בשמאל, כשרין!
הקומץ והקטורת והלבונה שהעלן בין ביד בין בכלי  144 ,בין בימין בין בשמאל  145 !!!

 144.  התוס' נסתפקו האם רבנן נחלקו גם על הרישא דברייתא, ולדבריהם אין מקטירין חלבים ואברים בשמאל, או שרבנן מודים בזה, וכמו שלמדנו לעיל (י א) לענין הולכת אברים לכבש, שמאחר ואין עבודה זו מעכבת כפרה, אין לנו לימוד להצריך ימין בדוקא, עכ"ד, ועיין חזו"א (כב ד), והרמב"ם (פסוה"מ ב כד) פסק שכשר בשמאל.   145.  רש"י מפרש שברייתא זו ודאי סוברת כר"'ש ולא כרבנן, שהרי לרבנן צריך להקטיר מכלי שרת, עכ"ד, והנה עיקר טעמם של רבנן לא נתפרש בגמרא, ויתכן שהם מדמים קומץ לשאר כל הקרבנות שזריקתן מכ"ש, ואינם לומדים כלל מחטאת. והרמב"ם (פסוה"מ שם) פסק הברייתא כצורתה, ותמהו האחרונים שלרבנן דרבי שמעון ודאי אם הקטיר שלא מכ"ש פסול, והרמב"ם עצמו (פסוה"מ יא ו) פסק שאם העלהו למזבח שלא בכלי שרת שהוא פסול, והר"י קורקוס כתב לחלק שלענין העלאה למזבח צריך כ"ש בדוקא, אולם בנתינתו על האשים אין זה מעכב שיהיה מכ"ש, וכן כתבו עוד אחרונים. אולם המקדש דוד (ח ג) הקשה על זה, ממה שלמדנו בגמרא לעיל (כ) שהמלח בא עם המנחה בכלי אחד, עיי"ש, והרי מליחת הקומץ היתה נעשית בראש המזבח כמבואר בסוגיא שם, ואם אינו מעכב שתהיה ההקטרה על האשים מכ"ש, אם כן הרי יכול להעלות על המזבח את המנחה בכ"ש, ולהוציאה משם, ואח"כ למלוח, ומדוע היה פשוט לגמרא שם שהם באים בכלי אחד, ובהכרח שצריך גם להקטיר מכ"ש, ואם כן מוכרח הוא שיבואו בכלי אחד, שהרי מולח קודם ההקטרה. ויעויין בדברי התוס' יומא (סז ב), שמשמע מדבריהם שאין צריך כ"ש בהקטרת הקומץ, ועמד בזה החזו"א (כב ג).
- כשרין! וברייתא זו בהכרח נאמרה בשיטת רבי שמעון, שהרי התנא של הברייתא מכשיר הקטר הקומץ אפילו ביד, שלא בכלי שרת  146 . וכתוב שאפילו העלה ביד שמאל הרי זו הקטרה כשירה - תיובתא דרבי יהודה בריה דרבי חייא, שאמר: לא הכשיר רבי שמעון כשעובד ביד, אלא ביד ימין כמו חטאת!?

 146.  כבר הובאו דברי רש"י בזה בהערה הקודמת, אולם הגרי"ז כתב לפרש שמאחר והכשיר התנא דברייתא בשמאל, אם כן ודאי שאין זה כרבנן, שאפילו אם הקטר חלבים כשר בשמאל וכנ"ל, מכל מקום הקטרת הקומץ הרי היא מעכבת כפרה, שהיא כזריקה בקרבנות, ואם כן ודאי שלרבנן יהיה פסול בשמאל. והרמב"ם (פסוה"מ שם) כתב שאם הקטיר הקומץ בשמאל כשר, ותמהו הליקוטי הלכות (זבחים כד) והחזו"א (כב ו) שמאחר וקיימא לן כרבנן, ודאי יהיה פסול בזה, שהרי הוא אחד מארבע עבודות המעכבות כפרה וכנ"ל, ועיי"ש שרצו להגיה בדברי הרמב"ם.
ומתרצינן: אמר לך רבי יהודה בריה דרבי חייא: לצדדין קתני הברייתא, כלומר, מה שכתוב "בין בימין ובין בשמאל", זה לא הולך גם על יד וגם על כלי, אלא כך פירוש הברייתא: העלהו ביד - בימין! העלהו בכלי - בין בימין בין בשמאל!
ומקשינן לרב נחמן: תא שמע: קמצו מכלי שרת, שנתקדשה בו המנחה, ו"קידשו" (והיינו, ונתנו) שלא בכלי שרת, והעלו והקטירו שלא בכלי שרת - פסול!
רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין במתן כלי על אף שאינו כלי שרת!
תיובתא לרב נחמן דאמר הכל מודים בקומץ שטעון קידוש בכלי שרת!?
ומתרצינן: באמת רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירין לאחר שהתקדש הקומץ בכלי שרת, אימא ובדבריהם צריך לגרוס במקום "מכשירין במתן כלי", "מכשירין ממתן כלי ואילך" והיינו שהולכה והקטרה אין צרך בכלי שרת.
תא שמע: וחכמים אומרים: קומץ טעון כלי שרת - כיצד?
קומצו מכלי שרת, ומקדשו בכלי שרת, ומעלו ומקטירו בכלי שרת!  147 

 147.  המקדש דוד (ז ג) מוכיח מכאן שעבודת הולכה בדם צריכה כלי שרת, שהרי כל עיקר הדין שמנחה טעונה כ"ש לרבנן, נלמד מדם, ואם כן גם מה שהעלאה (שהיא הולכה) טעונה כ"ש נלמד מדם, עכ"ד, ולכאורה היה נראה להוכיח עוד מכאן, שהולכת הדם בחטאת אינה טעונה כ"ש, שהרי בסיפא דברייתא למדנו שלרבי שמעון אין צריך להעלות בכ"ש, והרי רבי שמעון לומד דין מנחה מחטאת, ואם כן משמע שגם בחטאת הדין כן שא"צ כ"ש.
רבי שמעון אומר: כיון שקמצו וקדשו מכלי שרת - מעלו ומקטירו שלא בכלי שרת, ודיו! וקשה לרב נחמן בר יצחק שאומר, הכל מודים בקומץ שטעון קידוש בכלי שרת?!
ומתרצינן: אימא צריך לגרוס בברייתא - כיון שקמצו, וקדשו "בכלי" שרת - מעלו ומקטירו אפילו שלא בכלי שרת, ודיו!
תא שמע תיובתא לרב נחמן: קמץ בימינו, ונתן בשמאלו (בלא כלי) - יחזיר לימינו! וכמו שאמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: בא לעובדה ביד עובדה בימין  148 .

 148.  כתב החזו"א (כב א) שדוקא לימינו יכול להחזיר ולעבוד הקטרתה ביד, אבל לא יוכל עתה ליתנה בכלי שרת ולהקטיר בה, שהרי בדבר הצריך קידוש כלי נאמר שלא יהיה במקום אחר קודם הקידוש, אבל לימינו יחזיר, הואיל וכדי להקטיר בידו אין צורך בקידוש כלי, עכ"ד בתוספת ביאור.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מנחות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א |