פרשני:בבלי:מנחות מא א

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות מא א

חברותא[עריכה]

והתניא: טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו  והגדול יוצא בה שוק דרך עראי ואינו מתבייש - זהו שיעור הטלית שהיא חייבת בציצית  57 . אבל אם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו, הרי אע"פ שהגדול יוצא בה עראי פטורה  58  מחיוב ציצית, וכן הדין לענין כלאים! והוינן בה: מאי "וכן לענין כלאים"? לאיזה ענין דימו ציצית לכלאים? אילימא שכוונת הבריתא להורות שכן הדין לענין איסורא דכלאיים. שטלית שהיא קטנה מהשיעור המוזכר בברייתא מותר לעשותה מצמר ופשתים ואין בכך איסור כלאים, לא יתכן לומר כך, (שהרי) והא אנן תנן: "אין עראי בכלאים" ואפילו בגד קטן שמתבישים לצאת עמו עראי לשוק אסור משום כלאים!

 57.  הרמב"ם (ג א) השמיט את הדין בברייתא שהגדול יוצא בה דרך ארעי. וכתב הכס"מ והבית יוסף (טז) שסובר שאין זה משיעור הבגד רק הברייתא באה לומר שהחיוב לגדול הוא בשיעור שקטן מתכסה בו, ונקטה גדול יוצא בה ארעי לבאר איך יצוייר חיוב בבגד שראוי לקטן. ובביאור הגר"א (טז) תמה אם כן מה קושיית הגמרא מדין אין ארעי בכלאים הרי השיעור אינו תלוי אם גדול יוצא בה ארעי? וכתב שהרמב"ם היה לו גירסא אחרת בגמרא. והטור והרמ"א (טז) נקטו את לשון הברייתא וסוברים שיש שני תנאים בשיעור טלית, קטן מתכסה בו וגדול יוצא בה דרך ארעי, והראב"ד בהשגות (ג א) נקט שכן היא דעת הרמב"ם ומכאן למד שהכונה בברייתא לקטן שהולך לבדו בשוק (והטור כתב בן תשע שנים והב"י כתב שזה אותו שיעור של הרמב"ם.) ופחות מזה אי אפשר שגדול יצא בו. והקשה הקרן אורה שעדיין אין מובן קושיית הגמרא מהדין שאין ארעי בכלאים, הרי אפשר שמצד לאו דכלאים אסור אפילו מה שאין גדול יוצא בה, וכן לבישת ארעי, אבל מצד שיעור הבגד צריך כדי מדה זו? ותירץ שבאמת ה"שיעור" הוא שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו ולכן נקט הרמב"ם רק שיעור זה, אלא שה"סיבה" לקביעת השיעור כך היא מפני שגדול יוצא בה ארעי, שמסתבר שהשיעור נקבע לפי מי שמחויב במצוה ולא לפי קטן הפטור. ולכן מקשה הגמרא למה נקבע שיעור זה לבגד כלאים ופחות משיעור זה מותר "מפני" שאין הגדול יוצא בה ארעי, הרי אין ארעי בכלאים.   58.  הביאור הלכה (טז ד"ה לשוק) כתב שהדין שכתב הרמ"א שאם גדול אינו יוצא בו ארעי לשוק פטור מציצית הוא דוקא אם הוא מתבייש לצאת בבגד כזה מפני קיצורו וקטנותו, אבל טלית קטן שלנו שמתבייש לצאת בו מפני צורתו, ומפני שאין דרך לצאת בו, אם יש בו שיעור לכסות ראשו ורובו של קטן חייב. הב"ח דייק מלשון הגמרא שאם גדול יוצא בבגד דרך קבע חייב אפילו אין בו כשיעור שקטן מתכסה בו, והעתיקו להלכה המשנה ברורה (טז ב). אבל הוסיף בביאור הלכה (ד"ה ואז) שהב"ח סובר כן דוקא בבגד שלובשו דרך מלבוש הנראה וניכר אבל טלית קטן שלנו שלובשו תחת בגדיו אם אין בו שיעור בודאי פטור וכבר צווחו כל האחרונים שאם אין בטלית קטן שיעור הוא מבטל מצות ציצית ואם יברך עובר בלא תשא. (ראה משנ"ב טז ד).
ואמר רב נחמן בר יצחק "וכן לענין סדין בציצית" שכוונת הבריתא היא לדמות שיעור ציצית לכלאים, שאם יש לו בגד פשתן גדול שיש בו שיעור חיוב ציצית, מותר להטיל בו תכלת מצמר ואין לו לחוש לאיסור כלאים, אבל אם הבגד קטן ואין בו שיעור חיוב ציצית, אין להטיל בו תכלת, מפני שלובש כלאים שלא במקום מצות ציצית.
ואם כן מפורש בברייתא, שטלית שאין בה שיעור ציצית אסור להטיל בה צמר ופשתים. וקשה לרב מתנא, שאמר שמותר להטיל תכלת בבגד פשתן ואפילו בטלית פטורה מהי אותה טלית פטורה?
ומתרצינן: אלא מאי פטורה הטיל למוטלת! שאם הטיל בבגד פשתן ציציות נוספות על הראשונות ויש בהם תכלת מצמר אין בכך משום איסור כלאים למרות שבציצית הנוספת הוא אינו מקיים מצוות ציצית, שכלאים הותרו בציצית לגמרי.
ומקשינן: והא כבר אמרה רבי זירא חדא זימנא? לעיל, שאם הטיל למוטלת כשרה, ומכיון שהתחדש שם שיכול לפרוק איזו שירצה, הראשונות או האחרונות, וכשר, פשיטא שיש שם ציצית על שניהם, ואין בכך איסור כלאים?  59 

 59.  כן פירש רש"י. והשיטמ"ק (אות א) תמה שהדין לעיל הוא כשיחתוך את הציציות הראשונות וחידש ר' זירא שהשניות כשרות, אבל מנין לנו שאם שתיהן על הבגד שאין איסור כלאים? ולכן פירש כמו התוס' (ד"ה חדא) שקושיית הגמרא להיפך שמהדין שאין בתוספת משום כלאים נלמד שאם יחתוך את הראשונות הציצית כשרה. והקרן אורה תירץ לפי דברי הרמב"ם (א טו) שהמוסיף גדילים על הציצית וכיון לבטל הראשונות, "מתיר הראשונה או חותכה וכשרה", ומבואר שפירש את הדין הטיל למוטלת כשרה דוקא הציצית השניה. ומיושב קושיית הגמרא כאן שמוכח מזה שאין ציציות שניות אסורות משום כלאים ואפילו אם לא יחתוך הראשונות, רק השניות הם הכשרות. (וראה בקרן אורה לעיל (מ ב) שמסתפק שמא לשון הרמב"ם לאו דוקא.)
ומתרצינן: חדא מכלל דחברתא אתמר שבאמת את הדין שכלאים "הותרה" אפילו בטלית פטורה, למד רב זירא מהדין הראשון ש"הטיל למוטלת כשרה".
תנו רבנן: טלית כפולה, שהיתה ארוכה כשתים וכפלה, חייבת בציצית. ונותן הציציות על מקום הכפל, דהיינו, בד' הפיאות כשהיא כפולה.
ורבי שמעון פוטר מליתן בה ציצית. משום שאם יתן ציציות במקום הכפל, נמצא שאם תפשט, יהיו הציציות באמצעיתה  60 .

 60.  הבית יוסף (י) פירש שרבי שמעון פוטר מליתן ציצית במקום הכפל אבל מחייב בציצית על הכנפיים הפשוטים. והדרכי משה (אות ג) חולק, וסובר שרבי שמעון פטר לגמרי כלשון הברייתא. והטעם שפטור לגמרי לרבי שמעון ביאר הקהילות יעקב (סימן כד) משום שכל הד' כנפות הם בצד אחד של הבגד והחיוב הוא דוקא כששני כנפות לפניו ושנים מאחריו, כמו שכתבו השו"ע והרמ"א (י יב). (והאחרונים מחמירים בזה ראה משנה ברורה (י לו).) וכתבו המשכנות יעקב וקרן אורה שאת דברי תנא קמא שטלית כפולה חייבת, לפי הבית יוסף צריך לפרש שחייבו להטיל ציצית במקום הכפל ובזה חולקים על רבי שמעון שמחייב בכנפיים הפשוטים, ולפי הדרכי משה צריך לומר שתנא קמא מחייב בכנפיים הפשוטים ורבי שמעון פוטר לגמרי, שהרי במעשה בגמרא מרבה בר רב הונא מבואר שהוא סובר שמקום הכפל אינו כנף ובכל זאת צוה עליו "זיל רמי" והיינו בכנפיים הפשוטים ולפי הדרכי משה הוא סובר כתנא קמא, ולפי הבית יוסף כרבי שמעון. הנמוקי יוסף פירש טלית כפולה שהיא גדולה פי שנים מקומת הלובש, ואי אפשר ללובשה בלי לכופלה, ופטורה משום שאין זה דרך לבישת בגד. והביאו המגן אברהם (י ז). ולפירושו צריך לומר שהברייתא והמעשה ברבה בר רב הונא אינם ענין אחד.
ושוין רבי שמעון ורבנן בזה שאם כפלה ותפרה שחייבת משום שעל ידי התפירה לא תיפשט.
ומקשינן: אי תפרה ממש, פשיטא שחייבת, דהלא כעת זו היא צורתה?
ומשנינן: לא צריכא, דנקטה בסיכי, שחברה על ידי סיכות, שאין זו תפירה של קיימא.
רבה בר הונא אקלע לבי רבא בר רב נחמן. חזייה דהוה מיכסי בטלית כפולה (שלא היתה מהודקת בסיכות), ורמי ליה חוטי עלוי כפילא (והיו בה חוטי הציצית במקום הכפל). אפשיטא (נפשטה) הטלית ואתא חוטא וקם להדי רישא (ונמצאו חוטיה באמצע, בצד ראשו של רבא בר רב נחמן). אמר ליה רבה בר הונא: באופן זה, שעומדים החוטים באמצע הטלית, לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא! שכנף הוא שפת הבגד.
אתא רבא בר רב נחמן שדייה לבגד זה, ואיכסי בגלימא אחריתי.
אמר ליה רבה בר הונא: מי סברת ציצית חובת גברא הוא, כך שהועלת במעשיך לקיים מצות ציצית בטלית אחרת, ולא אכפת לך שהטלית הכפולה תשאר כשהיתה? הא ציצית חובת טלית הוא! ואף כשאין אתה לובשה הרי היא טעונה ציצית, ואם כן זיל, רמי לה לטלית זו הכפולה ציצית, כיון שנפשט כפילה.
ואמרינן: לימא מסייע ליה לרבה בר הונא שסובר שציצית חובת טלית היא. ששנינו: חסידים הראשונים, כיון שארגו בה בטלית אורך של שלוש אצבעות שהוא שיעור בגד, היו מטילין בה תכלת מיד בשעת האריגה, עוד לפני שהבגד הושלם וראוי ללבישה. ואם תחילת החיוב הוא בלבישה זה עדיין לפני שעת חיוב? ומוכח שהמצוה על הטלית.
ודחינן. שאני חסידים הראשונים דמחמרי אנפשייהו.
ואמרינן: שרבה בר הונא הסובר שציצית חובת טלית הוא ופליגא דמלאכא (חלוק הוא בכך על דברי המלאך).
דמלאכא (מלאך) אשכחיה לרב קטינא דמיכסי בסדינא שלא היה לה ציצית, שגזרו שלא להטיל בה ציצית משום כסות לילה.
אמר ליה המלאך: קטינא, קטינא! כיון שאתה מתכסה בסדינא שאין מטילין בה ציצית בקייטא (בקיץ). ובסרבלא (שהוא בגד שקצותיו עגולין ואין לו אלא שני כנפים למטה, ופטור מן הציצית) אתה מתכסה בסיתוא. אם כן ציצית מה תהא עליה? אימתי תקיים מצות ציצית?
אמר ליה רב קטינא למלאך: וכי בשמים ענשיתו אעשה  61 ? הרי אין אדם מחוייב לקנות טלית המחוייבת בציצית כדי להטיל בה ציצית, אלא רק אם הוא לבוש בבגד שיש לו ארבע כנפות הוא חייב להטיל בה ציצית, ומדוע אמרת לי ציצית מה תהא עליה?!

 61.  הקשו התוס' הרי עונשין על ביטול עשה כמבואר בגמרא כתובות (פו א) שהאומר סוכה איני עושה וכדומה מכין אותו עד שתצא נפשו? ותירצו שכונת הגמרא למצות ציצית דוקא שאינו מבטלה אלא שנמנע מהחיוב על ידי שאינו לובש טלית המחוייבת. והשיטמ"ק (אות ו) תירץ שדוקא על ביטול מצוה קבועה מענישים אבל ציצית שאין זמנו קבוע לא נענש. ובחידושים בשם רשב"א תירץ לפי דברי התוס' (מ א ד"ה סדין) שרב קטינא הטיל חוטי לבן ורק מתכלת נמנע מפני הגזירה שפטרו סדין בציצית, והמלאך הוכיחו על שביטל מצוה מן המובחר ועל זה אין עונשין. והקשה הגר"ח (החדש, שמא) מה קשה לתוס' הרי דין זה שמכין אותו עד שיעשה סוכה אינו עונש אלא כפיה על המצוות? ובאמת כן הוא דעת הנתיבות המשפט (סימן ג) שאין צריך לזה בית דין אלא כל אדם יכול להכותו, כמו שיכול למנוע חוטא מלעבור על לאו. אבל בראשונים הנ"ל מבואר שזה עונש, וכן נקט המשובב נתיבות (סוף סימן ג) שצריך דוקא בית דין לזה ואינו דומה להכאה כדי למנוע מלעבור על לאו. ודעת הרמב"ן על התורה (שמות כ ח) שרק את "המורד" ואומר סוכה איני עושה והזכיר הרמב"ן שם גם ציצית איני עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו ולדבריו לא קשה קושיית תוס'.
אמר ליה המלאך: אמנם בזמן רגיל אין עונשין בשמים מי שאינו קונה בגד המחויב בציצית, אבל בזמן דאיכא ריתחא בעולם ענשינן אפילו על אי קיום מצות עשה.
ומבררת הגמרא דברי המלאך: אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא, מובן היינו דמחייב עונש בעידן ריתחא משום דלא קא רמי עליו ציצית, אלא אי אמרת חובת טלית הוא, קשה, דסדין וסרבלא הא לא מחייבא בציצית, ולמה יענש על שאין לו בגד המחוייב?
ומקשינן: אלא מאי אמרת, חובת גברא הוא, הרי עדיין קשה נהי דחייבי רחמנא בציצית, היינו כי מיכסי (שנתכסה כבר) בטלית דבת חיובא, אבל כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא מי חייביה רחמנא!?
אלא, בהכרח, דהכי קאמר ליה המלאך לקטינא: טצדקי (תחבולות) אתה עושה למיפטר נפשך מציצית! וזה ודאי אינו רשאי לעשות תחבולות כדי להיפטר מן המצוה. ומעתה אפילו אם ציצית חובת טלית הוא אין זה ראוי, ולכן נענש על כך בשעת ריתחא  62 .

 62.  כן פירש רש"י. וגרס בגמרא "אלא", וחוזרת בה הגמרא מהראיה ואפילו אם ציצית היא חובת טלית נענש. ולדעת רש"י העונש אינו על ביטול המצוה שהרי נמנע מלהתחייב בה אלא העונש הוא על התחבולה וההתחכמות להפטר מהחיוב, וכן מבואר בתוס' ערכין (ב ב ד"ה הכל) שכתבו שדוקא בזמן חז"ל שכל הטליתות היו בת ד' כנפות יש עונש למי שמשנה בגדו כדי להפטר, אבל בזמן הזה שרוב הטליתות פטורין אין עונש למי שאינו קונה בגד עם ד' כנפות. אבל התוס' לא גרסו "אלא" וכתבו שגם למסקנא נשארת הראיה מהעונש בעידן ריתחא שציצית היא חובת גברא, אבל אם היא חובת הטלית אין עונש על שאין לו בגד מחוייב. ולדבריהם העונש הוא על שלא טרח לקיים את המצוה, וביאר השפת אמת שמצוה שהיא חובת הגוף ראוי שיתחייב ויקיים אותה, כדי להשלים מצוותיו. וראה במהרש"א שביאר למה נענש דוקא בעידן ריתחא, שאז צריך להרבות במצוות לזכות הדור להגן מהריתחא, ולכן "הצדיקים" נענשים על כך. והרמב"ם (ג יא) כתב: אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו. והיינו שהיא מידת חסידות.
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כלי קופסא, דהיינו טליתות הראויות לציצית, אף על פי שמקופלות ומונחות בקופסא, מכל מקום כיון שהן עומדות להתכסות בהן נחשבות ככסותך "אשר תכסה בה", וחייבין הן בציצית.
ומודה שמואל, בזקן שעשאה לטלית זו לכבודו, שיהו לו לתכריכין אחר שימות, שפטורה היא מן הציצית.
מאי טעמא? "אשר תכסה בה" אמר רחמנא, והאי לאו לאיכסויי עבידא.
ומכל מקום, בההיא שעתא - אחר שמת, שמכסין אותו בתכריכין, ודאי רמינן ליה  63  ציצית לטלית זו משום הכתוב "לועג לרש חרף עושהו", שאם אין מטילין בהן ציצית נראה כלועג למת, כאילו אומרין לו פטור אתה מן המצוות.

 63.  התוס' בברכת (יח א) ונדה (סא ב) כתבו שהמנהג הוא שלא להטיל ציצית למת, וביארו שנוהגין כן על פי מסכת שמחות (פי"ב) שאבא שאול צוה לבניו שיסירו הציצית מתכריכיו וסיימו התוס' ומיהו לא נתברר טעמו, וכתבו כמה סיבות למנהג שלנו שנשתנה מזמן הגמרא. אבל הרמב"ן בתורת האדם שער הוצאת המת (ובמלחמות סוף מו"ק) מיישב את הסתירה ממנהג הגמרא למסכת שמחות, שמצינו במסכת ציצית מחלוקת אם יש קדושה בציצית לאסור להשתמש בה שלא לצורך מצוה, ואבא שאול סובר שיש לה קדושה ולכן צוה שלא לקוברו בציצית שלו מפני שנחשב השתמשות בלי קיום המצוה, אבל אין זה סותר לגמרא שזקן שעשה ציצית לתכריכיו קוברין אותו בה, שכיון שאין התכריכים חייבין בציצית אין להם קדושה ומותר להשתמש בהם לכבודו. וכיון שההלכה שתשמישי מצוה נזרקין כחכמים, לכן נהגו לקבור בהם. וכן פסק השו"ע ביו"ד (שנא ב), אבל הרמ"א כתב להחמיר כדעת תוס' ולקשור הציציות ולכסותם בשעת קבורה.
אמר רחבה אמר רבי יהודה: טלית שנקרעה אם חוץ לשלש אצבעות משפת הבגד נקרעה, יתפור אותה ולא חששו שמא ישאר משהו מחוט התפירה ויניחו בטלית ויוסיף עליו עוד עד שיהיו ארבעה חוטים לשם ציצית (ואם יעשה כן, לא תהא הטלית כשירה, שחוט זה שנשאר מן התפירה אינו כשר לציצית, שצריך דוקא "תעשה, ולא מן העשוי", וחוט זה הנשאר הוא כבר עשוי) והטעם שלא חששו, כיון שהוא תופר מחוץ לשלש אצבעות משפת הבגד, אין זה מקום הטלת ציצית.
אבל אם נקרעה הטלית תוך שלש אצבעות משפת הבגד לא יתפור, כיון שזהו מקום הציצית חששו שיניח מחוט התפירה ויעשהו ציצית, והיא תהיה פסולה  64 .

 64.  כן פירש רש"י. והתוס' (מ ב ד"ה שמא) פירשו שנקרע הכנף עם הגדיל, ואם הקרע בתוך שלש משפת הבגד זה נחשב שנתלש הגדיל וכשתופרו הוא "מן העשוי". (וראה להלן אם מדובר שנתלש לגמרי, או שנקרע, ועדיין מחובר). והרא"ש (סימן יא) הביא פירוש רב עמרם שאפילו נתלש הכנף לפני שהטיל הציצית, כיון שנפסק סמוך לשפת הבגד גם אם חזר ותפרו אינו נחשב חלק מהבגד, אלא דבר נפרד ואי אפשר לתלות בו ציצית. והשו"ע (טו ד) כתב שירא שמים יצא ידי כל הדעות הנ"ל.
תניא נמי הכי: טלית שנקרעה חוץ לשלש אצבעות - יתפור  65  . תוך שלש אצבעות רבי מאיר אומר לא יתפור, וחכמים אומרים יתפור. ומדברי רבי מאיר מוכח כדברי רחבה אמר רבי יהודה  66 .

 65.  הרשב"א בתשובה (ח"א ריז) נשאל על טלית גדולה שנחתכה לשנים אם הציציות שנשארו בה כשרות? והשיב שיכול להטיל בה עוד שתי ציציות בכנפות החדשים וכשר. והבית יוסף פסק כך והוסיף שיכול לתפור בה חתיכה אחרת ולהטיל בה ציצית וכשרה וכן פסק בשו"ע (טו ג). והב"ח חולק וכתב שכשמתחיל לתפור צד אחד נעשית הטלית בעלת שלש כנפות ונפסל הציצית. ותמה המגן אברהם (טו ד) הרי בברייתא מפורש: טלית שנקרעה חוץ לשלש יתפור? ומוכח כהב"י, ועל קושיית הב"ח תירץ שהתפירה אינה נחשבת לבגד חדש, אלא מיד כשמתחיל לתפור חוזר הבגד למצבו הקודם ונחשב הכל בגד אחד עם ד' כנפות. ובתהלה לדוד העיר שקושיית המג"א מהברייתא היא דוקא לפי פירוש הב"י, אבל הב"ח עצמו פירש את התוס' לעיל שפירשו שנקרע הכנף עם הציצית, שמדובר באופן שלא נתלש לגמרי אלא נשאר מחובר, אבל אם נתלש לגמרי גם חוץ לשלש לא יוכל לתפור, ולדבריו לא קשה מהברייתא. וראה להלן בהערה בדברי הרשב"א. (וצריך בירור לפי המגן אברהם אם צריך לתפור את החתיכה שמוסיף עם הציציות, לשם מצות ציצית. וכן אם גרדומין כשרים בתפירה זו, או שהיא כעשייה מחדש שגרדומין פסולים).   66.  לכאורה הרי מוכח להיפך שהרי רבנן מתירים לתפור? וביאר בהגהות מימוניות (א אות מ) שכיון שהלכה כרבי מאיר בגזירותיו הוכיחו מרבי מאיר שהדין כרחבה אמר רב יהודה. וכתב הרש"ש שאפשר לומר אף לפירוש התוס' שהובא לעיל שנקרעה בתוך שלש סיבת הפסול היא משום שהגדיל הוא מן העשוי, שזה דוקא כשנחתך הכנף לגמרי מהבגד, והברייתא מדברת כשלא נתלש לגמרי וגזרו שמא יקרע לגמרי ואם יחזור ויתפור יהיה הגדיל פסול, והלכה כרבי מאיר בגזירותיו. אבל לפירוש רב עמרם שהפסול הוא ב"כנף" שאינו נחשב חלק מהבגד קשה שפסול זה אינו משום גזירה? וצריך לומר שגרס בברייתא כהנמו"י שגורס להיפך, וחכמים אומרים לא יתפור והראיה של הגמרא מחכמים.
וממשיכה הברייתא: ושוין רבי מאיר ורבנן בדבר זה שלא יביא פיסת בד אפילו היא גדולה אמה על אמה ממקום אחר (מטלית אחרת)  67  ובה תכלת ותולה בה, משום דכתיב "ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם" דהיינו שבשעת הטלת הציצית תהא הטלתה על הבגד וכאן הרי כנף זו לא היתה מהבגד הזה בעת עשית הציצית  68 .

 67.  הרשב"א בתשובה (טו ג) והשו"ע (טו ג) מתירים לחבר טלית שנחתכה לשנים וכשיחזור ויתפרנה היא כשרה, ודעת הט"ז (טו ג) שדוקא שני הציציות שהיו בה כשרות, אבל בכנפות שמוסיף בתפירה צריכים להטיל את הציציות אחרי התפירה, ואפילו אם מוסיף חתיכה שיש בה שיעור ציצית צריך להטיל את הציציות אחרי התפירה. ולדבריו הלשון בברייתא שלא יביא אפילו "אמה על אמה", החידוש הוא אפילו שהוא כשיעור טלית אי אפשר לתופרה עם הציציות. וכן כתב בצאן קדשים הביאו הקרן אורה וראה להלן. אבל קשה שהמרדכי דייק מלשון הברייתא: "ממקום אחר", שאם תופר את אותה חתיכה שנתלשה מבגד זה עם הציציות כשרה, ולהט"ז צריכה להיות פסולה? ולשון המרדכי עצמו שאם יתפור את אותו בגד עצמו שנקרע "ועדיין מחובר לבגד" כשר. ותמה הביאור למרדכי שהדיוק מהברייתא הרי מלמד שאותו בגד עצמו אפילו אם נתלש לגמרי יכול לחזרו ולתפרו? וצריך לומר שהמרדכי פירש את לשון הברייתא "ממקום אחר" שהכונה היא שנתלש לגמרי ואינו מחובר ובזה מיושב גם הט"ז הנ"ל. ודעת המגן אברהם (טו ג) שאם יש בחתיכה שיעור טלית עם שני ציציות, יכול לתפור אותה כך לטלית וכשרה. וכתב בשו"ע הגר"ז (טו ז) ובמשנה ברורה (טו ה) שאפילו אם החתיכה היא מבגד אחר יכול לתופרה עם הציציות, וכתבו שלדעה זו צריך לומר ש"אמה על אמה" בברייתא, אין בה שיעור טלית ולכן אוסרת הברייתא לתופרה עם הציציות. והקשה החזון איש (ג כא) אם כן מה החידוש בברייתא "אפילו" אמה על אמה? הרי רק בשיעור טלית יכול לתפור להמגן אברהם? ולכן כתב שהמגן אברהם מתיר לתפור דוקא את החתיכה שנקרעה מאותו בגד וכלשון הברייתא לא יביא "ממקום אחר", ואמה על אמה הוא שיעור טלית, והחידוש בברייתא שאפילו טלית עם שיעור ויש בה שני ציציות לא יתפור אם היא מבגד אחר. וראה להלן.   68.  כן פירש רש"י וכן כתב השו"ע (טו ב), אבל הרמב"ם (א יג) והנמוקי יוסף פירשו שפסול משום שהוא "מן העשוי". וקשה למה הוצרך רש"י לטעם זה? ותירץ בצאן קדשים שאמה על אמה הוא שיעור טלית ולדעת הרשב"א בתשובה (הובא לעיל) יכול לתופרה עם הציציות ולכן כתב רש"י הטעם מפני שהכנף אינו מבגד זה. והקשה הקרן אורה ותהלה לדוד שלדעת המגן אברהם (להגר"ז, ומשנה ברורה הנ"ל) יכול לתפור טלית שהיא כשיעור אפילו מבגד אחר עם הציציות, ואיך נפרש את הברייתא שאוסרת? ותירצו שהמגן אברהם סובר שאמה על אמה הוא פחות משיעור טלית וכן מבואר במשנה ברורה (טו ה). והחזון איש (הנ"ל) תירץ שהמגן אברהם מתיר לתפור דוקא מאותו בגד עצמו ואמה על אמה הוא שיעור טלית, והחידוש בברייתא שאי אפשר לתפור טלית כשיעור עם הציציות מבגד אחר, ולכן הוצרך רש"י לפרש את הסיבה לחילוק בין אותו בגד עצמו לבגד אחר.
ושוין, רבי מאיר ורבנן, גם בדבר זה, שמביא ומתיר תכלת (היינו ציצית) ממקום אחר מבגד אחר ותולה בה בבגד זה,


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת מנחות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א |