פרשני:בבלי:מנחות סז ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות סז ב

חברותא[עריכה]

ומקשינן עלה: אי הכי, שאם כי מעיקר הדין מירוחו של הגוי פוטר מתרומה, כמכל מקום גזרו חכמים לחייבה משום גזירת בעלי כיסים, בחלה נמי יש להם לגזור שתהא עיסה המגולגלת ביד גוי חייבת בחלה, ומשום אותה גזירה עצמה, כדי שלא יתנו את תבואתם לגוי, ויגלגלם, ויחזור ויקנה מהם!?
ומשנינן: אין לחוש שיעשו כן העשירים, כי אם רוצים הם להפטר מן החלה, אפשר דאפי לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד. הרי יש בידם האפשרות לעשות עיסות קטנות פחות משיעור עיסה החייבת בחלה (השיעור הוא חמשת רבעי קב קמח, ומעט יותר) וייפטרו מלהפריש חלה.  1  ומקשינן עלה: הרי תרומה נמי יכולים הם לפטור את תבואתם מן התרומה בשני אופנים אחרים:

 1.  נתבאר על פי רש"י; (ומיהו לכאורה הסבר זה שייך רק לפירושו השני של רש"י בגזירה משום בעלי כיסין, שהוא משום שמא ימכרם לגוי כדי ליפטר; אבל לפי פירושו הראשון של רש"י, שהוא גזירה משום שמא יאמרו אף של ישראל פטור, צריך ביאור דברי הגמרא).
א. אפשר דעביד לה (יכול הוא לעשות לה) שלא תתחייב התבואה בתרומה, כדרבי אושעיא.
דאמר רבי אושעיא: התבואה מתחייבת בהפרשת תרומות ומעשרות בשני תנאים, האחד, רק כשמירחה, והוא גמר מלאכתה. והשני, צריך שתיקבע התבואה למעשר על ידי הכנסתה לבית דרך פתח הבית הרגיל, שראיית פתח הבית היא הקובעת את התבואה למעשר. ולכן, מערים אדם על תבואתו (שלא תתחייב במעשר), ומכניסה לבית במוץ שלה (היינו, קודם זרייה ומירוח), וממרחה לאחר הכנסתה לבית, כדי שתהא בהמתו אוכלת, ופטורה מן המעשר.
כי היות וראיית התבואה את "פני הבית" היתה קודם המירוח, הרי מציאות התבואה בבית לאחר המירוח אין זו "ראיית פני הבית" לחייבה במעשר.  2  ב. אי נמי, יכול הוא לעשות שלא תתחייב התבואה במעשר, כגון דעייל לה דרך גגות וקרפיפות, שאין מכניסה לביתו דרך פתח הבית, ופטור לפי שאין הבית קובע למעשר אלא בראיית "פני הבית", והיינו שנכנסה התבואה דרך הפתח.  3  ואם כן, אף בתרומה לא נגזור לחייב במירוח גוי משום בעלי כיסין, כיון שבלאו הכי יכולים הם לפטור את עצמם באופנים אלו!?

 2.  א. נתבאר על פי לשונו השני של רש"י, וכפי שכתב בביאור ענין זה בפסחים ט א וז"ל: "כדרבי אושעיא שהכניסה לבית במוץ שלה ואחר כך דש וממרח, וחובת הטבל חלה בראיית פני הבית, וזה בראיית פני הבית לא נגמרה מלאכתן לחול עליו שם טבל, וכשגמר מלאכתן כבר בתוך הבית הוא, ואין אלו פני הבית (ראה רש"י בבא מציעא פח א ד"ה פני הבית) אלא כשנכנס דרך פתחים, כדתניא, עכשיו מכניסין דרך גגות דרך חצירות וקרפיפות לבית כדי לפוטרן, הילכך לא חייל עלייהו שם טבל"; (ובפירוש ראשון פירש רש"י: במוץ שלה, כעין מאכל בהמה, ומאכל בהמה פטור מן המעשר). ומבואר מדברי רש"י בפסחים, בטעם הדין שאין ראיית פני הבית קודם המירוח מועילה, שהוא משום שעדיין לא נגמרה מלאכתה לחול עליה שם טבל; אבל מדברי התוספות בבבא מציעא פח ב ד"ה לא, נראה, שהטעם הוא משום שדרך תבואה להכניסה כשהיא ממורחת לבית, ומטעם זה חילקו בין חיטים ושעורים לקישואים ודלועים, ראה שם. ב. ביאור מה שאמרו "כדי שתהא בהמתו אוכלת": כתב רש"י בנדה טו א, שרק בהמתו יכולה לאכול מהתבואה, ומשום שאכילת בהמתו כאכילת עראי, אבל אכילת קבע שלו אסורה מדרבנן, שהרי אפילו כשלא נתמרחה התבואה כלל ולא ראתה פני הבית, הרי היא אסורה מדרבנן באכילת קבע; (וכן מבואר ברש"י בפסחים שם, שאכילת קבע אסורה). ואולם בתוספות כאן הביאו את שיטת ה"ר אפרים, הסובר שלאו דוקא בהמתו מותרת לאכול ממנה, אלא אף אכילת קבע של אדם מותרת בה; ומה שנקטה הגמרא "כדי שתהא בהמתו אוכלת" אין הכוונה שרק היא זו שמותרת בה, אלא שכשהוא מערים ועושה כן, דרך הוא שיאמר: לכן אני עושה כן, משום שאין בדעתי אלא להאכיל לבהמתי, אבל בשביל עצמו מתבייש להערים. וטעם שיטה זו של רבינו אפרים, ביארו התוספות: אף על גב דאכילת קבע אסורה קודם ראיית פני הבית, היינו היכא דיכול לבוא לידי חיוב כשיראה פני הבית, אבל היכא שהכניסה במוץ שלה ומירחה בבית, שוב אינו יכול לבוא לידי חיוב; (וראה עוד בחידושי רבינו דוד בפסחים ט א, שכתב כשיטה זו, וז"ל: אף על פי שבתחילה כשהיתה בשדה היתה אסורה באכילת קבע, זהו מפני שסופה להתעשר ואסרוה חכמים באכילת קבע מפני גזל כהן, אבל זאת התבואה שוב אי אפשר להיות נקבעת למעשר, לא בראיית פני הבית מאחר שלא היתה מדוגנת, ולא על ידי מירוח שאין מירוח אלא בשעת דיגון. וכיון שאי אפשר לה שתתחייב במעשר למה תיאסר באכילת קבע, אין כאן גזל כהן). אך התוספות חלקו על ה"ר אפרים, וסוברים כרש"י, שהתבואה אסורה באכילת קבע. והחזון איש (שביעית א ח), כתב להוכיח מסוגיא דיומא י ב, דשוב אין מועיל לחייב בראיית פני הבית, וכתב, דאף התוספות שחלקו על ה"ר אפרים לא פליגי בעיקר הדבר שאי אפשר לה לבוא עוד לידי חיוב דאורייתא, אלא דמכל מקום לא פטרום חכמים ואסור באכילת קבע מדרבנן, אבל מן התורה לא חייל שם תרומה עלה, כיון שאי אפשר לבוא לידי חיוב, וסוגיא דיומא מכרעת כן, וכמו שכתבנו לעיל; (וראה עוד ב"חזון איש" מעשרות סימן ג). ג. ואם הכניסה לבית, והוציאה קודם מירוח, ומירחה בחוץ, ואחר כך הכניסה לבית, מבואר ב"שיטה מקובצת" כאן בשם תוספות אחרות בשיטת ה"ר אפרים, וכן מבואר בתוספות רבינו פרץ בפסחים ט א, שמועילה הכניסה לבית שלאחר המירוח לחייבה במעשר, ורק אם מירחה בפנים, שוב אין מועילה הכנסתו לבית; ומיהו הרמב"ן בבא מציעא פה ב (הובא ב"שיטה מקובצת"), הביא בשם הרשב"ם דאפילו בכי האי גוונא פטורה התבואה, וכתב עליו הרמב"ן שאין דבריו מחוורים. ובביאור הדברים כתב ב"שיעורי רבי שמואל" בפסחים סימן ח: אם הוציאה קודם מירוח, נמצא דלתבואה הממורחת לא היה עדיין ראיית פני הבית, ועל ידי שהכניסה הוא דבא לה ראיית פני הבית, ולהכי מתחייבת על ידי זה בתרומה; אבל אם מירחה בתוך הבית, מיקרי דכבר היתה לתבואה הממורחת ראיית פני הבית, אלא שלא היה זה באופן המחייב בתרומה, מפני שהכניסה לבית היתה במוץ שלה, וכיון דכבר היתה לה ראיית פני הבית, שוב אי אפשר לה להתחייב גם אם תחזור ותיכנס לבית, שהרי כבר יש לה ראיית פני הבית משנתמרחה בבית. ד. והנה שיטת ה"ר אפרים מוכחת לכאורה מן הסוגיא כאן (ראה בתוספות וב"שיטה מקובצת" סגנון הוכחתם מכאן), שהרי אם אתה אומר שהתבואה עדיין אסורה באכילת קבע, אם כן מה מקשה הגמרא: מצי עבד כרבי אושעיא, ואין לגזור משום בעלי כיסין ; והרי אם יעשה כרבי אושעיא, לא יועיל לו אלא לפוטרו מאכילת ארעי, ואילו אם ימרחנה הגוי יהיה מותר אף באכילת קבע, שמירוח הגוי פוטרו אפילו מאכילת קבע. וב"שיטה מקובצת" בשם תוספות אחרות, כתב בדעת רש"י, שאף מירוח הגוי - אם היתה התבואה בתחילה ביד ישראל - אינו פוטר אלא מאכילת ארעי, אבל אכילת קבע אסורה, כשם שהיתה קודם מירוח, ואם כן אין לחוש לבעלי כיסין, שהרי גם אם ימכרוהו לגוי לא יותרו אלא באכילת עראי כמו אם יכניסו במוץ ; ואולם התוספות דחו חילוק זה, ומירוח הגוי לדעתם פוטר לגמרי אפילו כשהיתה התבואה ביד ישראל, וראה מה שכתבו התוספות לבאר סוגייתנו לפי מה שחלקו על ה"ר אפרים. ה. בעיקר האיסור להאכיל טבל לבהמתו, כתבו התוספות: ואם תאמר: היכן מצינו דטבל אסור בהנאה! ? ויש לומר: דנפקא לן כדדרשינן בפרק במה מדליקין אין מדליקין בטבל טמא משום "משמרת תרומותי", בשתי תרומות הכתוב מדבר, מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, פירוש: אכילתה (אינה מותרת אלא משעת הרמה ואילך), אף תרומה טמאה כן, דהיינו הדלקה; והדר גמרינן טהורה מטמאה דמיתסר בהדלקה קודם הרמה וכן להאכילה לבהמתו, כל הנאות של כילוי דהוי כעין הדלקה; וכוונתם, דמאחר שתרומה אסורה בהנאה של כילוי, שוב ממילא בהכרח שאף הטבל אסור, כיון שמעורב בו תרומה.   3.  לפי שיטת ה"ר אפרים (המובאת בהערה 2), שהכנסה במוץ לבית פוטרת את התבואה אפילו לענין אכילת קבע, ומשום שכבר אינה באה לידי חיוב, וכפי שנתבאר בהערה לעיל; הוא הדין שאם הכניסה דרך גגות וקרפיפות מותרת התבואה באכילת קבע, שהרי ראיית ה"ר אפרים היא מסוגייתנו - וכפי שנתבאר בהערה לעיל - ואותה הוכחה הרי קיימת גם לענין הכנסה דרך גגות וקרפיפות - וממילא מוכרח - על כל פנים לדעת ה"ר אפרים - שהמכניס לבית דרך גגות וקרפיפות, שוב אין מועיל לו שיוציאנה ויכניסנה דרך פתח הבית, כי הרי טעם הפטור מאכילת קבע, ביאר ה"ר אפרים שהוא משום דשוב אינה יכולה להתחייב; וכפי שכתב כל זה באפיקי ים חלק ב סימן כח. (ויש לעיין על מה שכתב ב"שיעורי רבי שמואל" - הובא בהערה לעיל - את הטעם שאין היא מתחייבת שוב בראיית פני הבית לאחר שמירחה בפנים, שהוא משום שכבר היה לה ראיית פני הבית כשכבר היתה ממורחת, אלא שלא היה באופן המחייב; שהרי אם כן לכאורה כשנכנס דרך גגות וקרפיפות אין שייך טעם זה, וצריך תלמוד).
ומשנינן: התם, בשתי ההערמות שהוא יכול לעשות בתרומה, אם לא ימכרם לגוי בפרהסיא הוא, וזילא ביה מילתא (מזולזל הוא בעיני הבריות שרואים אותו עושה כן), ומטעם זה לא יעשו כן בעלי הכיסים, אלא ימכרום לגוי, ולכן גזרו שלא יפטרם מירוח הגוי.
אבל הכא, עשיית עיסות קטנות כדי שלא להתחייב בחלה, בצינעא היא נעשית, ולא זילא ביה מילתא, ולכן לא יחושו בעלי הכיסים מלעשות כן, הילכך אין לגזור שלא יפטור גלגול הגוי.
מתניתין:
משנתנו ממשיכה ומפרשת את סדר הקרבת העומר ואת דיניו:
הכהן המקריב את העומר בא לו לעשרון שאותו הוא אמור להקריב:
נתן  4  תחילה שמנו ולבונתו, כלומר, נותן מעט מן השמן בכלי עם הלבונה,  5  ונותן את הסולת עליהם. יצק עוד מן השמן, ובלל עם הסולת, כשאר המנחות.  6 

 4.  רש"י נראה שגורס "נותן תחילה".   5.  נתבאר על פי רש"י, שכתב: "בא לו לעשרון נותן תחילה שמנו ולבונתו (קודם הסולת, שיטה מקובצת) ; ובספר מנחה טהורה תמה על זה, שהרי מבואר בסוטה יד ב בסדר המנחה "אדם מביא מנחה מתוך ביתו בקלתות של כסף ושל זהב, ונותנה לתוך כלי שרת ומקדשה בכלי שרת, ונותן עליה שמנה ולבונתה", ואמרינן עוד שם: ואחר כך נותן עליה שמנה ולבונתה, שנאמר "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה", וכן כתב הרמב"ם בפרק יג ממעשה הקרבנות הי"ג הלכה יב; שוב ראיתי שהרב ש"ל הקשה כן לרע"ב שפירש כן.   6.  א. כתב רש"י: שכן דרך כל המנחות, שנותן שמן תחילה בכלי, ואחר כך נותן סולת, וחוזר ויוצק עליה שמן, ובולל, כדאמר לקמן עד ב. וכתבו על זה התוספות: ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס, דתנן לקמן עד ב: כל המנחות הנעשות בכלי טעונות שלשה מתנות שמן: יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן, (בתחילה היה נותן שמן בכלי קודם נתינת הסולת, ואחר כך נותן עליו את הסולת, וחוזר ונותן שמן לבלול בשמן, וחוזר ונותן עליה שמן לקיים מצות יציקה) ; והיינו, דלרש"י לא נזכרו אלא שתי מתנות ראשונות; (ויש לעיין ממה שכתב רש"י עצמו לקמן עד ב, שלשון "יציקה" הוא מתן השמן השלישי). ונראה, דכולהו תני להו הכא, ד"נתן שמנו" הוא נתינת שמן תחילה בכלי, ו"יצק ובלל" היא יציקה ובלילה דלקמן; ובין הכא ובין התם, הוה ליה למיתני בלילה ברישא, ד"יצק" היא יציקה אחרונה. ב. תמהו התוספות: תימה דלא תני "מלח", כדקתני בהקומץ רבה (לעיל יח א): לא יצק לא בלל לא מלח! ? וב"תוספות יום טוב" כתב ליישב: ואפשר לי לומר, דלא קחשיב ותני אלא מנחות, אבל מליחה "על כל קרבנך תקריב מלח"; וראה עוד שם. ובכתבים המיוחסים לגרי"ז, כתב לבאר את קושיית התוספות, על פי מה שכתב להוכיח, ששני דיני מליחה יש, האחד: "על כל קרבנך תקריב מלח", ודין זה אינו חלק ממצות הקרבנות אלא דין כללי למלוח את הקרבנות; השני: "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", וזה הוא דין מסויים במנחה וחלק ממצות המנחה, והיינו שהקשו התוספות; ובזה דקדק לשון התוספות שהוצרכו להביא ראיה לדין מליחה, אלא כוונתם היא להוכיח מלשון המשנה שהמליחה היא חלק ממעשה המנחה כמו יציקה ובלילה ; ראה שם באריכות. ובחידושי מהרי"ח הנדפסים בסוף המשניות, צידד לחדש, שמנחת העומר אינה צריכה מליחה, ומשום שלא נאמרה מליחה אלא ב"קרבן מנחה", אבל העומר לא מצינו שייקרא "קרבן"; והמעיין בלשון הפסוקים (ויקרא ב), יראה, שבכל ארבע המנחות הנזכרות שם, כתיב לשון "קרבן", ואילו גבי מנחת העומר הנזכרת שם, כתיב "ואם תקריב מנחת בכורים", ולא נזכר עליו שם "קרבן", ראה שם.
הניף את מנחת העומר, והגיש אותה כנגד חודה של קרן דרומית מערבית של המזבח, שמנחת העומר טעונה תנופה והגשה.  7 

 7.  וכמבואר לעיל סא א.
קמץ ממנה בקומצו, והקטיר את הקומץ עם הלבונה על המזבח, כשאר כל המנחות.
והשאר, הנותר ממנה לאחר הקמיצה, נאכל לכהנים בעזרה, כשיירי כל המנחות.
משקרב העומר (מיד לאחר הקרבתו), כבר היו יוצאין ומוצאין שוק של ירושלים שהוא כבר מלא קמח קלי  8  מהתבואה החדשה, שבהכרח היו עושים אותם ממנה קודם שקרב העומר - שלא ברצון חכמים היו עושים כן, דברי רבי מאיר. כי חששו חכמים שמא תוך כדי העיסוק בתבואה החדשה יאכלו ממנה קודם לעומר.  9  רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושין, כי לא חששו חכמים שמא יאכלו ממנה.  10 

 8.  ראה בגמרא "קמח קלי תנן", וברש"י ורבינו גרשום שם, ושם מתבאר אם הכוונה היא קמח של קלי, או שני דברים הם, קמח וקלי.   9.  (הנה לקמן דף סח נחלקו חכמים ורבי יהודה, שלדעת רבי יהודה אין האיר המזרח של יום ששה עשר בניסן מתיר את החדש אלא העומר בלבד, ואילו לדעת חכמים - לפי דעת רבי יוחנן וריש לקיש שם - כבר משהאיר המזרח הותר לאכול חדש, ולמצוה בעלמא אסור לאכול עד שיקרב העומר עצמו, ומשחרב בית המקדש מותר לאכול משהאיר המזרח; ומבואר שם בגמרא, שלפי דעת חכמים אין מקום לגזור שלא יאכלו חדש משהאיר המזרח כשבית המקדש חרב, ומשום החשש שמא יאכלו כן גם לכשיבנה בית המקדש; כי "משום מצוה ליקו וליגזור! ?", ראה שם. ולפי זה לכאורה צריך לומר שרבי מאיר סובר בענין זה כרבי יהודה, שהעומר בלבד הוא שמתיר את החדש, שאם לא כן, הרי היה להם די זמן להכין קמח וקלי משהאיר המזרח ועד הקרבת העומר, ושוב אין מקום לגזירה שמא יאכלו ממנה, כיון שלמצוה בעלמא הוא שאסור לאכול ממנה קודם הקרבת העומר; ומיהו לשון רש"י בפסחים י ב ד"ה משקרב העומר, שהיו עושים את כל אלו קודם יום טוב; וזה שלא כדברי רש"י כאן בד"ה שלא ברצון חכמים).   10.  ואף שהקצירה אסורה קודם העומר, וכמו ששנינו לקמן ע א: "החיטים והשעורין. אסורין מלקצור מלפני הפסח", לא היו קוצרים במגל אלא מקטפים ביד, או שהיו קוצרים בית השלחין שאין בו איסור קצירה; תוספות יום טוב. וכן מתבאר מן הגמרא; וראה בהערות שבגמרא מה שיש לתמוה על זה.
גמרא:
שנינו במשנה: משקרב העומר היו יוצאין ומוצאין שוק של ירושלים שהוא מלא קמח קלי שלא ברצון חכמים, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: ברצון חכמים היו עושין:
ותמהה הגמרא: וכי לא גזר רבי יהודה דלמא אתי למיכל מיניה, וכי אין רבי יהודה גוזר שלא יעסוק אדם בדבר אסור שמא יאכל ממנו!?
ורמינהו סתירה לכך, לכאורה, מהא דתנן בפסחים י ב:
רבי יהודה אומר: בודקין את החמץ שלש פעמים, אור לארבעה עשר בניסן, ובארבעה עשר שחרית, אם לא בדק אור לארבעה עשר, ובשעת הביעור, בשעה ששית  11  אם לא בדק שחרית.

 11.  כמו ששנינו בפסחים יא ב "שורפין בתחילת שש".
אבל לאחר זמן זה לא יבדוק, אפילו אם לא בדק כלל, ומשום שאנו חוששים, מאחר שהגיע זמן איסור אכילת חמץ בחצות היום, שמא אם יבדוק אחריו יבוא לאוכלו.
וחכמים אומרים: לא בדק אור ארבעה עשר, יבדוק בארבעה עשר. לא בדק בארבעה עשר (שחרית), יבדוק בתוך המועד (בשעה ששית שהוא מועד הביעור).  12  לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד (משש שעות ולמעלה עד שתחשך).

 12.  כן פירש רש"י; ובתוספות הקשו על שינוי הלשון, שרבי יהודה קראו "שעת הביעור" וחכמים קראוהו "תוך המועד"; והם פירשו כפשוטו: תוך ימי הפסח; ומה שאמרו חכמים לבדוק לאחר המועד, הוא כדי שלא יתערב לו חמץ שעבר עליו הפסח עם חמץ של היתר, ויאכלנו, כמבואר בתוספות בפסחים י ב ד"ה ואם.
הרי מבואר שרבי יהודה חושש שמא העוסק בדבר איסור יבוא לאוכלו, ודלא כמבואר במשנתנו!?

דרשני המקוצר[עריכה]