פרשני:בבלי:מנחות פז א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות פז א

חברותא[edit]

אינו מביא יין מפיה של החבית, מפני  הקמחין (לובן היין) שבפי החבית.
ולא משוליה של החבית מפני השמרים היורדים לתחתית החבית.
אלא מביא משלישה של החבית ומאמצעה,  1  כלומר, נוקב החבית באמצע שליש האמצעי של חבית, ועושה שם ברז ומשם מוציא את היין.

 1.  כן היא הגירסא במשניות; וכתב ב"תוספות יום טוב" נראה לי ד"מאמצעה" קאי א"משלישה", כלומר, מאמצע השליש האמצעי; וראה עוד שם.
כיצד הוא בודק אם יוצאים שמרים עם היין:
הגזבר יושב והקנה (אמת המידה) בידו, ואחר מוציא יין מן הברז -
וכאשר זרק היין את הגיר,  2  כלומר, כאשר מתחילים לצאת שמרים עם היין -

 2.  במשנה שבמשניות הגירסא היא "הגיד".
הקיש הגזבר בקנה שבידו על החבית, לרמז למוציא היין שיסגור את ברז החבית.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: סולת שהתליעה ושעלתה בה אבק, או יין שיש בו קמחין - פסול; שנאמר:
(במדבר כט ט) "תמימים יהיו לכם. ומנחתם (סולת בלולה בשמן) ", ולמדנו מסמיכות הכתובים שאף המנחה תהיה תמימה.
ונאמר: (במדבר כח לא) "תמימים יהיו לכם ונסכיהם", ללמד שאף הנסכים יהיו תמימים.
גמרא:
שנינו במשנה: אין מביאין לא מתוק ולא מבושל ולא מעושן, ואם הביא פסול:
ומקשינן: והא אמרת רישא אין מביאין את הליסטיון - שהוא יין הבא מענבים שנתמתקו בשמש - ואםהביא כשר, הרי שהיין המתוק כשר בדיעבד!?
אמר תירץ רבינא:
כרוך במשנתנו את דין הליסטיון עם דין היין המתוק ותני (ותשנה) על שניהם "ואם הביא פסול".  3 

 3.  א. כן פירש רש"י מכתב יד; אבל התוספות פירשו, דשניהם כשרים. ב. נתקשו האחרונים: הרי לשון המשנה כך הוא: אין מביאין הליסטיון:. אין מביאין ישן, דברי רבי, וחכמים מכשירין; אין מביאין לא מתוק:; וכיון שישן מפסיק בין הליסטיון למתוק, איך אפשר לומר "כרוך ותני"! ? וראה מה שכתב ב"שפת אמת".
רב אשי אמר תירץ:
אכן חלוק הליסטיון שהוא בא מענבים שנתמתקו בשמש, מיין שהוא בא מפירות שהם מתוקים בעצמותם:
חוליא דשימשא לא מאיס (מתיקות מחמת השמש אינה מאוסה), אבל חוליא דפירא מאיס (מתיקות מהפירות עצמם, מאוסה הוא).
שנינו במשנה: אין מביאין ישן, דברי רבי; וחכמים מכשירין:
אמר פירש חזקיה:
מאי טעמא דרבי שהוא פוסל את היין הישן? משום דאמר קרא (במדבר כח יד): "ונסכיהם ... ורביעית ההין לכבש יין", הוקש יין לכבש לומר לך: מה כבש אינו כשר אלא כשהוא בן שנתו (בתוך שנה), אף יין אינו כשר אלא בן שנתו.
ומקשינן: אי הכי אף אנו נאמר: מה כבש בן שתי שנים (לאחר שעברה שנתו הראשונה) פסול, אף יין בן שתי שנים, פסול אפילו בדיעבד!?
וכי תימא הכי נמי, שמא תאמר: אכן כשאמר רבי שאין מביאין יין ישן, היינו לפוסלו אפילו בדיעבד; כך הרי אי אפשר לומר, שהרי והתניא:
יין בן שתי שנים לא יביא, ואם הביא כשר; ומאן שמעת ליה דאמר יין ישן לא יביא הלוא רבי הוא, וקאמר רבי אם הביא כשר בדיעבד; ואם כן תיקשי: אם מכבש למדנוהו, ייפסל אפילו בדיעבד, ככבש!?
אלא אמר רבא: היינו טעמא דרבי הפוסל לכתחילה יין ישן, משום דכתיב (משלי כג לא):
"אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים", (אל תתן בו עיניך, שכל המרבה שכרות, כל עבירות דומות לו למישור, כל הדרכים ישרים בעיניו) ", הרי שהיין האדום מובחר הוא, ואילו יין ישן משעברה שנתו שוב אינו אדום כל כך.
שנינו במשנה: אין מביאין לא מן הדליות אלא מן הרגליות, ומן הכרמים העבודין:
תנא בברייתא המפרשת את דין משנתו שהצריכה להביא יין מכרמים עבודים:
כרמים העבודים פעמיים בשנה.
רב יוסף הוה ליה קרנא דפרדיסא דרפיק ביה טפי ריפקא ועבד חמרא דדרי מיא על חד תרין (היתה לו לרב יוסף חלקת פרדס,  4  שהיה חופרו הרבה - היינו שתי פעמים בשנה - והיה אותו כרם עושה יין מובחר כל כך, שהיו מוזגים אותו במים כפולים מאשר סתם יין).  5 

 4.  ראה לעיל פה ב "רב חלקיה בר טובי הוה ליה קרנא דארעא", ופירש בפירוש המיוחס לרש"י "חתיכת שדה"; אך רש"י מכתב יד פירש שם "בקרן זוית עומדת".   5.  סתם יין מוזגים אותו בחלק אחד יין ושלשה חלקים מים, ואילו יין זה היה ניתן למוזגו בששה חלקים מים; רש"י מכתב יד.
שנינו במשנה: לא היו כונסין אותן בחצבין גדולים, אלא בחביות קטנות:
תנא בברייתא לפרש מה הן חביות קטנות:
חביות כדות (חביות קטנות ככדים) לודיות ובינוניות, כלומר, כדים בינוניים של לוד.  6 

 6.  נתבאר על פי רבינו גרשום ופירוש המיוחס לרש"י; והגירסא הנכונה היא "לודיות בינוניות (בלי וי"ו) ", וכן הוא בפירוש המיוחס לרש"י.
ואין מניחין אותן שתים שתים זו ליד זו, שמא תתקלקל אחת ותריח חברתה הימנה ותתקלקל אף היא - אלא אחת אחת היו מניחים אותן.
שנינו במשנה: כיצד הוא בודק, הגזבר יושב והקנה בידו, זרק הגיר והקיש בקנה:
תנא בברייתא המפרשת את דין המשנה:
זרק הגיר של שמרים, אז הגזבר הקיש בקנה, וכאשר נתבאר במשנה.
ומקשינן: ולימא ליה מימר (יאמר הגזבר) ולמה היה צריך לרמז על ידי הקשה בקנה!?
ומשנינן: מסייע ליה משנתנו לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן:
כשם שהדיבור יפה לבשמים, כך דיבור רע ליין. ולכן לא היה מדבר הגזבר כשחבית היין פתוחה לפניו.
שנינו במשנה: רבי יוסי בר רבי יהודה אומר, יין שיש בו קמחין פסול:
בעי נסתפק רבא:
הקדישו - ליין שיש בו קמחים - לנסכים, מהו שילקה עליו משום מקדיש בעל מום למזבח?
וצדדי הספק הם:
כיון דיין זה פסול הוא, אם כן כבעל מום דמי, ולוקה עליו משום מקדיש בעל מום למזבח -
או דלמא: אין בעל מום אלא בבהמה.  7 

 7.  כתב ב"קרן אורה": מדקבע הש"ס להך בעיא ביין שיש בו קמחין, היה נראה דדוקא בהא מיבעי ליה, דהוי כעין פסול מום בבהמה, אבל באינך פסולי דמתניתין כמו מעושן ומבושל דפסולם הוא מחמת שנשתנה לית ביה משום מקדיש בעל מום, דלא דמי לפסול מום, ראה עוד שם. אך הרמב"ם (איסורי מזבח ו ג) כתב: המקדיש יין פסול:. הרי הדבר ספק אם דומים לבעל מום:. ומשמע שעל כל פסולי היין נסתפקו; וראה מה שכתב ב"קרן אורה" שם.
ומסקינן: תיקו!
תנו רבנן:
אלים לקרבנות היו מביאים ממואב שהם המובחרים ביותר, כבשים היו מביאים מחברון, עגלים היו מביאים מהשרון, גוזלות (תורים ובני יונה) היו מביאים מהר המלך.
רבי יהודה אומר:
מביאין כבשים שגבהן כרחבן, כלומר, שיהיו רחבים מרוב שמנם.  8 

 8.  כן פירש רש"י מכתב יד בפירוש אחד; ובפירוש שני פירש: שיהא גביהן רחבים.
אמר רבא בר רב שילא: מאי טעמא דרבי יהודה? משום דכתיב (ישעיה ל כג):
"ונתן מטר זרעך אשר תזרע את האדמה ולחם תבואת האדמה והיה דשן ושמן (עד ש) ירעה מקנך ביום ההוא כר נרחב (עד שיהיו הרכרים - כבשים - שמנים ורחבים) ".  9  הרי שהרחבים מובחרים הם.

 9.  נתבאר על פי רש"י שם; ובתרגום שם: "ויתן מטר זרעך די תזרע ית ארעא ועבורא ועללא יסגי בארעא, ויהי פרגוס וטב, ויתפרנסון צדיקיא מגיתיהון בעידנא ההיא שמן רכיכין ופטימין ".
כתיב (ישעיה סב): "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער ... לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה ...
כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים (הפקדתי מלאכים המזכירים את ה' על חורבנה) כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם. ואל תתנו דמי לו, עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ".
מאי אמרי המזכירים את ה' שהכתוב אומר שלא יחשו?
הכי אמר רבא בר רב שילא:
אומרים היו "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד".
רב נחמן בר יצחק אמר:
כך היו אומרים "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס".
מוסיפה הגמרא לבאר: ומעיקרא מאי הוו אמרי (וקודם החורבן מה היו אומרים)?
אמר רבא בר רב שילא:
כך היו אומרים: "כי בחר ה' בציון אוה למושב לו".



הדרן עלך פרק כל קרבנות הצבור





פרק עשירי - שתי מדות




מתניתין:


שתי מדות של יבש, מידות המיועדות למדוד בהם דבר יבש היו במקדש:
אחת המכילה עשרון, ובה היה מודד עשרון סולת לכל המנחות, ואחת המכילה חצי עשרון לחביתי כהן גדול, וכפי שיתבאר כל זה בהמשך המשנה.
רבי מאיר אומר:
אחת המכילה עשרון, ועוד אחת המכילה עשרון, ובברייתא בגמרא יתבאר מה היה החילוק ביניהו ולמה היו משמשות; ועוד מידה של חצי עשרון לחביתי כהן גדול.
מידת ה"עשרון", מה היה משמש? שבו היה מודד עשרונות סולת לכל המנחות.
ולא היה מודד: לא במידה המכילה שלשה עשרונות בשביל מנחת נסכים לפר, ואף לא במידה של שנים לאיל שמנחת נסכיו היא שתי עשרונות, אלא מודדן "עשרונות", כלומר, היה מודד שלש פעמים במידת עשרון לפר, ושתי פעמים במידת עשרון למנחת נסכי האיל.  1 

 1.  א. ביאר ב"מקדש דוד" (סימן ג אות ב ד"ה ולפי דברי): בנסכים איכא דין מדידה, דלא רק שצריך שיהיה להם שיעור האמור בתורה, רק צריך שימדוד אותם במידות של מקדש, והיינו דאמרינן שלא ימדוד בשלשה לפר אלא ימדוד עשרונות, ואם אין צריך רק שיהא בו השיעור, מאי נפקא מינה אין ימדוד; וכן אמרינן בגמרא, שלרבי מאיר היו שתי עשרונות אחד גדוש ואחד מחוק, ובגדוש היה מודד לכל המנחות, ואמאי לא ימדוד בשל מחוק, כיון דאין צריך רק שיהיה השיעור; וכן במידות הלח אמרינן (לקמן פח א), דכלי המשמש מידה זו, אינו משמש מידה אחרת, ומאי נפקא מינה איך ימדוד - וזה הוא לכולי עלמא, ואפילו למאן דאמר (לקמן צ א) מידות יבש לא נתקדשו ואינו מקדש כלל, מכל מקום צריך שימדוד בשל מקדש, וכן בנסכי יין ושמן גם כן צריכים מדידה במידות שבמקדש. ב. הנה לעיל ח א ובזבחים פח א מבואר: כלי שרת אין מקדשין אלא מלאין ; ופירש רש"י בזבחים שם, שיהא בהן שיעור שלם הצריך לדבר, אם יבש הוא שיהיה שם עשרון שלם למנחה, ואם מנחת נסכים היא שניתנה בכלי, יהא שם שלש עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל, אבל אם חסר השיעור אין הכלי מקדשן, שאינו ראוי לכלי; ואם כן קשה למאן דאמר מדות היבש נתקדשו ומקדשים את מה שבתוכם, האיך קדשו העשרונות, בכלי שאינו מלא! ? וכתב ב"מקדש דוד" (סימן ג אות ג ד"ה עוד), שממקומו הוא מתיישב, שהרי כתב רש"י את הטעם משום דאינו ראוי לכלי, אם כן זה הוא דוקא בשאר כלים שצריך להיות שם המנחה כשהיא שלמה, וכשיש שם פחות אינו ראוי לכלי, אבל למאן דאמר מידת יבש נתקדשה, כיון דצריך למדוד עשרונות דמפקינן לה מקרא שלא ימדוד בשל שלשה לפר, אם כן ראוי הוא לאותו כלי; ומה שיש להעיר בדבריו יתבאר בהערות לקמן פח א.
- "חצי עשרון" - מה היה משמש?
שבו היה מודד חביתי כהן גדול ("מנחת חביתין"): מחצה עשרון בבקר וממנה עושה שש חלות, ומחצה עשרון בין הערבים שהיה עושה ממנה שש חלות, וכמאמר הכתוב (ויקרא ו): זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ... עשירית האיפה סולת מנחה תמיד, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב".  2 

 2.  א. נתבאר בגמרא, שמתחילה היה מביא עשרון שלם, ואחר כך היה חוצהו במידת חצי עשרון; וראה בסוגיית הגמרא לעיל ח א, אם היה מקדש את הסולת בעשרון השלם או אף לחצאין. ב. בפשוטו מבואר בהדיא מדברי המשנה, שאת חצי העשרון האחד היה מקריב בבוקר, ואת חצי העשרון השני היה מקריב בין הערבים. אך הרמב"ם (מעשה הקרבנות יג א) כתב: וכיצד עשיית חביתי כהן גדול, מביא עשרון שלם ומקדישו, וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש :. ולש מכל חצי עשרון שש חלות, נמצאו שתים עשרה חלות. ואחת אחת היו נעשות:. ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים באומד, כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב; ומבואר, שאם כי היה מחלק את הסולת לשני חצאים, מכל מקום לא היתה זו חלוקה לבוקר ולערב, אלא כל חצי עשרון היה גם עבור הבוקר ועבור הערב; ודלא כפשטות לשון המשנה. והראב"ד אכן השיג על מה שכתב הרמב"ם "ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים": זו לא שמענו, ואין לה שורש בשום מקום, שיחלקו כל חלה וחלה, אלא שש חלות בשחרית ושש בין הערבים; ובפשוטו, מה שכתב שאין לו שורש, היינו למה שכתב הרמב"ם דחוצה כל חלה לשנים, ונמצא שחצי העשרון היה לבוקר וערב כאחד, וזה הוא שכתב דאין לו שורש; אך ראה ברדב"ז שם וב"כסף משנה". וראה עוד ב"משנה למלך" בסוף ד"ה ומ"ש ואחת, שתמה על הרמב"ם: סברא זו דרבינו תמוהה היא, למה צריך לחלק העשרון בחצי עשרון כפי סברתו, שהרי חצי עשרון זה לא היה מקריב בבוקר אלא חצי המחצית של עשרון זה; ראה עוד שם, ולא יישב.
גמרא:
שנינו במשנה: רבי מאיר אומר: עשרון, עשרון, וחצי עשרון:
תניא: היה רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר (במדבר כח כט; וכט י):  3  "עשרון עשרון לכבש האחד", למה נכפלה תיבת עשרון?

 3.  הנוסח שבברייתא "עשרון עשרון לכבש האחד" נכתב שם; אך מצינו עוד בפרק כח פסוק יג "ועשרון עשרון סולת מנחה בלולה בשמן לכבש האחד"; ובפסוק כא "עשרון עשרון תעשה לכבש האחד"; ובפרק כט פסוק טו "ועשרון עשרון לכבש האחד".
"מלמד ששתי מידות של עשרונות היו במקדש:
אחד קטן שהיה גדוש על שפתו, ואחד - גדול יותר - שהיה מחוק.  4  גדוש מה היה משמש? שבו היה מודד עשרון לכל המנחות.  5 

 4.  א. בפירוש המיוחס לרש"י מפרש: אחד שהיה מחזיק עשרון רק כשהיה גדוש, ואחד היה מחזיק עשרון כשהוא מחוק; וכן הוא באמת פשטות ממעות הלשון. אך ראה ברש"י מכתב יד לקמן צ א על המשנה שם: כל מדות שבמקדש היו נגדשות, חוץ משל כהן גדול שגודשה בתוכה, שמדבריו ומדברי הרע"ב שם נראה - כפי שיבואר בהערות שם - שהוא מפרש: אחד גדוש: היינו שהיתה המידה מחזקת עשרון והיו גודשים אותה, ו"אחד מחוק" היינו שהיתה המידה מחזקת עשרון עם גודשו, ולא היו גודשים אותה אלא מוחקים ; ולשון רש"י מכתב יד כאן: אחד גדוש: שהיה קטן, ולא היה מחזיק כשהוא גדוש אלא כשיעור חבירו המחוק, סובל את שני הפירושים. ב. ביאר רש"י מכתב יד: ולהכי אחד גדוש ואחד מחוק, דרבי מאיר סבירא ליה גמרא, דשתי מדות של עשרונות היו בצבור, ואי שניהם שוין, הויא ליה מדה אחת; וראה בתוספות ד"ה שתי, וב"חק נתן".   5.  ב"קרן אורה" נתן טעם שהיה מודד בגדוש דוקא: דאילו היה עושה מחוק, קרוב שיבוא לידי יותר מעשרון, שמא לא ימחוק יפה ואסור להוסיף על העשרון. וב"שפת אמת" פירש: גזירת הכתוב לשנות בין עשרון דמנחות לעשרון דחביתין, וצריכים לעשות אחד גדוש, ושל חביתין אי אפשר לעשות גדוש, (כמבואר בפירוש המיוחס לרש"י ובתוספות, הובאו בהערה 1 בעמוד ב), הצרכו לעשות עשרון דשאר מנחות גדוש; וראה עוד שם שכתב, שלעולם עדיף לעשות מחוק, כדי שכל המידה תהיה בתוך מחיצות הכלי בפנים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מנחות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א |