פרשני:בבלי:מנחות סד ב

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות סד ב

חברותא[edit]

ואף שבמשנתנו אמר רבי ישמעאל שעדיף למעט בכמות התבואה הנקצרת, ולכן אינו מביא עשרון אלא משלש סאין, ואינו קוצר חמש סאין להביא מתוכם את העשרון, אף על פי ש"שביחא מילתא" לעשות כן, מכל מקום, אין זה דומה לעניננו, משום דעד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם במשנתנו שיש
למעט בכמות הנקצרת,  1  אלא דכי ממעט באכילה (כאשר קוצר פחות "אוכל", דהיינו שלש סאים בלבד), קא ממעט בזה את כמות הקצירה, שהרי קוצר פחות סאין.

 1.  לשון רש"י הוא: דעד כאן לא אמר רבי ישמעאל במתניתין למיבצר בלקיטת התבואה, אלא משום דכי ממעט באכילה, כלומר - בתבואה, ממעטת קצירה, דלא קצר אלא שלש סאין, אבל הכא דכי ממעט בהנאת (לכאורה לשון "בהנאת" לאו דוקא הוא) האוכל - מפיש בקצירה, דתליש שני עוקצין, לא אמר דלימעוט באוכל. והנה לעיל מבואר בטעמו של רבי ישמעאל, שהוא משום "מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה, ואל ירבה במלאכות הרבה", ולפי פשטות כוונתו, שמלאכה אחת החוזרת על עצמה הרבה פעמים עדיפה מהרבה מלאכות פעם אחת, אין מובנת כאן הגמרא, דאם כן מה ענין זה לעניננו. ומבואר לכאורה מסוגייתנו, שעיקר טעמו של רבי ישמעאל הוא משום דבשלש סאין מחלל הוא את השבת בכמות קטנה מבחמש סאין, והיינו דאמרה הגמרא ד"ממעט באכילה", וכן בלשון רש"י "אמר רבי ישמעאל דלימעוט באוכל", (ומה שאמרה הגמרא "מוטב", היינו כאילו אמרה הגמרא: מוטב למעט בכמות, אף על פי שמבחינת מספר המלאכות אין הבדל ביניהם, שכאן עושה מלאכה אחת הרבה פעמים, וכאן עושה מלאכות הרבה פחות פעמים) ; ומשמע לכאורה עוד, שהטעם למעט בכמות, הוא משום שיש כאן עודף שאינו נצרך לו והוא מחלל עליו שבת, כי הוא הרי אינו צריך אלא לעשרון ; ואף שגם בשלש סאין יש עודף שאינו נצרך לו, מכל מקום העודף פחות מאשר בחמש סאין ; וההכרח לזה, שהרי בתחילה דנה הגמרא למעט ולהביא שתי גרוגרות משום שאינו צריך אלא לשתים, ועל זה מביאה הגמרא את רבי ישמעאל, ומשמע שגם רבי ישמעאל מטעם זה הוא שאמר למעט. ובעיקר הדבר שמביאה הגמרא מרבי ישמעאל אף שחכמים נחלקו עליו, וכמבואר בסוגיא לעיל ובהערות שם, היינו משום שאין הם חלוקים על העדפה זו של רבי ישמעאל, אלא שלדעתם אילו היה שביחא מילתא להוציא עשרון מחמש סאין, היינו עושים כן על אף העדפה זו, אבל בנידון דידן שאין שייך כן, אף חכמים היו מודים לרבי ישמעאל שמיעוט בכמות עדיף.
אבל הכא, דכי קא ממעט ב"אכילה" קא מפשא קצירה (מרבה הוא בקצירה), שאם נאמר לו להעדיף את שתי הגרוגרות שבשני העוקצין כדי למעט בכמות האוכל שהוא קוצר, הרי הוא מרבה במספר הקצירות, שהרי קוצר הוא שתי פעמים, ובזה לא אמר רבי ישמעאל שימעט באוכל, אלא ודאי שלש מייתינן, יקצוץ בפעם אחת את העוקץ שיש בו שלש גרוגרות, ולא יקצוץ את שני העוקצין, ואף שממעט בכמות הנקצרת.
מתניתין:
מצות מנחת העומר להביאו מן התבואה שבמקום קרוב לירושלים -
ואם עדיין לא ביכר (לא נתבשל כל צרכו)  2  הקרוב לירושלים, מביאין אותו מכל מקום.

 2.  בכתבים המיוחסים לגרי"ז נסתפק האם דין זה שצריך מבושל כל צרכו, הוא דין מסויים בעומר, או שהוא דין בכל המנחות, וראה שם שהאריך בזה.
ומעשה היה שבא העומר מ"גגות צריפין", שהוא מקום המרוחק מאד מירושלים, ומעשה שבאו שתי הלחם (הבאים בעצרת להתיר את החדש במקדש) מ"בקעת עין סוכר", שאף הוא מקום רחוק מירושלים, ומשום שלא היתה להם תבואה בסמוך לירושלים, וכפי שיתבאר בגמרא.
גמרא:
שנינו במשנה: מצות העומר להביא מן הקרוב:
שואלת הגמרא: מאי טעמא?
איבעית אימא: משום שנאמר במנחת העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש, גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך". ו"כרמל" היינו שתהא התבואה רכה ונמללת ביד,  3  ואם יביאנה ממקום רחוק, הרי נושבת בה הרוח, ומתקשה בדרך.

 3.  כן פירש רש"י כאן. ואולם מחלוקת תנאים היא לקמן סו ב, תנא קמא מפרש "כרמל - רך ומל", וזה הוא כפירוש רש"י כאן; ואילו דבי רבי ישמעאל תנא: "כרמל - כר מלא", והיינו כפירוש רש"י בחומש "בעוד הכר מלא, שהתבואה לחה ומלא בקשין שלה". וראה לקמן פד א, שסבר שם רמי בר חמא למימר: אף אם מביא מתבואה ישנה של השנה שעברה, מתקיים "כרמל", אם בשעת קצירה היה כרמל; ואמר לו רב חסדא "אמר קרא כרמל תקריב, בעינא כרמל בשעת הקרבה", וזו היא כוונת לשון הגמרא כאן "כרמל תקריב", כלומר, לכך אי אפשר להביא מן הרחוק לירושלים, ומשום שאין די במה שיהא כרמל בשעת קצירה, אלא צריך שיהא "כרמל תקריב", וזה אי אפשר אלא כשמביא מן הקרוב לירושלים. ובהמשך הסוגיא שם משמע בפשוטו, שמחלוקת אמוראים היא בזה, דאיתא התם בענין זה "איתמר: רבי יוחנן אמר כרמל תקריב, רבי אלעזר אומר: ראשית קצירך". ואפשר, שלכן הביאה כאן הגמרא טעם נוסף ש"אין מעבירין על המצוות", והוא טעם לשיטת הסוברים שלא בעינן "כרמל תקריב", ודי שתהא כרמל בשעת קצירה.
ואיבעית אימא: משום ד"אין מעבירין על המצוות", ולכן, מצוה לקצור עומר במקום הקרוב לירושלים, כדי לא להעביר על העומר הקרוב ולהביא את הרחוק.  4 

 4.  נתבאר על פי רש"י במסכת יומא לג א. והוסיף: ונפקא לן במכילתא מ"ושמרתם את המצות", קרי "את המצוות", לא תמתין לה שתחמיץ ותיישן. וברש"י במסכת מגילה ו ב: משבא לידי אקדים לעשות, דהכי תניא במכילתא "ושמרתם את המצות" אם באת מצוה לידך אל תח מיצנה. כתב רש"י בסנהדרין יא ב ד"ה על שתים (בתוך דבריו): הואיל ומביאין עומר מעבר הירדן או מגליל, דתנן במנחות: כרמל רך ומלא בעינן, מיכן אמרו: אין מביאין עומר אלא מן הקרוב לירושלים, דהיינו יהודה, לא ביכר הקרוב לירושלים, מביאין אותו ממקום רחוק. ויש לדון בדבריו, אם זה הוא רק לפי הטעם דכרמל, או אף לטעם ד"אין מעבירין על המצוות". וראה עוד במשנה לקמן פג ב מהיכן היו מביאים את העומר, ומה שנתבאר בהערות שם. ובכתבים המיוחסים לגרי"ז כתב, ש"אין מעבירין על המצוות" האמור כאן הוא משום שיש בעומר מצות קצירה, מה שאין כן בשאר מנחות, ולכן דין זה הוא דוקא בעומר; (וראה בתוספות לקמן פה א ד"ה אין מביאין, שמתחילה צידדו לומר לפרש את הברייתא שם - שגם בכל המנחות מביאין מן הסמוך לירושלים. ושוב כתבו פירוש אחר בברייתא שם, וסיימו "דלא מישתמיט בשום דוכתא, דליבעי במנחות מן הקרוב לירושלים"). עוד מבואר שם, שלכאורה יש נפקא מינה בין הטעמים המבוארים בגמרא, והיינו באופן שאין שלוחי בית דין יוצאים מירושלים, אלא ממקום אחר, דאז יהיה הדין בהיפוך, שמצוה להביא מן הקרוב להם, מה שאין כן לפי טעם "כרמל"; וגם לכאורה יש נפקא מינה, דאם משום כרמל, מסתמא יש איזה שיעור לקורבה, ואינו חייב להביא מן הסמוך ממש לירושלים, מה שאין כן מטעם "אין מעבירין על המצוות", ואולם לא ניחא לו בזה שיהיה נפקא מינה ביניהם; וגם נתקשה הגרי"ז בלשון המשנה "מצות העומר להביא מן הקרוב", שהרי אין זו מצות העומר אלא לפי טעם "כרמל", אבל משום "אין מעבירין על המצוות" אין זו מצות העומר, אלא שממילא מוכרח הוא להביא מן הקרוב שלא יעביר על המצוות. וראה שם, שמכח טעמים אלו נקבע מקום לעומר להביאו מהמקום הקרוב לירושלים.
שנינו במשנה: מעשה שבא העומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר: תנו רבנן:  5  כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, שהיו שני אחים מבית חשמונאי רבים ביניהם על המלוכה, היה הורקנוס (אחד האחים) מבחוץ לחומת ירושלים, שהיה צר על ירושלים והביא עמו חיל רומאים, ואריסטובולוס (אחיו) היה מבפנים לחומה.

 5.  רש"י קיצר כאן בפירוש הברייתא, והיא מתבארת כאן על פי פירושו בבבא קמא פב ב, שם מובאת ברייתא זו.
בכל יום היו אנשי ירושלים הנתונים במצור, משלשלים להן לאלו שצרו עליהם, דינרים מתרומת הלשכה באמצעות קופה, והיו מעלין להם אלו שצרו מבחוץ, תמידים כדי להקריבם על המזבח.
היה שם בפנים, בין אנשי ירושלים, זקן אחד, שהיה מכיר בחכמת יוונית,  6  ולעז להם לאותם שבחוץ בחכמת יוונית, ואמר להן:  7 

 6.  "חכמת יוונית" אינה לשון יוונית, כמפורש בבבא קמא פג א; ורש"י פירש כאן "רמיזות", ושם כתב "חכמת יונית: בני פלטין הקרובים למלכות מספרין בה".   7.  בברייתא המובאת בבבא קמא אין תיבות "אמר להן", שהו באמת מיותרות. ואם גרסינן להו היינו כמו "לאמר".
כל זמן שעסוקין אלו שבפנים בעבודה, אין הם נמסרים בידכם!"
ובעקבות דבריו: למחר, שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם אותם שבחוץ - חזיר.
כיון שהגיע החזיר לחצי החומה, נעץ החזיר צפרניו בחומה כדרך החזיר כשגוררים אותו, ונזדעזעה ארץ ישראל מחמת המלך שבערה על חילול שמו,  8  ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

 8.  רש"י סוטה מט ב.
באותה שעה אמרו:
א. ארור האיש שיגדל חזיר.  9 

 9.  כתב המאירי בבבא קמא: אם כי בלאו הכי אסור לעשות מסחר בחזירים ובכל נבילות וטרפות, מכל מקום, הוסיפו על זה את עונש החרם. והרשב"א שם תירץ, שבחזירים אפילו אם נזדמנו לו או נפלו לו בירושה, אסור לגדלם, אלא מוכרם על יד על יד.
ב. וארור האיש שילמד את בנו חכמת יוונית.
ועל אותה שעה שצרו על העיר, והחריבו את תבואות השדה שסביבות ירושלים, שנינו: "מעשה שבא העומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר".
ומספרת הגמרא כיצד היה מעשה:
כי מטא עומר, לא הוו ידעי מהיכא איכא לאתויי (כשהגיע זמן העומר לא היו יודעים היכן יש תבואה להביא ממנה עומר) -
אכרזו, הכריזו: כל מי שיודע היכן יש תבואה, יבוא ויודיע!
אתא ההוא חרשא, ובא חרש, השומע ואינו מדבר, אותיב חדא ידא אאיגרא, וחדא (ידיה) (ידא) אצריפא, הניח את ידו האחת על הגג, ואת ידו השניה על הצריף, שהוא מבנה העשוי מענפי ערבה ואין לו גג - לא הבינו חכמים את כוונתו. אמר להו מרדכי (היהודי, מימי אחשורוש שהיה באותו זמן),  10  והבין את רמיזתו של אותו חרש:

 10.  כן פירש רש"י; אבל התוספות תמהו על זה שיאריך ימים מזמן גלות בבל ועד ימי מלכי חשמונאי. ולכן פירשו שעל שם מרדכי הראשון היו נקראין הממונים על שמו, לפי שאינם ממנים אלא בקיאים בעלי שכל ומדע.
מי איכא דוכתא, האם יש מקום, דשמה, ששמו הוא "גגות צריפין" או "צריפין גגות"?
בדקו ואשכחו, ואכן בדקו ומצאו ששם היתה תבואה.
וכעין זה היה גם בעצרת עם שתי הלחם, שהם באים מן החיטים, שלא כעומר שהוא בא מן השעורים:
כי בעי לאתויי שתי הלחם, לא הוו ידעי מהיכא איכא לאתויי (כשרצו להביא שתי הלחם שהם באים מחיטים, לא היו יודעים היכן יש תבואה להביא ממנה) -
הכריזו: כל מי שיודע יבא ויודיע!
אתא ההוא גברא חרשא, אותיב חדא ידיה אעיניה וחדא ידא אסיכרא (הניח את ידו האחת על עינו, ואת ידו השניה על הסיכרא, הוא החור שבמזוזת הדלת, לשם תוחבים את בריח הדלת); ולא היו יודעים חכמים את פשר רמיזותיו:
אמר להו מרדכי: ומי איכא דוכתא דשמה "עין סוכר" או "סוכר עין"?
בדקו, ואשכחו. אכן בדקו ומצאו.
ואגב מעשה זה מביאה הגמרא עוד מדברי מרדכי שהיה מפענח דברים סתומים:
א. "זבה גדולה", שהיא אשה אשר זב ממנה דם נדות בתקופה שהיא "לא עת נדתה" (במשך שלשה ימים), הרי היא צריכה לספור שבעה ימים נקיים מראיית הדם, ולאחריהם היא מביאה "קן" (שני עופות) לקרבן, האחד לחטאת, והאחד לעולה.
ב. יכול אדם להתנדב מעצמו קן עופות לקרבן עולה, אך אינו יכול להתנדב להביא חטאת העוף, כי היא אינה באה בנדבה.
ומביאה הגמרא מעשה שאירע עם הנהו אותן שלש נשים, דאייתו שלש קינין, שהביאה כל אחת מהן "קן" של שני עופות להקרבה במקדש -
חדא אחת מהן אמרה: קן זו אני מביאה לזיבתי! למלאות חובתי כדין זבה הבאה להטהר, שמביאה קן של שני עופות, אחד לעולה ואחד לחטאת.
וחדא מהן אמרה: קן זה אני מביאה ל"ימתי".
וחדא אמרה: לעונתי אני מביאה קן זה.
סבור מינה, הבינו השומעים את דבריהן שהם כפשוטן, ש"זיבתי" היינו זבה ממש, וש"לימתי" היינו לימתי ממש, וש"לעונתי" היינו לעונה ממש, דכולהו, שבכל שלשת הקינים חדא חטאת וחדא עולה.
והיינו, שהאחת מביאה את הקן לטהרתה מזיבתה, ואף השניה לטהרת זיבתה היא מביאה קן, וקראה לזיבתה "ים", על שם שהיא שופעת דם כים. ואף השלישית לזיבתה היתה מביאה, וקראה לה "עונה", על שם "עונת קרבן זיבתי", והיינו, שיום השמיני לזיבתי הוא.
ולכן יש להקריב מכל קן עוף אחד לחטאת ועוף אחד לעולה.
אמר להו מרדכי: זו - מנין לכם!? והרי יתכן שקיני נדבה הם, ושני העופות הם לעולה, כי שמא האשה הראשונה שאמרה "לזיבתי", בזוב סיכנה, כוונתה היתנ לומר שהיתה זבה, ונסתכנה בזמן הזיבה, ולכן היא מביאה עתה קן לדורון ובו שני עופות לעולה. ואף השניה שאמרה "לימתי", שמא בים סיכנה, וקרבן נדבה היא מביאה עתה על שניצלה מן הסכנה שבים. ואף זו שאמרה "לעונתי", שמא בעינה סיכנה, ומביאה קרבן נדבה על שניצלה עינה. דכולהו עולות נינהו.
בדוק ואשכחו (בדקו ומצאו שאכן כך היה מעשה).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מנחות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א |