פרשני:בבלי:מנחות עט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות עט ב

חברותא[עריכה]

ורבי אלעזר ברבי שמעון סבר לה כוותיה דאבוה (סובר כדעת אביו) דאמר: כל העומד לזרוק כזרוק דמי.  1 

 1.  כתב רש"י בפסחים יג ב ד"ה כזרוק דמי: כזרוק דמי לחול עליו כל שם פסול קדשי קדשים, אבל לאישתרויי לא מישתרי עד דזריק.
אמר מר במשנתנו: הנסכים שקדשו בכלי ונמצא זבח פסול, אם יש זבח אחר יקרבו עמו; ואם לנו ייפסלו בלינה:
ומקשינן: והא אמר רב חסדא: שמן שהפרישו לשום מנחה זה ונפסלה המנחה, הרי השמן פסול לשם מנחה אחרת. וכך יש לנו לומר גם גבי נסכים, שאם הופרשו לקרבן זה ונפסל, הרי הם פסולים לקרבן אחר!?
אמר תירץ רבי ינאי: הכא במאי עסקינן בנסכי ציבור, וכשרים הם לזבח אחר משום שלב בית דין של כהנים מתנה עליהם בשעת הפרשתם שאם הוצרכו לקרבן זה, הוצרכו, ואם לאו, יהו לזבח אחר.  2 

 2.  רצונו לומר: אף על גב דלא היה תנאי בפירוש מגזבר ההקדש בשעה שהקדיש הנסכים בכלי לשם זבח זה, מכל מקום כיון דהוא קרבן ציבור, תלוי דעתו בדעת בית דין, ובית דין דעתם באופן זה, שאם לא יצטרך, כגון שייפסל הזבח בזריקה, אין מקדישים אותו לשם זבח זה, אלא מקדישים אותו לשם זבח אחר שיהיה זבוח באותה שעה, ולכן אף שנשחט הזבח בכשרות - כמסקנת הגמרא לעיל - לא מהני ולא מידי לאיקבועי לשם זבח זה דוקא, דכמאן דלא הפרישו לשמו דמי, ויכול לשנותו לזבח אחר, זבח תודה.
ומקשינן: אי הכי, שמן של מנחות ציבור, נמי יהא אפשר ליתנו במנחה אחרת משום תנאי זה!?
ומשנינן: שמן שאני, כי בהיפסל המנחה נפסל גם השמן, כי השמן, גופה דמנחה הוא, שהרי המנחה נבללת בו. אבל נסכים, שהם קרבים לחוד, אין פסול הזבח גורר אחריו את פסול הנסכים; ואם משום שהופרשו לקרבן זה, יכול הוא לשנותם לקרבן אחר, כי לב בית דין מתנה עליהם.  3  ומקשינן עלה: כיון שאף לשנותם לזבח אחר אינו אלא מתנאי בית דין, אם כן, גם לענין פסול לינה לא ייפסלו, ומשום דליתנו עליה בית דין דניפקו לחולין (שיצאו לחולין) אם לא הוצרכו לזבח זה!?

 3.  א. לכאורה היה אפשר לומר, שלפי ביאור הגמרא כאן שהשמן נפסל בגררת פסול הקרבן, אם כן שוב אין אנו צריכים לתירוץ הגמרא "לב בית דין מתנה עליהם", כי אף בלי תנאי זה אפשר לשנותם לקרבן אחר כיון שהם עצמם לא נפסלו, ושמן שאני, שהרי נפסל בגררת הקרבן; אך מהמשך דברי הגמרא מבואר לא כן. ב. הביאור שנתבאר בפנים הוא על פי רש"י מכתב יד; ולפי פירושו, לא אמר רב חסדא שהשמן פסול לשום מנחה אחרת, אלא דוקא באופן שנפסלה המנחה, אבל אם נאבדה המנחה יכול הוא לשנות את השמן למנחה אחרת, ומשום שלב בית דין מתנה עליהם. אבל בפירוש המיוחס לרש"י פירש: בגופה של מנחה אין יכול להתנות; ולפי זה אפילו לא נפסלה המנחה, אין הוא יכול לשנות את השמן למנחה אחרת.
ומשנינן: גזירה של חכמים היא, משום שמא יאמרו הרואים את הנסכים שקדשו בכלי יוצאים לחולין: מוציאין מכלי שרת לחול, כי אין כולם יודעים את התנאי; ולכן אם לנו ייפסלו בלינה.  4 

 4.  הנה לשיטת רש"י בעמוד א: "אין הנסכים מתקדשים - ליפסל בלינה - אלא בשחיטת הזבח", ואין הכלי מקדשם, ולפי שיטתו הגמרא כאן צריכה ביאור, וראה היטב בפירוש המיוחס לרש"י וב"טהרת הקודש" על דבריו; וראה הגהת הב"ח בדבריו.
ומקשינן: השתא נמי דאמרינן כיון שלב בית דין מתנה עליהם אפשר לשנותם לזבח אחר - ניחוש לרואים ונאמר שלא יקריבום עם זבח אחר גזירה שמא יאמרו: נסכים שהפרישן לשום זבח זה, כשרין לשום זבח אחר.
ומשנינן: התני מתתיה בן יהודה ברייתא המפרשת את המשנה: לא אמרו שיכול לשנותם לזבח אחר משום תנאי בית דין אלא בכגון שהיה זבח זבוח באותה שעה שנפסל הזבח הראשון, כי יאמרו הרואים: לשם זבח השני הופרשו.
ומקשינן: אבל אין זבח זבוח באותה שעה, מאי דינם של הנסכים!? שאי אפשר לשנותם לזבח אחר ונפסלו הנסכים בלינה!?  5  אם כן תיקשי:

 5.  הנה לפי פשוטו, כוונת הגמרא: אם אין זבח זבוח באותה שעה, כי אז ייפסלו בלינה לכשילונו; אך ראה בהערה בהמשך הסוגיא.
אדתני סיפא (עד ששנינו בסיפא של משנתנו): "אם לנו - כי אין שם זבח אחר - יפסלו בלינה", ליפלוג וליתני בדידה (תחלק המשנה באופן של הרישא, דהיינו כשיש שם זבח אחר): במה דברים אמורים שהוא יכול להקריבם עם זבח אחר, אלא בכגון שהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח באותה שעה - לא.  6 

 6.  לפי פשוטו כוונת הגמרא היא, שאם אין זבח זבוח באותה שעה לא יקרבו עמו, ולכשילונו אז ייפסלו בלינה ויישרפו, אך כל זמן שלא לנו לא יישרפו, כיון שלא נפסלו, וכן מוכח מן התוספות, כפי שיבואר בהערה 7; אך מהמשך לשון הגמרא משמע, וכן מפורש ברמב"ם, שבכי האי גוונא - שאין זבח זבוח באותה שעה - יהיה הדין כמו בסיפא שיישרפו מיד, וכפי שיבואר שם, וביאור קושיית הגמרא לפי זה הוא: למה שנינו בסיפא שרק אם לנו יישרפו, והרי אפילו כשלא לנו יישרפו.
ומשנינן: הכי נמי קא אמר (אכן כך היא כוונת המשנה): במה דברים אמורים שיקרבו הנסכים עם זבח אחר, דוקא בכגון שהיה זבח זבוח באותה שעה - אבל אין זבח זבוח באותה שעה, נעשה כמי שנפסלו בלינה ופסולין.  7 

 7.  הנה מדברי הגמרא מבואר לכאורה בהדיא, שאם אין זבח זבוח באותה שעה, לא מיבעיא שאין לשנותם לזבח אחר, אלא נפסלו הנסכים ויישרפו מיד. וכן מבואר ברמב"ם (פסולי המוקדשין ו כ): נסכים שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח:. אם יש שם זבח אחר זבוח באותה שעה יקרבו עמו, ואם לא היה שם זבח אחר זבוח באותה שעה, נעשו כמי שנפסלו בלינה וישרפו; במה דברים אמורים בקרבן ציבור, מפני שלב בית דין מתנה עליהם, אבל בקרבן יחיד, הרי אלו לא יקרבו עם זבח אחר, ואף על פי שהוא זבוח באותה שעה, אלא מניחן עד שיפסלו בלינה וישרפו. ומבואר מדבריו דבאמת יישרפו מיד וכאילו נפסלו בלינה; אלא שהדברים צריכים ביאור למה יישרפו; וביותר צריך ביאור החילוק שבין נסכי ציבור לנסכי יחיד, שהרי החילוק ביניהם שייך רק לענין שינוי לזבח אחר, שבנסכי ציבור שייך לומר לב בית דין מתנה עליהם, מה שאין כן בנסכי יחיד; אבל באופן שגם בנסכי ציבור אין אומרים לב בית דין מתנה עליהם משום גזירה, למה ייגרעו נסכי ציבור לישרף, ונסכי יחיד טעונים לינה כדי לישרף! ? וראה מהר"י קורקוס ו"אבן האזל"; וראה עוד ב"שלמי יוסף" בהערות לדף זה. אבל בתוספות מבואר שלא כדברי הרמב"ם, שהרי כתבו בד"ה ליפלוג וליתני בדידה: מכאן מוכח דגרס במתניתין "ואם לנו, יפסלו בלינה", ולא גרסינן "ואם לאו (ייפסלו בלינה), דאם כן הא קא מפלגי; כלומר, כיון שהברייתא מפרשת את מה ששנינו "אם יש זבח אחר ייקרבו עמו", דהיינו שיש זבח זבוח באותה שעה, הרי כבר חילקה המשנה ואמרה, שאם אין שם זבח אחר זבוח באותה שעה ייפסלו בלינה ; ומבואר מדבריהם, "דאם לאו ייפסלו בלינה" היינו "ליפלוג וליתני בדידה", שאם אין שם זבח זבוח "ייפסלו בלינה", אבל לא יישרפו מיד.
ומקשינן: הרי במשנתנו מבואר, שאפילו אם נפסל הזבח נתקדשו הנסכים ליפסל בלינה, ונתבאר בגמרא לעיל, שמשנתנו אף כרבי אלעזר ברבי שמעון היא, כי משנתנו עוסקת בכגון שנשפך הדם, ונתקדשו הנסכים ליפסל בלינה משום שרבי אלעזר ברבי שמעון סובר כאביו ש"כל העומד לזרוק כזרוק דמי"; ואם כן תיקשי: האיך נאמר בפירוש משנתנו שהיא אף כדעת רבי שמעון, שיקרבו הנסכים עם זבח אחר משום ש"לב בית דין מתנה עליהם" - ומי אית ליה לרבי שמעון "לב בית דין מתנה עליהן", וכי סובר רבי שמעון סברת "לב בית דין מתנה עליהם" עד שאתה אומר סברא זו לפי דעתו!? והא אמר רב אידי בר אבין, אמר רב עמרם, אמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן: תמידין - שהם קדושים קדושת הגוף ואינם נפדים בלי מום - שלא הוצרכו לציבור:  8 

 8.  ביאר רש"י, שתמידים אלו היו נשארים בכל שנה בלשכת הטלאים, כי כך הוא הדין שאין פוחתין בלשכת הטלאים מששה טלאיט, בעוד שלתמידים אין צריך בכל יום אלא שנים; ואותם טלאים שנקנו משקלי שנה זו, אינם ראויים לשנה החדשה, כי דין הוא להביא מן התרומה החדשה, ואם כן בסוף השנה - היינו בסוף אדר - נותרו ארבעה טלאים שאי אפשר להקריבם למחר, כי כבר יש שקלים מהתרומה החדשה.
לדברי רבי שמעון אין נפדין תמימים, שהרי קדשו קדושת הגוף; ולדברי חכמים נפדין תמימין, משום ש"לב בית דין מתנה עליהן" שאם הוצרכו - הוצרכו, ואם לא, ייפדו -  9 

 9.  מקור דברי רבי יוחנן בשיטת רבי שמעון וחכמים, מתבאר במסכת שבועות יא ב ויב א.
הרי מבואר שרבי שמעון אינו סובר "לב בית דין מתנה עליהן", ואיך נפרש את טעם משנתנו משום "לב בית דין מתנה עליהן"!?
ומשנינן: שאני התם, גבי תמידים, דאית להו תקנתא (יש תקנה שלא יופסדו אותם תמידים) ברעייה באחו עד שיפול בהם מום ואז ימכרו, ולכן אין בית דין מתנה עליהם. אבל בנסכים שלא הוצרכו לציבור, שאם לא תנאי בית דין הרי סופם שיישרפו, לכן בית דין מתנה עליהם מתחילה שיהיו לזבח אחר.
מתניתין:
ולד תודה ותמורתה של תודה, שהיתה התודה עומדת, ואמר "זו תחת זו", ואמרה תורה (ויקרא כז י): "ואם המר ימיר בהמה בבהמה, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש" -
והמפריש תודה, ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה לאחר הקרבת השניה, או שנמצאת קודם הקרבת השניה והקריב אחת, והוא בא להקריב את הנותרת -
כל אחת מאלו קריבה ואינה טעונה לחם, שנאמר:
"והקריב על זבח התודה חלות מצות ", מלמד הכתוב כי התודה טעונה לחם, ולא ולדה ולא חילופה (היינו אבדה והפריש אחרת) ולא תמורתה טעונין לחם.
גמרא:
תנו רבנן:
כתיב "אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה חלות מצות", והיה הכתוב יכול לומר: "אם על תודה, והקריב על זבח התודה חלות", ובאה מילת "יקריבנו" לדורשה בשני חלקים (יקריב - יקריבנו); מהו אומר "תודה יקריב", ללמד:
מנין למפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, כי עדיין לא הקריב את זו שהפריש תחת הראשונה, מנין שאיזה מהן שירצה יקריב ראשונה  10  ויביא לחמה עמה?  11 

 10.  היינו דוקא באופן זה, אבל אין יכול להקריב את האחת בלי לחם ולהביא לחם עם האחרת, וכפי שיבואר בהערה בהמשך הסוגיא.   11.  לשון "ולחמה עמה" יש לפרש, שלא יביא את הלחם שהפריש לזו עם תודה אחרת, אלא יביא את הלחם שלה עמה, וכמבואר לקמן פ א "זו תודה וזו לחמה:. אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת", והיינו - כפי שנתבאר בהערות שם על פי רש"י שם והסוגיא בפסחים יג ב - שאין מביא תודה אחרת עם הלחם שהפריש לתודה זו.
תלמוד לומר "התודה יקריב - והקריב על זבח התודה", לרבות כל תודה, והרי שתי העומדות לפניו תודות הן, וכל אחת ראויה ללחם.
יכול שתהא אף השניה להקרבה (שהקריב אחת, ובא להקריב את השניה) טעונה אף היא לחם? -
תלמוד לומר: "יקריבנו (יתור נו"ן ווי"ו) " שהוא בא למעט: רק באחד יקיים "והקריב על זבח התודה חלות " ולא בשנים.  12 

 12.  (יש לעיין קצת בלשון הברייתא "אחד ולא שנים", דמשמע, שלא בא הכתוב למעט אלא שלא יביא שני לחמים, שהרי יותר מזה ממעטינן, שאף אם אין דעתו להביא שנים, צריך הוא להביא את הלחם עם הראשונה ולא עם השניה, וכפי שיבואר בהערה בהמשך הסוגיא).
אחר שריבה הכתוב להקרבה ומיעט מן הלחם -  13 

 13.  בביאור לשון "אחר שריבה הכתוב ומיעט" שהוא נראה כשפת יתר, ראה בפירוש המיוחס לרש"י, וב"טהרת הקודש".
מנין לרבות ולדות וחליפות ותמורות להקרבה?  14  תלמוד לומר: "אם על תודה". "על" ריבוי הוא לרבות את כל אלו.

 14.  פירש רש"י מכתב יד: שיכול להקריבן אחר שהקריב התודה. וב"קרן אורה" ביאר, שמקריבים אותם אף על גב שאין הם באים עם לחם ; וראה בתוספות תמורה יח ב ד"ה וחליפות, ובמה שכתב בביאור הגר"א שם.
יכול יהו טעונות לחם, כלומר, מנין שאין הולדות והתמורות טעונות לחם?  15 

 15.  אבל החליפות כבר נתמעטו מ"יקריבנו" דמשמע: אחד ולא שנים, כדלעיל, ואגב גררא נקטה הברייתא חליפות עם תמורות וולדות, וכמבואר ברש"י וב"שיטה מקובצת". ומה שאין ממעטים מ"יקריבנו, אחד ולא שנים", גם את הולדות והתמורות כתב רש"י את הטעם משום דאי נמי מקריב לחם בהדייהו לאו שנים נינהו, דהא לא הפרישם לשם תודה, אלא מותר תודה הם, ולא בא הכתוב למעט מותר תודה מלחם. והרש"ש כתב את הטעם משום שקדושתם אינה נמשכת עליהם אלא מחמת התודה, ואם כן הוה להו כגוף אחד עמה ונחלקת ממנה, מה שאין כן חילופה קדושתה מעצמה, לכן נחשבות כשנים. ומה שאין ממעטים את חילופה מן הכתוב הממעט את הולדות והתמורות, ושוב לא נצטרך ל"יקריבנו", כתב הרש"ש שם, שהוא מהאי טעמא גופה, הואיל דגם חילופה הוה תודה בפני עצמה; (ולכאורה יש לומר טעם אחר, דמפסוק זה אין לנו למעט אלא את חליפת התודה שהיא אינה עיקר התודה שלא באה אלא במקום התודה הראשונה, אבל לא נדע שאם הקריב את החליפה שוב אין התודה עצמה טעונה לחם, ולזה הצרכנו ל"יקריבנו" שהשניה להקרבה - אפילו התודה עצמה - אינה טעונה לחם). וראה עוד ב"שלמי יוסף" סוף סימן קטז בשם הגרי"ז, שלענין חליפין צריך את שתי המקראות, הובאו דבריו בהערה על הסוגיא לקמן פ ב; וראה עוד בכתבים המיוחסים להגרי"ז בתמורה יח ב.
תלמוד לומר "והקריב על זבח התודה" שהוא מיעוט, ללמד: תודה טעונה לחם, ולא ולדה וחליפתה ולא תמורתה, טעונין לחם.
שלח רבי חנניה - מארץ ישראל לבבל - משמיה דרבי יוחנן:
לא שנו - שאין אלו טעונין לחם - אלא לאחר כפרה, אבל לפני כפרה טעונין לחם, ומפרש לה ואזיל.
הוי בה רב עמרם אהייא (נתקשה רב עמרם, על איזה משלשת אלו נאמר דין זה)!?
אילימא אחליפי תודת חובה, היינו, אם כוונת רבי יוחנן היה לומר, שאם אמר אדם "הרי עלי תודה" והפריש תודה לחובתו,  16  ונאבדה, והפריש אחרת תחתיה שהרי חייב הוא באחריותה, ונמצאה הראשונה; שאז אם הקריב תחילה את הראשונה שמצא, ולאחר שנתכפר בה הרי הוא מקריב את השניה שהפריש, אכן אין מביא הוא לחם עם חליפי התודה; אבל אם מקריב הוא תחילה את השניה שהפריש, טעונה חליפי התודה לחם, ואת הראשונה שאבדה יקריב בלי לחם; כך אי אפשר לומר, כי:

 16.  כן פירש רש"י בפירוש ראשון; ובפירוש שני פירש ענין "תודת חובה": כגון מפרש בים, והיוצא בשיירא, וחולה שניצל מחליו, וחבוש שיצא מבית האסורים, דאמרינן בברכות נד ב: ארבעה צריכין להודות:. דכתיב בהו "ויזבחו זבח תודה" בספר תהלים; וב"שיטה מקובצת" תמה על זה, שאין זו חובה, אם לא אמר "הרי עלי תודה", וראה בספר "יד בנימין" בשם מהר"י פערלא שהביא כמה ראשונים הסוברים, שארבעה אלו חייבים להביא תודה, וראה עוד שם.
אי לפני כפרה, כבר תנינא שהיא טעונה לחם, שהרי שנינו בברייתא - שהיא עוסקת בתודת חובה, מדקתני "מנין למפריש תודתו", ולא קתני "מנין למפריש תודה" - מנין שאיזה מהן שירצה יקריב ולחמה עמה.  17 

 17.  הנה רבי יוחנן אמר, שאם מקריב את השניה קודם הראשונה, טעונה היא לחם, ומשמע, שאין הוא יכול להקריב תחילה את זו בלי לחם, ואת הראשונה עם לחם; ולפי זה משמע, דמה ששנינו בברייתא "איזה מהן שירצה יקריב, ולחמה עמה", אין הכוונה שיכול להקריב את הלחם בין עם זו שנקרבת ראשונה ובין עם זו שנקרבת שניה, אלא מוכרח הוא להביא את הלחם עם זו שנקרבת ראשונה, ולא באה הברייתא לומר אלא, שיכול הוא להקריב את השניה תחילה ולהביא עמה לחם, ואין חייב להקריב את זו שנאבדה עם הלחם.
אי לאחר כפרה, כבר תנינא שהיא אינה טעונה לחם, שהרי שנינו בברייתא, שהראשונה להקרבה היא בלבד טעונה לחם, והשניה פטורה.

דרשני המקוצר[עריכה]