פרשני:בבלי:מנחות סט א

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות סט א

חברותא[edit]

"בכורים" לפירא קא אמרינן (בכורי התבואה שהיתה אמורה להיות ניתרת בשתי הלחם, הוא שאמרה תורה)!? לא כן הוא, שאין "בכורים" מתיחס לחיטים "השייכים" לשתי הלחם שאותו הוא מביא, אלא:
"בכורים" למזבח קא אמרינן, כלומר, "בכורים" מתיחס לשנה, שלא יקרב על המזבח מחיטי שנה זו קודם לשתי הלחם! ואם כן לא יועיל מה שהיו החיטים - מהם קרב העומר - חיטים שכבר עבר עליהם שתי הלחם, וכבר הותרו מכחם, שהרי: והא כבר אכיל לה מזבח מפירי דהאי שתא (כבר נקרב על המזבח מתבואת שנה זו), ואין שתי הלחם הבאים מתבואת אותה שנה - "בכורים".  1 

 1.  א. הסוגיא טעונה ביאור, מה היא ה"שנה" המשותפת לעומר ושתי הלחם, עד שאנו אומרים שעומר ושתי הלחם בהכרח מתבואת שנה אחת היא, ומשום שבפשוטו, שנת שתי הלחם היא משתי הלחם לשתי הלחם, ואם כן, אם קרב העומר מתבואה שהשרישה קודם לשתי הלחם בשנה שעברה, הרי נמצא שמ"שנת שתי הלחם" האחרונה עדיין לא הקרבה מנחה מן החיטים. ובשפת אמת כאן, ובאחיעזר חלק ג סד ג, תמהו: כיון שאנו אומרים דשתי הלחם אינם ביכורים, אף אם מה שנקרב קודם להם היא מתבואה שהשרשה קודם לשתי הלחם של שנה שעברה, אם כן אף אם תקרב מנחה אחרת מאותה תבואה אין שתי הלחם "בכורים"; ואם כן, האיך יתכן כלל שיתירו שתי הלחם שלא כסדרן, (דהיינו להקריב לאחר העומר ממה שהשריש לאחר העומר וקודם לשתי הלחם של השנה שעברה, כמבואר בגמרא לעיל), והרי אם כן לא יהיו שתי הלחם - של השנה הבאה - "בכורים"! ? וב"שפת אמת" לא יישב, וראה ב"אחיעזר" שם; וראה ב"חזון איש" סימן מב סקי"ט וסק"כ. ובחידושי מרן רי"ז הלוי בהלכות תמידין ומוספין (דף מג, ראה שם אריכות), ביאר סוגיא זו על פי הסוגיא דלקמן פד א; ועיקרי דבריו הם, שהן העומר והן שתי הלחם צריכים שיהיו מתבואת השנה המתחלת באחד בתשרי והביאו שליש לאחריו, ומתבואת שנה זו צריך שיהיו שתי הלחם בכורים; (ראה שם שהביא מקור ליסוד דבריו מדברי הגר"א בביאור הירושלמי חלה א א, וראה היטב במקור הדברים). ב. (לכאורה משכחת לה אופן נוסף של היתר "שלא כסדרן", מלבד הציור שציירה הגמרא, והוא לפי מה שצידד רמי בר חמא בהמשך הסוגיא, שחטים הזרועים מחדש בקרקע בטלים לגבי קרקע, ואין העומר מתירם; ובחטים אלו - לאחר שהוציאם מן הקרקע - יש להסתפק: אם יותרו על ידי שתי הלחם ולאחריהם עומר). ג. חידוש יש בלשון הרמב"ם (תמידין ומוספין ז יט): "תבואה שזרעה אחר שקרב העומר וקצרה אחר שקרב העומר של שנה הבאה, הרי זה ספק אם מביאים ממנה מנחות לכתחילה קודם הבאת שתי הלחם, הואיל ותבואה זו עבר עליה הבאת שתי הלחם וקצירת העומר, או אין מביאין עד שיביאו שתי הלחם אחר הבאת העומר של שנה אחרת", ודבריו מחודשים בהבנת הגמרא; וראה "ספר המפתח". ד. כתב ה"מנחת חינוך" (שז א, ד"ה והנה מבואר, בנדמ"ח): בספק הגמרא אם תבואה שהשרשה לאחר העומר ניתרת על ידי שתי הלחם שחלפו עליה, תלוי גם דין שתי הלחם עצמם אם אפשר להביאם מתבואה זו בשנה הבאה, כי אם כבר הותרה תבואה זו על ידי שתי הלחם, אם כן "אין זה חדש ולא מיקרי בכורים, אבל אי אין מתיר שלא כסדרן, אם כן נקרא חדש לשתי הלחם, כמו כל התבואות של שנה זו שחלף עליהם העומר, דמביאין ממנו שתי הלחם" ; וראה בזה ב"חזון איש" מב יט וכ.
א. שנינו במשנה לקמן ע א: החיטין והשעורין ... אסורים בחדש מלפני העומר ... אם השרישו קודם לעומר, העומר מתירן, ואם לאו אסורין עד שיבא עומר הבא; וכן הוא לענין שתי הלחם, תבואה שהשרישה קודם לשתי הלחם  2  שתי הלחם מתיר אותם, ואם השרישה לאחריו אין שתי הלחם מתיר אותם.

 2.  נתבאר על פי הגהת ה"צאן קדשים" ברש"י ד"ה השתא; ומיהו תבואה שהשרישה קודם לשתי הלחם אם היא ניתרת ב"שתי הלחם", דין זה תלוי בספק הגמרא דלעיל אם שתי הלחם מתירין שלא כסדרן; וראה בזה ב"קרן אורה" בדבריו על הבעיא הקודמת.
ב. הסוגיא שלפנינו דנה בענין פירות האילן, באיזה שלב מגידולם הם צריכים להיות לענין היתר שתי הלחם.
ב. הנצה: עוד בעי רמי בר חמא: שתי הלחם שהם מתירים את פירות האילן:
האם את הנצה של הפרי שריין (הם מתירים), או את החנטה של הפרי שריין?
כלומר, בפירות האילן כיצד הוא הדין, האם די בהנצה של הפרי קודם לשתי הלחם כדי שיותר הפרי על ידם, או שמא, עד שלא חנט הפרי אין שתי הלחם מתיר אותו?  3 

 3.  נתבאר על פי לשון רש"י, שכתב: הנצה שריין שהניצו קודם להם:, וכן משמע מלשון הגמרא. ובלחם משנה (תמידין ומוספין ז כ) הקשה: אמאי לא בעי לענין קרבן. קודם העומר, ואמאי נקט (הגמרא) שתי הלחם! ? מיהו אין זו קושיא, דנקט שתי הלחם שהוא מאוחר יותר מעומר, וכל שכן לעומר הקודם לו, שיש בעיא בו אם אסור או לא. ורבי עקיבא איגר (נדפס בגליון הרמב"ם הוצאת פרנקל) תמה על קושייתו: במחכ"ת, לענין אילן ליכא איבעיא לענין קודם לעומר, דהא באילן ליכא להדיוט שום איסור, ולענין קרבן הא ליכא היתר קודם שתי הלחם, ולענין דיעבד (כלומר, לענין פסול, שהחדש תלוי בעומר), בלאו הכי באילן קודם שתי הלחם (צריך לומר: אפילו קודם לעומר) אם הביא כשר, כיון דמותרים (מלכתחילה להדיוט), כדאיתא בסוגיין (לעיל סח ב: "לדברי יהודה בן נחמיה"). ומיהו, לעיל סח ב הערה 15 הובא מדברי הרמב"ם (איסורי מזבח ה ט): אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר, ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן אבל נתקדשו להפסל, ויהיו כקדשים שנפסלו"; ולדעת ה"תוספות יום טוב" בביאור דברי הרמב"ם - הובא בהערה שם - אכן פסולים אף פירות האילן קודם לעומר, ומשום דלרבי טרפון טעם הפסול אינו תלוי באיסורו להדיוט, ודלא כיהודה בן נחמיה; ואם כן, יש מקום לקושיית ה"לחם משנה". ואם אכן כדברי התוספות יום טוב יש לתמוה עוד: האיך מיבעיא לן אם שתי הלחם מתירים את מה שהנץ קודם להם, והרי לעיל נסתפקה הגמרא אם שתי הלחם מתירים שלא כסדרן; והניחא אם אין היתר עומר שייך לפירות האילן - ניחא; אבל אם היתר עומר שייך גם לפירות האילן, הרי לפי צד אחד שבגמרא לעיל אין ספק כלל לענין הנצה קודם שתי הלחם, אלא לענין הנצה קודם העומר; וראה בזה ב"קרן אורה" כאן. ורבינו גרשום מפרש את בעיית הגמרא לענין הנצה קודם העומר; וראה עוד ב"שיטה מקובצת" שהביא בשם תוספות חצוניות: "משמע, דפירות האילן נמי תליא בשריותא דשתי הלחם. "; וקשה: הרי דבר פשוט הוא, ומפורש בברייתא לקמן פד ב וגם מתבאר כן מן הסוגיא לעיל סח ב! ? ובכתבים המיוחסים לגרי"ז ביאר, דטעות סופר היא, וצריך לומר "בשריותא דעומר", כי הם מפרשים כרבינו גרשום.
ומקשינן: מאי הנצה ומאי חנטה (בהנצתו וחנטתו של מה היה הספק)!? אילימא נסתפק רמי בר חמא בהנצה דפירא וחנטה דפירא (בהנצת וחנטת הפרי ממש), הרי אין ספק שבהנצה סגי, שהרי:
השתא השרשה דתבואה - שעדיין אין ניכר גידולה כלל - שריא (שתי הלחם מתירים אותה), הנצה וחנטה של פירות האילן מיבעיא, כלומר, כל שכן שדי בהנצה של הפרי - שכבר ניכר גידולו - כדי שיותר על ידי שתי הלחם!? אלא ספיקו של רמי בר חמא היה, בהנצה דעלה וחנטה דעלה (בהנצתם וחנטתם של "פרחי" הפירות), מי הוי - הנצת הפרחים באילן כי השרשה בתבואה, והותרו פירות האילן אם הנצו הפרחים קודם לשתי הלחם, או לא הוי הנצת הפרחים כי השרשה בתבואה, ואין פירות האילן ניתרים בזה -
ומסקינן על גוף הבעיא: תיקו.  4 

 4.  ביארו האחרונים, שלפי לשון הגמרא משמע, דהא פשיטא שחנטת העלים באילן כהשרשה בתבואה, ולא נסתפק רמי בר חמא אלא אם בהנצה לבד סגי, שהרי לשון הגמרא הוא: הנצה שרייא או חנטה שרייא; ועל פי זה נתבאר בפנים.
בעי רבא בר רב חנן:
חטין שזרען בקרקע (מפרש לה ואזיל), האם עומר מתירן, או אין עומר מתירן?
ומקשינן: היכי דמי!?
והרי אי דכבר אשרוש, השרישו החטים בקרקע, והספק הוא לענין הגידולים שיבואו, אם הם מותרים, הרי תנינא כבר במשנה את דינם שהם ניתרים על ידי העומר -
ואי דעדיין לא אשרוש ולענין הגידולים, הרי נמי תנינא שם את דינם שאינם ניתרים, דהא תנן (לקמן ע א):
החיטין והשעורין ... אסורים בחדש מלפני העומר ... אם השרישו קודם לעומר, עומר מתירן, ואם לאו, אסורין עד שיבא עומר הבא.
ואם כן, במה נסתפק רבא בר רב חנן!?
ומשנינן: לא צריכא, כלומר, לא לענין הגידולים הוא שנסתפק, אלא:
כגון דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר (קצר חטים מהתבואה החדשה - שעדיין לא עבר עליה העומר - וזרעם קודם לעומר) ולא השרישו בקרקע, ואתא עומר וחליף עלייהו (ועבר עליהם העומר) כשהם זרועים בקרקע -
וקא מיבעיא ליה, ונסתפק רבא בר רב חנן בדינם של אותם חטים עצמם שזרעם בקרקע:
מהו לנקוטי ומיכל מינייהו (האם לכשיוציאם מן הקרקע יהא מותר לאוכלם); וצדדי הספק הם:
כמאן דשדייא בכדא דמיא - ושרינהו עומר (האם חשובים החטים כאילו היו בכד שהם ניתרים על ידי העומר) שעבר עליהם בהיותם בקרקע -
או דילמא: בטיל להו לגבי ארעא (ביטל אותם לקרקע), ואין עומר זה מתירם, אלא בעומר הבא הם ניתרים?  5  עוד מסתפקת הגמרא בדין חטים שזרעם בקרקע אם הם כקרקע  6  לענין שני דינים שאינם שייכים לעניני חדש:

 5.  א. ביאר רש"י: כמאן דשדיין בכדא דמיא ושרינהו עומר: (מי נימא) דהא דאמרן "ואם לאו אסורין עד שיבא העומר הבא" (דוקא) בגידוליהן מיירי (ולא בזרעים עצמם), או דילמא בטלינהו אגב ארעא, וכי לקיט להו (לזרעים עצמם) כגידולין דמו (שהם אינם מותרים בלא שהשרישו) " ; וראה גם בפירוש רבינו גרשום "או דילמא בטיל לה גבי ארעא, והויין כחיטים שלא הושרשו לפני העומר, ולא שרי להו עומר". ומבואר מדבריהם, שלא נסתפקה הגמרא לומר: כיון דזרעינהו בקרקע בטלי להו אגב ארעא ואין חל היתר העומר על קרקע; אלא שנסתפקה לומר: על ידי שזרעם בקרקע הרי הם כגידולים חדשים, ומשום שלא הושרשו אין הם מותרים; ונראה מדברי רש"י עוד, שספק הגמרא הוא: אם מה שצריך השרשה לענין היתר העומר, הוא דין רק בתוספת שנתווספה לאחר העומר, שכדי להתירה בעומר הקודם צריך שתהיה השרשתם לפני העומר, או שדין זה הוא אף בזרעים עצמם, שכל שלא הושרשו אין העומר מתירם ; (ואולם הסברא צריכה ביאור, למה לא יותרו הזרעים שהיו בשעת העומר, ואין זה דומה לגידולים שאינם מותרים כשלא השרשו, כי הם לא היו בשעת העומר; וצריך לכאורה לומר, כי היות ועיקר גידול התבואה מחטים אלו יהיה בשנה שלאחר העומר, ועל דעת כן ניתנו שם, הרי הם עצמם חשובים כגידולי השנה הבאה, וגידולי שנה הבאה אינם ניתרים אף אם חלף עליהם העומר). ב. ובקרן אורה תמה על זה: פירש רש"י, דמיבעיא ליה בתבואה שקצרה קודם לעומר וחזר וזרען קודם לעומר, אם התירן העומר ללקטן מן הקרקע ולאוכלן, או דילמא כקרקע דמו, וכי לקיט להו כגידולין דמו; ולפי זה, אפילו אם זרע תבואה שהשרישה קודם לעומר שעבר, ולא היתה צריכה להיתר עומר, דהשתא מצי למיבעיא אם זרען בקרקע ואחר כך נטלן מן הקרקע, אי הוי כזריעה חדשה, וחזרו ונאסרו, או לא; (וזה הוא שלא כדברי רש"י, שכתב בהדיא "דלא שרינהו עומר דאשתקד"; ולפי הבנתו בשיטת רש"י, הוא הדין לכאורה שיכולה היתה הגמרא להסתפק גם לענין תרומות ומעשרות, בחיטים שתרם מהם תרומות ומעשרות, וחזר וזרעם בקרקע; ואכן ראה לקמן ע א שמסתפקת הגמרא בשבולת ששתלה בקרקע: עיקר מאי, ופירש רבינו גרשום: מי צריך לעשר נמי על העיקר הואיל ושתלן דאמרינן ביטלן לגבי ארעא דצריך לעשר עליהן, או דילמא הא עישר על העיקר, ולא צריך, אף על גב דשתלן). והוסיף: אבל לא היה צריך לזה, אלא מיבעיא ליה כשהן בקרקע, אי בטלי לגבי ארעא ולא שרי להו העומר דחליף עלייהו ונשארו באיסורן הראשון, או דילמא העומר התירן לאכול אותן בעצמן ; אבל חיטים שהותרו כבר על ידי עומר, וחזר וזרען וליקט אותן מן הקרקע, ודאי אין חוזרים ונאסרים על ידי נתינתם בקרקע לחוד, כיון שלקטם מן הקרקע כמות שהם; וראה עוד שם הוכחות לדבריו, ותוספת דברים בכל זה; (ויש לעיין מגידולים שהושרשו קודם העומר, שהעומר מתירם אף דמה שיש בשעת העומר הוא בקרקע, ומה שיגדל אינו בעולם, ומכל מקום הותרו על ידי העומר, וכי חטים שבקרקע גריעי מכל זה). ואכן ראה לשון רש"י בבבא מציעא נז א "או דילמא בטלינהו אגב ארעא, וכקרקע בעלמא דמו, ולא שייך עומר גבייהו למישרינהו", ומשמעות לשונו הוא כפירוש שפירש ה"קרן אורה"; (וראה עוד בכל דברי רש"י שם; והנה אף בבבא מציעא כתב רש"י דמיירי בדלא אשרוש, והביאור הוא, כי אם אשרוש אין ספק שהם בטלים לקרקע, וכאשר נראה מדברי רש"י שם לגבי אונאה בזרעים אלו, שפירש את הספק בדלא אשרוש; וראה "שפת אמת" כאן).   6.  לפי מה שנתבאר בדעת רש"י בסוגייתנו, נמצא שספיקות אלו של הגמרא אינם באותו ענין ממש כמו הספק לענין עומר; ואילו לשיטת ה"קרן אורה", שלש שאלות אלו ענין אחד הם; וראה עוד בהמשך הענין בהערות, שלפי שיטת הרמב"ם בהבנת שתי הספיקות הבאות, הרי שאף לשיטתו - שנראה כמבאר כהבנת ה"קרן אורה" - אין שתי הספיקות הבאות בענין אחד עם הספק לענין עומר.
א. מוכר שנתאנה, או לוקח שנתאנה, כך הוא דינם: אם היתה האונאה יותר משתות הרי המקח בטל; פחות משתות הרי זו מחילה; שתות, קנה ומחזיר אונאה; סתם אונאה היא במחיר, ואולם בסוגייתנו תתבאר סוג אונאה נוספת.
ב. אין אונאה אלא במטלטלין, אבל המאנה או המתאנה בקרקעות, אינו בדין אונאה; ובדין ביטול מקח בקרקעות נחלקו האמוראים בבבא מציעא נז א.
האם יש להן  7  לחטים הזרועים בקרקע ולא השרישו - אונאה כשאר מטלטלין, או אין להן אונאה כקרקעות?

 7.  ספק זה של הגמרא, וזה שלאחריו, מתבאר כאן על פי רש"י בבבא מציעא נו ב.
ומקשינן: היכי דמי?
אילימא בכגון דמכר לו חטים זרועים בקרקע, ואמר ליה המוכר לקונה:  8 

 8.  רש"י מפרש את הספק לענין מכירה, ואין מפורש בדבריו, אם מכר לו את השדה הזרועה, או מכר לו את הזרעים בלבד; וראה ברשב"א - הובא במגיד משנה הלכות מכירה יג טז, שמדבריו יש ללמוד אף לפירוש רש"י, שמכר לו חטים זרועים בקרקע.
"שדאי בה שיתא (זרעתי בקרקע ששה כורים של תבואה) ", ואתו סהדי, ואמרי דלא שדא בה אלא חמשה (ובאו עדים ואמרו שלא זרע בה אלא חמשה); כך הרי אי אפשר לפרש:
והאמר רבא: כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, אפילו פחות מכדי אונאה (פחות משתות) הרי זה חוזר בו מן המקח, כלומר, המאנה את חבירו במדה, שנתן לו פחות מכפי המדה שהתנה עמו, או שהונהו במשקל או במנין, אפילו היתה האונאה פחות משתות הרי זה חוזר, ומשום שמקח טעות הוא, כי פירש לו שהוא בחזקת כן, ואינו כן -
ואם כן אף בעניננו, כיון שאמר לו "ששה כורים" זרעתי בה, ואין שם אלא פחות מכך, הרי זה מקח טעות, וחוזר, שלא נתמעטו הקרקעות אלא מדין אונאה ולא מדין "מקח טעות".
אלא הספק הוא בכגון דאמר ליה "שדאי בה כדבעי לה" (אמר המוכר לקונה, זרעתי בה חטים כפי הראוי לה), ואתו סהדי ואמרי דלא שדא בה כדבעי לה (ובאו עדים ואמרו שלא זרע בה כפי הראוי לה); ובאופן זה תלוי הדין בדיני אונאה, כי דבר התלוי באומדן דעת שהטעות שכיחה בו, הרי זה בכלל אונאה; ואם כן יש להסתפק:
ייש להן אונאה, ומשום דכמאן דשדייא בכדא דמיא (כמי שמונחים הזרעים בכד, וכשאר מטלטלים הם) -
או דילמא: בטיל להו לגבי ארעא (ביטל את הזרעים לקרקע) ודינם כקרקע שאין להם אונאה.
וכעין זה יש להסתפק:
נשבעין עליהן כמטלטלין, וכגון שטען אדם לחבירו: פסקתי עמך לזרוע בקרקע שש שמסרתי לך, ואילו אתה לא זרעת אלא חמש; והלה טוענו: זרעתי חמש ומחצה, האם חייב הוא להשבע כשאר מודה במקצת במטלטלין -
או אין נשבעין עליהן כדין קרקעות?
וצדדי הספק הם:
האם כדשדייא בכדא דמיא, וכמטלטלי דמו, ונשבעין עליהן; או דלמא: בטיל להו אגב ארעא, וכמקרקעי דמו, ואין נשבעין עליהן.  9 

 9.  ספיקות הגמרא לענין אונאה ושבועה נתבארו על פי רש"י. אבל הרמב"ם (מכירה יג טז) מפרש באופן אחר, וז"ל: שכרו לזרוע לו קרקע, ואמר: זרעתי זרע הראוי לה, ובאו עדים והעידו שזרע בה פחות מן הראוי לה, הרי זה ספק אם יש לו הונייה מפני הזרע, או אין לו הונייה מפני הקרקע, לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע, וכן אין משביעין אותו אלא שבועת היסת, מפני צד הקרקע שיש כאן; וראה עוד ב"מגיד משנה" שם; והעיר ב"קרן אורה" דלפי הרמב"ם אין שתי ספיקות אלו בענין אחד ממש עם הספק לענין עומר, ראה שם.
ג. גלל: עוד בעי רמי בר חמא:
חטין שבגללי בקר, ושעורין שבגללי בהמה  10  מהו? ומפרש לה ואזיל: ומקשינן: למאי, לענין איזה דין הוא הספק; שהרי:

 10.  פירש רש"י: בקר דרכו לאכול חיטים, ושאר בהמה כגון חמור וגמל דרכם לאכול שעורים.
אילימא לטמויי טומאת אוכלין?  11  הרי תנינא:

 11.  א. דיני הטומאות חלוקים בין אדם לכלים, וביניהם לאוכל, ו"טומאת אוכלין" היינו הדברים המיטמאים ומטמאים כדין אוכל. ב. ב"שפת אמת" תמה, למה לא נפרש את הספק לענין עומר, אם מועיל היתר עומר להתירם כשהם בגללי הבקר, ולא יישב.
חטין שבגללי בקר ושעורין שבגללי בהמה: אם רק חישב עליהן בלבו לאכילה (להוציאם ולאוכלם), אין מטמאים טומאת אוכלין.
ואם ליקטן בידים לאכילה, הרי אלו מטמאים טומאת אוכלין.
אלא תאמר שהספק הוא להקריב מנחות מחטים או שעורים אלו; והרי:
פשיטא דלא (פשיטא שפסולים למנחות) ומשום שמאוסים הם, שהרי כך אמר הנביא (מלאכי א ח): "מגישים על מזבחי לחם מגואל, ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שלחן ה' נבזה הוא. וכי תגישון עור לזבוח אין רע (וכי אין דבר זה רע!?), וכי תגישו פסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך, הירצך או הישא פניך (בחון אתה את הדבר, והקרב אחת מאלו לדורון לפחתך, האם יהיה מרוצה לך בזה הדורון, או אם ישא פניך!?) "!?
ומשנינן: לא צריכא, כגון דנקטינהו וזרעינהו (הוציאם מן הגללים וזרעם והצמיחו גידולים) וקא בעי לאיתויי מנחות מינייהו (ורצונו להביא מנחות מן הגידולים שהגדילו חיטים אלו); ובאופן זה מספקינן: מאי דינם להכשירם למנחות?
וצדדי הספק הם:
משום דמאיסותא הוא, וכיון דזרעינהו אזדא לה מאיסותייהו, כלומר, האם אין בחטים אלו אלא חסרון מיאוס, ואם כן הרי אין שייך זה אלא להם עצמם ולא לגידוליהם שאינם מאוסים -
או דילמא: משום כחישותא הוא, והשתא נמי כחישו, כלומר, או שמא יש חסרון כחש בחיטים אלו מאחר שנתעכלו במעי הבהמה, והגדל מזרעים אלו שוב אינו מלא ובריא כשאר חיטים, ולכתחילה  12  אין ראוי להקריבם למנחות.

 12.  כן ביאר ב"קרן אורה", שהרי כחוש אינו פסול אלא לכתחילה, דלאו "מבחר נדרו" הוא, אבל בדיעבד כשר.
ומסקינן: תיקו.  13 

 13.  הבעיא נתבארה על פי רש"י שפירש את הספק לענין גידוליהם, אבל הרמב"ם (איסורי מזבח ו יג) מפרש את הבעיא לענין הזרעים עצמן, והספק הוא אף לענין דיעבד, וז"ל: חטים שלקטן מגללי הבקר וזרעם, הרי אלו ספק אם עברה מאיסותן בזריעה, או עדיין הן מאוסין, לפיכך לא יביא מהן מנחות, ואם הביא כשר; "קרן אורה".
ד. פיל: עוד בעי רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית (קופה העשויה מצורי דקל), והקיאה כמות שהיא דרך בית הרעי, מהו? ומפרש לה ואזיל:
ומקשינן: למאי?
אילימא למבטל טומאתה שהיתה לה,  14  כגון שהיתה הכפיפה טמאה, והספק הוא אם חשובה בליעתו כעיכול, ובטל ממנה שם כלי, ופקעה טומאתה, הרי תנינא:

 14.  לשון זו של הגמרא משמעה, אילו היה הנידון לענין קבלת טומאה מכאן ולהבא, אכן היה מקום להסתפק ולא "תנינא", ואילו מהמשך הסוגיא נראה לא כן, וראה בזה בהערה בעמוד ב.
דתניא: כל הכלים יורדין לידי טומאתן, כלומר, לידי תורת קבלת טומאה - במחשבה, כגון עור, שסתמו למנעלים הוא עומד ואינו מקבל טומאה עד שתיגמר מלאכתו ויעשו ממנו מנעלים, ומכל מקום אם חשב על העור לעשותו שולחן, ולמטרה זו אינו חסר שום מלאכה, הרי הוא ככלי לקבלת טומאה -
ואין עולין מטומאתן שכבר נטמאו אלא בשינוי מעשה וכגון שנשברו, ומאחר שאין כאן שינוי מעשה אין טומאתה בטלה.  15 

 15.  בחזון איש תמה על דמיון הגמרא, והובאו דבריו בהערה בעמוד ב.
ומשנינן: לא צריכא, הספק הוא בכגון דבלע (בלי לעיסה גמורה) הפיל הוצין והוציאם דרך בית הרעי, ועבדינהו, ועשו מאותם הוצים  16  כפיפה מצרית, אם אותו כלי מקבל טומאה?

 16.  נתבאר על פי לשון הרמב"ם (כלים א ז): פיל שבלע הוצין והקיאן דרך הרעי, העושה מהם כלים הרי הן ספק". וכן פירש ב"שפת אמת"; ולפי זה לשון הספק "פיל שבלע כפיפה מצרית" אינו מדוקדק כלל.
וצדדי הספק הם:
מי הוה - בליעה כעין זו - עיכול, ושם "גלל" עליהם,  17 

 17.  תמהו התוספות מן המבואר לעיל בחיטים שבגללי בקר, שאם ליקטן לאכילה הרי הם טמאים טומאת אוכלים, ואין אומרים דהוי עיכול! ? וראה מה שיישבו; וראה מה שכתב בזה ב"שפת אמת", הובאו דבריו בהערה בעמוד ב. וב"קרן אורה" הקשה עוד, ממה שאמרו לעיל גבי חיטים שבגללי בקר שפסולים הם למנחות משום "הקריבהו נא לפחתך" ולא משום דהוי עיכול, ראה שם; (וכבר הרגיש בזה הר"ש באהלות יא ז בתוך הדברים).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת מנחות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א |