פרשני:בבלי:מנחות צה ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות צה ב

חברותא[עריכה]

יכול דחקו אף זבין ומצורעין (שלא הותרה טומאתם) ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין על ביאת מקדש בטומאה -
תלמוד לומר (במדבר ה): "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", ולמדנו מהיקש:
בשעה שטמאי מתים משתלחין, זבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצתן, אבל בשעה שאין טמאי מתים משתלחים, אין זבין ומצורעין ומשתלחין.
והוא הדין דבשעת סילוק מסעות - שאין שם מחנה שכינה ולא נאסרו טמאי מתים בכניסה בטומאה - באנו למחלוקת רבי אליעזר ורבנן, ולדעת רבי אליעזר, כיון שאין טמאי מתים משתלחים שהרי אין שם מחנה שכינה, אף זבין ומצורעין אין משתלחין מחוץ למחיצתן, ואף שמחיצתן - היינו מחנה לויה ומחנה ישראל - קיימת; וזו היא ששנינו: הוגללו הפרוכת, הותרו הזבין ומצורעין ליכנס לשם.  1 

 1.  הקשו האחרונים: הרי אף רבי אליעזר לא התיר לכתחילה, אלא שאם נכנס אינו חייב כרת, וכמבואר ברש"י בפסחים סז ב ד"ה אין זבין, ואילו כאן בברייתא מבואר שמותרים לכתחילה להכנס; וראה בזה בקרן אורה ובעולת שלמה. ובמנחת אריאל תמה, לפי מה שכתבו האחרונים שבמצורע יש שני דינים: האחד: מה שאמרה תורה "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", והוא משום קדושת המחנות, וכמו טמא מת במחנה שכינה וזב במחנה לויה; ועוד יש בזה מה שאמרה תורה "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", והוא דין מדיני המצורע, דומה למה שאמרה תורה "בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע:. "; ואם כן, אפילו אם בטלה קדושת המחנות כשאין שם מחנה שכינה, מכל מקום למה יותרו המצורעים ליכנס, ולבטל דין "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו"! ?
מתניתין:
אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים:
לישתן ועריכתן בחוץ (חוץ לעזרה), ואילו אפייתן בפנים העזרה.
ואינן דוחות (בלישתן עריכתן ואפייתן)  2  את השבת, משום שאפשר לעשותן מערב שבת, ותתבאר שיטתו בגמרא.

 2.  לשון רש"י הוא: אפייתן, וצריך ביאור.
רבי יהודה אומר: כל מעשיהן בפנים,  3  ודוחות את השבת.  4 

 3.  לפי פשוטו, טעמו של רבי יהודה הוא משום שמידת יבש נתקדשה (ראה לעיל נז ב וצ א), וקדש הסולת שבתוכו, ושוב אי אפשר להוציאו לחוץ משום יוצא, לפי שיטת רש"י, ולפי תוספות משום שגנאי הוא להוציא דבר שנתקדש לחוץ; אלא שיש להעיר בזה מלשונות הגמרא והרש"י, ויתבאר מזה בהערות שעל הגמרא.   4.  כן משמע בגמרא; וכעין זה סבר רבי לעיל עב ב ששתי הלחם דוחים את השבת ויליף לה מקרא; אלא שהגמרא מבארת שם את טעמו של רבי משום ד"תנור מקדש"; (ויש לעיין: למה לא נפרש בדברי רבי כרבי יהודה, שהוא משום שמידת יבש נתקדשה; וכמו כן בגמרא כאן בדברי רבי יהודה יש לעיין בזה, וכפי שיתבאר בהערות שבגמרא).
רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר:
שתי הלחם ולחם הפנים כשרות לעשותן ולאפותן בעזרה, וכשרות גם אבית פאגי, שם מקום שהיה צמוד לחומת ירושלים מבפנים,  5  כלומר, בכל ירושלים.  6 

 5.  על פי מה שנתבאר לעיל עח ב בהערה 3, בשיטת רש"י בענין בית פאגי; וראה עוד מה שנתבאר שם.   6.  א. טעמו של רבי שמעון הוא, משום שאין מידת היבש קדושה, ואין התנור מקדש. ונראה מדברי הגמרא, שלרבי שמעון אינו דוחה את השבת; והטעם בפשוטו, משום שהרי לא נתקדש בכלי, ואם כן אף אם יעשוהו מערב שבת לא ייפסל בלינה, ולכן עושים בערב שבת ואין דוחים את השבת. ב. ראה במשנה לקמן צו א ששנינו: "כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ואין בהם מעשה כלי בחוץ", ונתבאר בהערות שם על פי הטהרת הקודש, שפירוש המשנה הוא: אם עושה בפנים טעון כלי שרת, ואם עושה בחוץ אינו טעון כלי שרת; ולפי זה מוטעמים דברי רבי שמעון, שהיה לו לומר "כשרות בחוץ", אלא הכי קאמר: כשרות בעזרה ובכלי שרת, וכשרות אבית פאגי בלי כלי שרת.
גמרא:
שנינו במשנה: אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים:
ומקשינן: הא גופא קשיא:
כי מחד גיסא אמרת: לישתן ועריכתן בחוץ, אלמא, בהכרח שמדת יבש לא נתקדשה,  7  שהרי אם נתקדשה, כבר קדש הסולת כשמדדוהו בתוכו ונפסל ביוצא, שכלי שרת מקדש את הבא בתוכו ליפסל ביוצא -  8 

 7.  ראה לעיל נז ב וצ א שנחלקו תנאים בדבר.   8.  א. כן פירש רש"י, וכן היא שיטתו בכמה מקומות, שכלי שרת מקדש ליפסל ביוצא; אבל התוספות כאן ובכמה מקומות חולקים וסוברים שכלי שרת אין מקדש ליפסל ביוצא, ולכן פירשו כאן ולעיל ט א ד"ה ריש: גנאי הוא להוציא לחוץ דבר שנתקדש. ב. הנה הרמב"ם (תמידין ומוספין ה ז), פסק כתנא קמא דמשנתנו, והוא עצמו פסק (כלי המקדש א יט) שמידת יבש נתקדשה, ומלבד שתיקשי: איך עריכתן בחוץ, תיקשי עוד כעין קושיית הגמרא לקמן: אם כן האיך אופה הוא מערב שבת, וכמו שפסק גם בזה הרמב"ם (הלכה י) כתנא קמא, והרי כיון שנתקדש הסולת בכלי, ייפסל בלינה! ? וראה לחם משנה שם, ובספר המפתח. ג. יש לעיין: מנין שמידת יבש לא נתקדשה, והרי שמא נתקדשה, ומכל מקום אינו נפסל ביוצא ואין בזה גנאי, משום שהיה עושה כן בחוץ, וכלי שרת אין מקדשין אלא בקודש דהיינו בעזרה, וכמבואר במשנה בזבחים פח א, וברש"י שם! ? וכתב בטהרת הקודש: זה אינו, דהא אמרינן לעיל נז ב "כיון דאמר רחמנא עביד עשרון וכייל ביה, שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול"; והוא הדין נמי דמהאי טעמא ראוי שתהא מדידה בפנים דוקא, כי היכי דתתקדש. (ומיהו אכתי יש לעיין בקושיית הגמרא המפרשת את הטעם שאפייתן בפנים, שהוא משום שמידת יבש נתקדשה, והרי כיון דלישתה ועריכתה בחוץ מסתמא המדידה בחוץ, ולא נתקדש בחוץ) ; וראה היטב בפרשת דרכים לבעל ה"משנה למלך" דרוש יג בתוך דבריו בביאור הסוגיא כאן ושיטת הרמב"ם.
ומאידך גיסא אמרת: ואפייתן בפנים, אלמא, בהכרח שהטעם הוא משום שמדת יבש נתקדשה, ומוכרח לאפות בפנים!?
אמר רבא:
הוקשה  9  בישוב קושיא זו אדם קשה שהוא קשה כברזל (חכם ומחודד לחתוך הלכה כברזל),  10  ומנו רב ששת.

 9.  כן מבוארת הגירסא בתוספות יום טוב.   10.  נתבאר על פי רש"י. ובתוספות: שהוא קשה כברזל: שבח הוא לתלמידי חכמים, כדאמר בתענית ז א: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל, אינו תלמיד חכם.
ומקשינן עלה: וכי מאי קושיא!?
דילמא סובר התנא של משנתנו: עשרון - שבו מדדו את הסולת - לא מקדש, כי מדת יבש לא נתקדשה -
אבל תנור מקדש, ולכן מוכרח הוא לאפות בפנים, שלא ייפסל ביוצא משיתקדש בתנור.  11 

 11.  כתב המשנה למלך תמידין ומוספין ה ז: נראה שהכוונה היא, דכיון שהתנור מקדש, אם היו אופין אותן בחוץ היה נפסל ביוצא לרש"י, ולתוספות משום גנאי; אלא שקשה: יאפו בחוץ בתנור של חול, ודומיא דלישתן ועריכתן שהיתה בכלי חול, שאם היתה בכלי שרת הוה בעי פנים, וכדאמרינן בפרק קמא דמנחות, (צ"ב למה הצרך להביא מלעיל ט א, הרי כאן בסוגיא מבואר כן), אלא נראה, שהטעם הוא, דבעינן שהתנור יקדש את הלחם, וקיימא לן דאין כלי שרת מקדשים כי אם בפנים; (צ"ב למה הצרך לזה, די לו לומר שדין הוא לקדש את הלחם, ואם יאפה בחוץ ייפסל ביוצא או משום גנאי). ובטהרת הקודש כתב: והא דפשיטא ליה לתנא דמתניתין דצריך שיאפה אותם דוקא בתנור של קודש, יש לומר דמהאי היקישא דלקמן צו א מקרא ד"במקום אשר יבשלו שם:. ואשר יאפו את המנחה:. " - דילפינן מינה לכל המנחות שהם טעונים כלי, ובפנים - ילפינן גם שתי הלחם ולחם הפנים דצריכין אפייה בתנור ובפנים, ראה שם סיוע מלשון הרמב"ם שכתב "אפייתן בפנים כשאר המנחות; (ומיהו, כבר נזכר בהערה לעיל משמו, שביאר בשיטת רש"י שם, דהכוונה אינה להצריך את כל המנחות שייעשו בפנים, אלא לומר שאם עושה בפנים יעשה בכלי שרת). וראה היטב בתוספות דף נא א ד"ה אפי בתחילת דבריהם.
אלא אי קשיא הא קשיא:
מחד גיסא אמרת: ואפייתן בפנים, אלמא תנור מקדש -
ומאידך גיסא אמרת: ואין דוחות את השבת; והרי אם התנור מקדש והוא אופה אותם בערב שבת הרי איפסלו בלינה, שכל המנחות משנתקדשו בכלי שרת, נפסלים בלינה!?
אמר רבא:
הוקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל, ומנו רב ששת.
אמר רב אשי: מאי קושיא:
דילמא סובר התנא של משנתנו, שהתנור אינו מקדש ולא ייפסל בלינה, ודקשיא לך: אם כן למה אפייתן בפנים, אימא לך: מאי "מבפנים" במקום זריזין, כלומר, לא בעזרה ממש יאפו אותן, אלא בחוץ יאפו אותם כהנים זריזין שלא יחמיץ.  12 

 12.  נתבאר על פי רש"י; וצריך ביאור, והרי שתי הלחם "חמץ תאפינה" ומשנתנו הרי עוסקת גם בשתי הלחם! ? ראה בזה בנודע ביהודה אורח חיים סימן טו ובטהרת הקודש כאן, וראה עוד ביד בנימין.
דוחה הגמרא את תירוצו של רב אשי: והא דרב אשי ברותא  13  הוא (דעה חיצונית היא); שהרי מה נפשך: אי אפייה בעינן זריזין, לישה ועריכה נמי בעינן זריזין, ואי לישה ועריכה לא בעינן זריזין אפייה נמי לא בעינן זריזין, ומה טעם לחלק בין עריכה ולישה לאפייה.

 13.  נתבאר על פי הערוך הובאו דבריו במסורת הש"ס בבבא מציעא ט א: במקום שטעו חכמים ולא דברו כהלכה, לא רצה לגנותם ולומר "טעו", אלא אמרו "ברותא היא", כלומר, דעת חיצונית היא. ויש גורסים "בדותא".
אלא דרב אשי ברותא היא.  14 

 14.  א. נמצא לפי מסקנת הגמרא שמשנתנו אינה מבוארת, כי בהכרח שתנור לא נתקדש, שאם לא כן היה נפסל בלינה; ומאחר שלא נתקדש למה אפייתן בפנים! ? ובתוספות כתבו: מי ששנה זו לא שנה זו; כלומר, מי ששנה "לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים", סובר, שמדת יבש לא נתקדשה ואילו תנור מקדש; ולשיטתו אף דוחה אפייתן את השבת, שאם לא כן ייפסל בלינה; ואילו מי ששנה "ואינן דוחות את השבת", סובר שאף אפייתן בחוץ, כי התנור לא מקדש; וכן הביאו התוספות מסוגייתנו לעיל צד א ד"ה וכשהוא רודן. (ויש להוסיף בזה, שעל אף סברא זו שאם לא כן ייפסל בלינה, מכל מקום מן הכתוב נלמד ששתי הלחם דוחים שבת, כמבואר לעיל עב ב בהדיא, וראה בתוספות נא א ד"ה אפי, שאם לא היה כתוב ללמדנו שהוא דוחה, הייתי אומר שהוא אופה בתנור של חול; ומיהו לחם הפנים לא נזכר שם לרבותם, וצריך תלמוד). אבל הרע"ב כתב: לא איתברירא טעמא דהא מילתא בגמרא, אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים; כלומר, לעולם תנור אינו מקדש ולכן אינו נפסל בלינה, והטעם שצריך לאפות בפנים אינו ידוע, אבל משנה לא זזה ממקומה, וכן ביאר בשפת אמת את כוונתו, ותמה על התוספות יום טוב שלא הבין כן; וראה לשון פירוש המשניות להרמב"ם; וראה עוד באות ב. ב. הרמב"ם בהלכותיו תמידין ומוספין פרק ה (הלכה ז והלכה י) פסק כתנא קמא דמשנתנו, וכמה אחרונים פירשו, דאם כי לא איתברר טעמא, מכל מקום משנה לא זזה ממקומה. ובלחם משנה כתב: הרמב"ם אינו מפרש כתוספות דתברא מי ששנה זו לא שנה זו, אלא תירוץ המשנה הוא, דהתנור מקדש קצת ואינו מקדש לגמרי, אינו מקדש ליפסל בלינה, אבל מקדש שתהא אפייתו בפנים; וסייע דבריו, ראה שם. ובמקדש דוד הביא דברי הלחם משנה, וכתב (תוכן דבריו בקיצור, והוא האריך וסייע; וכעין כל דבריו בחידושי רבי שלמה היימן): "תנור מקדש", היינו: קרימת פנים בתנור מקדשת, ואינו מקדש ככלי שרת ליפסל בלינה מיד, אלא לאחר זמנו; והמקור לזה ממשנה במעילה ט א: שתי הלחם:. קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים, ולשחוט עליהם את הזבח:. לחם הפנים:. קרם בתנור הוכשר ליפסל בטבול יום ובמחוסר כפורים ולהסדר על גבי השולחן; וכתב רש"י: קרמו בתנור: היינו תחילת עשייתן, וההוא קרומא חשוב להכשיר ליפסל בטבול יום כמו שחיטה דקדשי קדשים, והכא ליכא בלינה משום דשתי הלחם אין נאכלין לא פחות משתי ימים ולא יותר על שלשה; וכעין זה כתב רש"י גבי לחם הפנים; וכן כתב הרגמ"ה וביאר שם, דבלינה הם נפסלין רק לאחר זמנן, וביאר המקד"ד דהיינו מכח הקרימה. (ויש להעיר בזה מסוגיית הגמרא לעיל עב ב, דמבואר שם, שאם תנור מקדש איפסל ליה בלינה; וגם מסוגיית הגמרא בהמשך הענין - בביאור דעת רבי יהודה ורבי שמעון - מבואר, שאם תנור מקדש הרי הוא פוסל בלינה; אלא שבאמת צריך ביאור: מי הכריחם לומר בדעת הרמב"ם, שפירוש "תנור מקדש" היינו קרימה, והרי יש לומר ש"תנור מקדש" באמת הוא כפשוטו, אלא, שאף החולק מודה שקרימת הלחם מקדשת אך לא לענין לינה; ואם כן סוברים תנא קמא והרמב"ם שתנור אינו מקדש, אך מכל מקום קרימתו מקדשת; ויש להוסיף עוד, שקושיית הגמרא היתה משום שסברה הגמרא, שאם לא נתקדש בכלי שרת אלא מכח הקרימה כי אז לא נפסל ביוצא, וגם אין בזה גנאי להוציאו לחוץ, אלא שלפי האמת אינו כן, וראה באמת בחידושי רבי שלמה שנתקשה לדעת רש"י, מאי שנא שהוא מתקדש לענין יוצא, ואינו מתקדש לענין לינה). ובביאור הדמיון לשחיטה ביאר המקדש דוד, שגם שחיטה מקדשת משום תחילת התיקון שנעשה זבח, ולא משום שהסכין מקדש, ולכן שלמים אינן נפסלין בלינה לאחר לילה הראשון, אלא לאחר זמנן. (וראה בזה בהערות לעיל עח ב הערה 25 אות ב בשם החזון איש, שאף הוא פירש מה שאמרו שם ד"סכין מקדשת" דהיינו שחיטה שהיא תחילת עבודה, ולשון הגמרא שם הוא "סכין מקדשת ככלי שרת"), ומה שהתנור אינו מקדש, כתב שם במקדש דוד, שלדעת הרמב"ם אינו כלי שרת; ובלחם משנה נראה שנקט בדעת הרמב"ם שהתנור כלי שרת הוא, ומכל מקום אינו מקדש ליפסל בלינה, ראה מה שהביא שם מזבחים צו א. ג. בפרשת דרכים לבעל המשנה למלך דרוש יג האריך בסוגיא זו ובדעת הרמב"ם, ובתוך דבריו הביא מתורת כהנים פרשת אמור: "והיתה לאהרן ובניו ואכלוהו במקום קדוש", מלמד שאכילתה במקום קדוש; מנין שאפייתה במקום קדוש, תלמוד לומר "והיתה"; יכול אף לישתה ועריכתה במקום קדוש תלמוד לומר "הוא".
שנינו במשנה: רבי יהודה אומר: כל מעשיהן בפנים -
רבי שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר, שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבית פאגי:
אמר רבי אבהו בר כהנא: ושניהן - רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו אם תנור מקדש,  15  שלרבי יהודה התנור מקדש ואפייתו בפנים, ולרבי שמעון אינו מקדש, ולכן אפייתו בחוץ - מקרא אחד דרשו:

 15.  נתבאר על פי רש"י; וכן משמע מהמשך לשון הגמרא "מידי תנור מקדש" דמשמע שהנידון הוא משום התנור; ובטהרת הקודש למד כן ממה ששינה ושילש בלשון "קאפיתו ליה" ; וקשה: למה עריכתו בפנים, ואם מידת יבש נתקדשה, למה צריך עוד לקידוש התנור; וכבר נתקשה בכל זה ב"קרן אורה" בדבריו על המשנה, וראה גם לקמן צו א הערה 1. ובטהרת הקודש ביאר, שהלישה והעריכה צריכים להיות בפנים, על פי מה שכתבו התוספות בפסחים לו א ד"ה במקום, דבסמוך לתנור היו לשין שלא תתחמץ; ולכן, מאחר דסבירא ליה לרבי יהודה דתנור מקדש והיו צריכים לאפותו בתנור של קודש דוקא כדי שיתקדש הלחם, לכך היו צריכים גם כן ללוש בעזרה שיהיו סמוכים לתנור שלא תחמיץ; מיהו שתי הלחם שהיו באות חמץ, קשה; (וצ"ב, הרי תנא קמא לא סבר כן, ולמה נחלק רבי יהודה).
דכתיב (שמואל א כא): "ויבוא דוד (כשברח מפני שאול) נובה אל אחימלך הכהן ויאמר דוד לאחימלך הכהן ועתה מה יש תחת ידך חמשה לחם תנה בידי, או הנמצא (או כמה שיש לך). ויען הכהן את דוד ויאמר, אין לחם חול תחת ידי, כי אם לחם קודש (לחם הפנים) יש, אם נשמרו הנערים (שיאכלו את הלחם) אך מאשה (שטהורים הם). ויען דוד את הכהן ויאמר לו: כי אם אשה עצורה לנו כתמול שלשום בצאתי, ויהיו כלי הנערים קודש (כלומר, טהורים הם) והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי"?
רבי יהודה סבר: בחול אשכחינהו דקא אפו ליה (בחול היה זה, ומצא דוד את הכהנים אופים את לחם הפנים), וכך אמר להו בלשון תמיהה: דרך חול קא אפיתו ליה (איך אופים אתם את לחם הפנים ביום חול)!? אף כי היום יקדש בכלי (והרי מתקדש הלחם בתנור) ואיפסיל ליה בלינה, ייפסל הוא בלינה עד למחר; אלא בשבת יש לכם לאפותו.
ומכאן למד רבי יהודה שהתנור מקדשו, ושהוא דוחה את השבת.  16 

 16.  נתבאר על פי לשון רש"י; ובטהרת הקודש נתקשה שהוא שפת יתר, ראה שם.
רבי שמעון סבר: בשבת אשכחינהו דקא אפו ליה (שבת היה, ומצאם אופים בו ביום את לחם הפנים), וכך אמר להו דוד בלשון תמיהה: לא! דרך חול בעיתו למיעבדיה (ביום חול יש לכם לאפות את לחם הפנים), שמא תאמרו: איך נאפה ביום חול, והרי יתקדש הלחם בתנור וייפסל בלינה, זה אינו, מידי, וכי תנור שנאפה בו בחול מקדש שייפסל בלינה!? והרי שולחן הוא דמקדש, ועד שלא יסודר על השולחן לא ייפסל בלינה.  17 

 17.  בפרשת דרכים לבעל ה"משנה למלך" דרוש יג, הביא ממדרש שמואל: דוד אשכחיה לאחימלך שהיה עושה לחם הפנים בשבת, אמר ליה דוד: "ביום השבת יערכנו", עריכתו בשבת ואין מעשהו בשבת; אמר לו אחימלך: כך למדנו דואג, דמעשהו דוחה את השבת; אמר לו דוד: כך מקובלני: עריכתו בשבת ואין מעשהו דוחה את השבת. ותמה: הרי באותה שעה שבא דוד אצל אחימלך מסוכן היה שאחזו בולמוס, ואם כן בשעת טירוף הדעת כזאת, מה לו לדוד להורות את העם את המעשה אשר יעשון! ? וראה שם ביאור בזה על דרך הפשט ועל דרך הדרוש.
ולכן סובר רבי שמעון שאם רצה עושהו בפנים, ואם רצה עושהו בחוץ, שאין מידת היבש מקדשת ואין התנור מקדש.  18 

 18.  א. נתקשה בטהרת הקודש: הרי לפי דרשת המקראות כמבואר לעיל נז ב, נמצא שיש ללמוד מן הכתוב בשתי הלחם אחת מהשתים, או שמידת היבש נתקדשה, או שהתנור מקדש, ואם כן שיטת רבי שמעון צריכה ביאור; (ויש לדון בזה, על פי מה שנתבאר בהערה לעיל, שתנור אינו מקדש לפסול בלינה, אבל מכל מקום קרימת הלחם מקדשת לענין כמה דברים; ואם כן הרי ניחא, שהרי לא למדנו שם אלא, ש"אימתי הן לה' לאחר שנאפו", וזה אינו מורה על קידוש תנור לענין לינה, אלא לענין שאר דברים). ב. בלקוטי הלכות הוכיח מדברי רבי שמעון, שמותר לעשותן בעזרה גם אם לא נתקדשו.
ומקשינן עלה: מי מצית אמרת דבשעת אפייה אשכחינהו (וכי יכול אתה לפרש שבשעת אפייה מצא דוד את הכהנים)!?
והכתיב שם: "ויתן לו הכהן קודש, כי לא היה שם לחם, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה'", הרי שכבר הוסר הלחם מעל השולחן, ולא בשעת אפיה היה.
ומכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא מדבריה שמכאן למדו רבי יהודה ורבי שמעון את דינם, והכתובים אינם עוסקים בענין זה כלל -
אלא, מאי "והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי" דקא אמר להו דוד לכהנים?
הכי קא אמרו ליה הכהנים לדוד: ליכא לחם, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה', ואולם אסורים הם לזרים.
אמר להו דוד: לא מיבעיא האי, דכיון דנפק ליה ממעילה דרך חול הוא גבייכו, (לא זו בלבד שמלחם זה רשאי אני לאכול, כי כבר יצא הלחם מידי מעילה בהקטרת הבזיכין, שהיא מוציאה מידי מעילה, מאחר שהותר כבר לכהנים, ואם כן כמו חול הוא לגביכם) -  19  אלאאפילוהאיךנמי - דרקהיוםיקדש בכלי - הבו ליה דליכול, אפילו אם לא היה לכם אלא לחם שרק היום נסדר על השולחן וקדש עליו, יכולים אתם לתת לי לאכול; כי:

 19.  נתבאר על פי לשון הגמרא, אלא שהדברים אינם מובנים; (ויתכן שכוונת דוד היא בהיפוך: מאחר שדרך חול הוא לגביכם שכבר הותר לכהנים, אם כן יצא מידי מעילה, שכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה, וכמו שכתב רש"י; אלא שהלשון לא משמע כן) ; ובעיקר כוונת דוד בכל זה יש לפרש, דהכי קאמר: לא מיבעיא שאיסור אכילה לזרים הותר לו, אלא אף אם לא יצא מידי מעילה ויש בו משום גזל, מכל מקום מותר הוא משום פיקוח נפש).

דרשני המקוצר[עריכה]