פרשני:בבלי:מנחות סט ב

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות סט ב

חברותא[עריכה]

ואם כן הוה ליה  ככלי העשוי מגללים וככלי העשוי מאדמה,  1  ואין מקבלין טומאה, דאמר מר: כלי העשוי מאבנים וכלי גללים וכלי אדמה, אין מקבלין טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים -

 1.  בתוספות הביאו מרש"י, דהיינו: כלי העשוי משחיקת אבנים; והם פירשו: כלי חרס שנתייבשו בחמה ולא נצרפו בכבשן כשאר כלי חרס.
או דלמא: לא הוי עיכול, והרי הם הוצים כשהיו, ומשנעשו כלי ירדו לידי טומאה ככלי עץ שהם מקבלים טומאה מן התורה.  2 

 2.  לשון הגמרא לעיל הוא "אילימא למיבטל טומאתה, תנינא, כל הכלים". ומשמע מזה, דדוקא משום שהנידון הוא לבטל טומאה שכבר היתה לה, לכן אין מקום לספק, וכאשר פירש רש"י, דמה דאמרינן "אין עולים מידי טומאתם" היינו שכבר נטמאו; ואם כן צריך ביאור: למה לה לגמרא לידחק ולפרש את הספק בכגון שבלע הוצין ועשאום כפיפה ולענין קבלת טומאה, והרי יש לפרש כפשוטו, שבלע כפיפה שלימה טהורה, והנידון הוא לענין קבלת טומאה! ? וכתב ב"קרן אורה" ליישב: אבל באמת, האי כללא לאו דוקא אם כבר נטמאו, אלא אפילו מכאן ולהבא אין עולין מדין קבלת טומאה אלא על ידי שינוי מעשה, כמבואר בלשון הרע"ב ז"ל פרק כה דכלים; (ומפורש כן בדברי רש"י קדושין נט א ד"ה אלא בשינוי מעשה: "וכן עד שלא יקבלו טומאה, אין עולין מתורת קבלת טומאה שירדו במחשבה זו אלא בשינוי מעשה", וראה גם בדברי הגמרא שם "אלא בשינוי מעשה ; מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה, מחשבה אין מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה"; וראה עוד בתוספות כאן ובבבא בתרא כב א, שכתבו לפרש מה שנסתפקו שם לענין "פיל שבלע כפיפה מצרית", דהיינו דוקא בדבלע הוצין; ומבואר מזה, דאי אפשר לפרש את האיבעיא לענין כפיפה מצרית ממש ולענין קבלת טומאה מכאן להבא; אך ראה רש"י שם). וכן כתב ב"שפת אמת", דממה שלא אמרה הגמרא דבלע כפיפה מצרית, משמע, שאף לענין קבלת טומאה מכאן ולהבא, אין מועיל אלא שינוי מעשה; ומטעם זה תמה על קושיית התוספות (הובאה בהערה בעמוד א): מאי שנא הוצין מחיטין שבגללי בקר, שהם מטמאים טומאת אוכלים ולא הוי עיכול; שהרי התם כבר היה אוכל, ולא פקע שם אוכל ממנו, כמו הכא אילו כבר היה כלי דלא פקע שם כלי, אבל קודם שנעשה כלי קמיבעיא ליה; (אך ראה ב"שיטה מקובצת" - אות יד - בשם "תוספות חצוניות" - והוא המשך לדברי התוספות שלפנינו - שמבואר בהדיא מדבריו, ד"אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה" הוא דין מסוים בכלים ולא באוכל, ראה שם). אך תמהו ה"קרן אורה" וה"שפת אמת" על הרמב"ם (כלים א ז), שכתב: פיל שבלע הוצין והקיאן דרך הרעי, העושה מהן כלים, הרי הן ספק אם הם ככלי גללים או כלי עץ כשהיו; אבל כפיפה שנטמאת, ובלעה פיל והקיאה דרך בית הרעי, הרי היא בטומאתה; ומלשון זו משמע, שכפיפה קודם טומאתה אף היא בספק, וזה דלא כדמשמע מהגמרא שהצרכה להסתפק דוקא בכגון שבלע הוצין, (ולהוציא את לשונו של רמי בר חמא מפשוטה; ויש להעיר עוד מדברי רש"י בבבא בתרא כב א, גבי מה שנסתפקה הגמרא בפיל שבלע כפיפה מצרית, דמשמע מדבריו, שהוא מפרש את האיבעיא לענין קבלת טומאה מכאן ולהבא, ובכפיפה מצרית ממש, ודלא כהתוספות כאן ושם, שפירשו את האיבעיא בדבלע הוצין). וב"חזון איש" (כלים כט יח), תמה על עיקר דמיון הגמרא לההיא ד"אין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה": תימא, דלא נאמר דאין עולה מטומאתו במחשבה, אלא במידי דמהני ביה מחשבה, אבל הכא אי הוה עיכול והוי ככלי גללים, שלא אמרה תורה דין טומאה וטהרה בכלים אלו, למה עדיף בלע כפיפה מבלע הוצין ועבדינהו כפיפה; וראה מה שכתב שם.
ומקשינן: תפשוט ליה לבעיה זו, מהא דאמר עולא משום רבי שמעון בר יהוצדק:
מעשה ובלעו שני זאבים שני תינוקות בעבר הירדן, והקיאום כשהם מתים דרך בית הרעי, ובא מעשה לפני חכמים, וטיהרו את הבשר מטומאת מת, ומשום שאין זה בשר המת אלא גללי הזאב; הרי שעיכול הוא?
ודחינן: שאני בשר דרכיך (הבשר רך הוא) ואף באופן זה נחשב הבשר כמעוכל.
ומקשינן: ולפשוט מסיפא דלא הוי עיכול: שהרי שנינו בסיפא: וטמאו את העצמות בטומאת מת!? ודחינן: שאני עצמות דאקושי טפי (קשים הם ביותר) ואין זה עיכול.  3  בעי רבי זירא:

 3.  כתבו התוספות: מתוך הסברא היה נראה, שבין לענין איסור ובין לענין טומאה, כל דבר שהוא שלם שניכר בשלמותו שלא נתעכל ולא נבלע בפיו, כגון חיטין שלמים שבגללי בקר ודגים שלימין כגון דג טהור שבלע דג טמא:. דלא הוו עיכול:. וזאבים שבלעו תינוקות אף על גב דנקט "שבלעו", מסתברא שלא היו שלימים. וראה עוד ב"שיטה מקובצת" בשם הר"ש משאנץ: דכל דיני עיכול תלוי הכל בראות העין, לפי מה שאנו רואים אותם שלמים, ובבשר (שאמרינן דנחשב עיכול, מיירי שראינו שנתעכלה, כן הוגה בשולי הגליון; ובר"ש גופיה באהלות יא ז כתב "ותינוקות דחשיב בשר עיכול, נלעסו בשיני הזאבים, וחשיב עיכול טפי, ולכך טיהרום"), ובעצמות דאקושי, אפילו נתמעך ונשתברו קצת לא הוי עיכול, ובהוצין דבלע הפיל דקשה כעצמות מיבעיא לן; (ומיהו ראה בתוספות וב"שיטה מקובצת", שאין הדברים מוסכמים).
חטים שירדו בעבים (עם ענני הגשם, שבעת שתייתם מן הים בלעו שם ספינה מליאה חיטים),  4  מהו; ומפרש לה ואזיל.

 4.  נתבאר על פי רש"י; אבל התוספות תמהו על זה, שהרי אין הדין תלוי אלא בידיעת מקור החיטים אם מהארץ אם מחוצה לה, שאין העבים מכשירים ולא פוסלים! ? ולכן פירשו התוספות, שעל ידי נס ירדו בעבים; וראה ב"קרן אורה".
ומקשינן: אי היה הספק להכשירם למנחות, הרי אין מקום להסתפק בזה, כי אמאי לא יוכשרו להם!?
אלא הספק הוא להכשירם לשתי הלחם!
מאי, האם "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה" אמר רחמנא, לאפוקי חטים דחוצה לארץ דלא יביא מהם לשתי הלחם (וכדילפינן לקמן פג ב), אבל חטים דעבים שפיר דמי להביא מהם לשתי הלחם?
או דילמא: "ממושבותיכם" דוקא, ואפילו חטים דעבים נמי לא יביא מהם לשתי הלחם.  5 

 5.  א. בכתבים המיוחסים להגרי"ז ביאר, שהספק הוא אם ירדו בעבים בארץ ישראל, אבל אם ירדו בחוץ לארץ פשיטא שאינם ראויים לשתי הלחם, והספק הוא: כיון שירדו בארץ ישראל אם כן "ממושבותיכם" קרינן ביה, שאף אלו באו ממושבותם, או שצריך מן הארץ דוקא. ב. כתב ב"שפת אמת": לפירוש התוספות - בביאור חטים שירדו בעבים - קשה: אמאי פשיטא לגמרא דלמנחות כשרים, מנלן דהוי כסולת מחיטים שבארץ; וב"קרן אורה" כתב: הנה למנחות מסקינן לקמן במכילתין דאפילו הגדלים בעציץ כשרים, אבל לענין שתי הלחם נראה דבעינן דוקא גידולן מן הארץ, והכא נמי אם נעשו על ידי נס לא הוי גידולו מן הארץ; ועל כרחך צריך לומר לשיטתם, דגם בשתי הלחם שבעציץ נמי כשר, וזה ודאי מיקרי "ממושבותיכם", דמכל מקום גדילין מן העפר, וכי מיבעיא ליה באלו שנעשו על ידי נס, אי הוי בכלל מושבותיכם. וכתב עוד ב"שפת אמת": והא דלא מפרשינן האיבעיא לענין אי אסורים קודם לעומר, יש לומר דפשיטא ד"לחם" איקרי ("ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו"), דאפילו מן נקרא לחם מן השמים, רק לענין שתי הלחם מספקא לרבי זירא משום דכתיב "ממושבותיכם". אך ב"קרן אורה" כתב: ומדמיבעיא ליה לענין שתי הלחם, ולא מיבעיא ליה לענין עומר, יש לומר, דסבירא ליה דקצירה בזמנו מעכבת בו, ובכי האי גוונא אין כאן קצירה; או משום שהעומר אינו בא אלא מן החדש, ובכי האי גוונא אין על חיטים אלו איסור חדש; (ולא ביאר, למה אין בהם איסור "חדש") ; וקצת סיוע מכאן לשיטת הרמב"ם, דעומר הבא מן הישן פסול, ושתי הלחם הבא מן הישן כשר; וראה עוד ברדב"ז על הרמב"ם (תמידין ומוספין ח ג), בענין עומר בחטים שירדו בעבים.
ותמהינן: ומי איכא כהאי גוונא (וכי יש מציאות כזאת שירדו חטים בעבים)!?
ומשנינן: אין, אכן כבר היה כדבר הזה, דבר עדי טייעא (ערבי  6  ששמו בר עדי) נחיתא ליה רום כיזבא חיטי בתלתא פרסי (נחתו לו חיטים בגובה טפח על פני שדהו שהיתה באורך שלש פרסאות).

 6.  "טייעא" בכל מקום הוא ערבי, ראה "ערוך" ערך טייע.
בעי רבי שמעון בן פזי:
שיבולת שהביאה שליש קודם לעומר, ועקרה קודם לעומר,  7  ועבר עליה העומר כשהיא עקורה והותרה על ידו, וחזר ושתלה לאותה שיבולת לאחר העומר, והוסיפה השיבולת כל שהוא,  8  מהו דין התוספת?

 7.  כן פירש רש"י; וב"שפת אמת" כתב על זה שאין לו הבנה, דמה בכך שעקרה אחר העומר, ולשון הגמרא משמע גם כן, דעקרה ושתלה תרוייהו לאחר העומר, וצע"ג בזה; וראה מה שכתב בזה בטהרת הקודש. וכתב ב"קרן אורה", שמדברי הרמב"ם (מאכלות אסורות י ה), נראה, שבעיית הגמרא אינה דוקא בעקרה קודם לעומר, אלא אפילו עקרה לאחר העומר, ודלא כרש"י; (ז"ל הרמב"ם שם: שיבולת שהביאה שליש מלפני העומר ועקרה ושתלה אחר שקרב העומר והוסיפה הרי זו ספק:. ") ; וראה היטב ב"שיטה מקובצת", דמלשונו נראה שהיתה לו גירסא ברש"י, דרש"י עצמו מסתפק בזה, ראה שם; וראה עוד בטהרת הקודש מה שביאר בטעמו של רש"י שפירש כן.   8.  פירש רש"י "והוסיפה משהו", וביאר ב"שיטה מקובצת": אבל הוסיפה רוב, פשיטא דלא מבטל עיקר לגידולין; ואם תאמר: דבר שיש לו מתירין הוא, ואמאי בטל (כלומר, כל דבר שיש לו אפשרות היתר וכגון חדש על ידי העומר, כלל הוא שאפילו באלף לא בטיל, ואם כן איך מבטל העיקר את הגידולין) ; ודבריו מחודשים בביאור הנידון שהתוספת הולכת אחר העיקר שהוא מדין "ביטול", כי בפשוטו אינו כן ; ואפשר שלכך נתכוין בתירוצו: וצריך לחלק בין שאר ביטולין לביטול הגידולין. וראה עוד בטהרת הקודש בטעם שאין אותו משהו מתבטל בעיקר.
וצדדי הספק הם:
האם בתר עיקר אזלינן, ושרייה עומר, האם התוספת הולכת אחר העיקר שהתירו העומר, ואף היא מותרת כמותו - או דילמא: בתר תוספת אזלינן, כלומר, אין התוספת הולכת אלא אחר עצמה, והשבולת כולה אינה מותרת עד שיבא עומר הבא, שהרי מעורב בה תוספת שהיא אסורה משום חדש.  9 

 9.  א. הספק נתבאר על פי ה"שיטה מקובצת", ה"קרן אורה", ה"מנחת חינוך" וה"חזון איש", וכן נראה פשטות הסוגיא. אך ראה מה שהובא בהערה 10, ומה שנרשם לקמן ע א בהערה 6 אות ב. ב. קיימא לן שכל תבואה שהשרישה קודם לעומר, העומר מתירה; ובגדר דין זה שאף הגידולים שבאו לאחר העומר הרי הם מותרים, ביאר במנחת חינוך (מצוה שב ב ד"ה ובעיקר), שהוא משום "דגזירת הכתוב, שהגידולין שגדלו משורש המותר, כיון דהשורש מותר כל הגידולין מותרים". ואם כן לכאורה תיקשי: הרי מבואר דאזלינן בתר עיקר, ומה מסתפקת הגמרא! ? וכן יש לתמוה על דברי רש"י, שכתב בטעם הדבר שנסתפקה הגמרא דוקא בהביאה שליש, שהוא משום דחשיב גמר פירי, דאי מקמי הכי עקרה, הויא כשחת בעלמא, ולא מהני עומר למישרייה (אין מועיל עומר להתירו, ואין שייך לומר שילכו הגידולים אחריו) ; ואם כפי שנתבאר בגדר דין השרשה, הרי מבואר, שאפילו השרשה בעלמא העומר מתיר, וכל שכן תבואה שכבר גדלה, אלא שלא הביאה שליש! ? ומיהו בעיקר דין השרשה יש שפירשו באופן אחר (ראה בזה בהערות לקמן דף ע ועא), והוא: כל תבואה השייכת לתקופה שלפני העומר היא ניתרת בעומר של שנה זו, ואילו התבואה השייכת לתקופה שלאחריה אינה ניתרת בעומר זה, וקבעה תורה שלפי זמן ההשרשה אנו קובעים אם כולה שייכת לשנה שלפני העומר והותרה על ידו, או לשנה שלאחריו. ולפי זה נתיישבו בפשיטות דברי רש"י; וגם הקושיא הראשונה מתיישבת, ומשום שעד כאן לא אמרו שהגידולים מותרים אלא כשלא עקרה, ובאו הגידולים מכח ההשרשה הראשונה, אבל אם עקרה, ולא באו הגידולים מכח ההשרשה הראשונה, זה אינו שייך לדין השרשה קודם לעומר, שהעומר מתיר את הגידולים. וראה ב"שיטה מקובצת" כאן, וב"קרן אורה" כאן ובנדרים נט א ד"ה ודרך אגב; וב"מנחת חינוך" שם; וב"חזון איש" קדשים קנו א ד"ה הא, וב"טהרת הקודש" כאן. ג. ב"מנחת חינוך" מצוה שג (ראה אות ו, וב"קומץ המנחה" המובא שם בד"ה והנה) הבין מדברי רש"י, שאין איסור חדש קודם שהביאה שליש, וכדברי התוספות בפסחים כג א שכתבו, דאין איסור חדש קודם הבאת שליש; וראה גם ב"חזון איש" - נדפס קדשים עמוד קנו - שלכך נסתפקה הגמרא דוקא בהביאה שליש, משום שאין איסור חדש קודם הבאת שליש, ואין שייך בו היתר עומר; (וב"מנחת חינוך" שם, פלפל הרבה בדבריהם מנין לקחו דין זה, ונשאר בצ"ע; וראה בדין זה ב"שאגת אריה" בדיני חדש סימן ג, ולדעתו יש איסור חדש בתבואה קודם הבאת שליש, וראה בירושלמי חלה א ג בביאור הגר"א ובשאר פירושים שם ; והאריך בענין זה בתשובות "בית אפרים" יו"ד סימן סח). ושוב חזר בו קומץ המנחה, וכתב, דאדרבה, מדברי רש"י נראה, שאף תבואה קודם שהביאה שליש אסורה, שהרי כתב רש"י שאין העומר מתירה, ואם כן משמע שאסורה היא; (וראה מה שתמה על חזרתו ב"שלמי יוסף" סימן צט). ד. כתב עוד ב"מנחת חינוך" שם בד"ה והנה, שלולי דברי רש"י היה אפשר לומר, הא דנקט שיבולת שהביאה שליש, הוא משום דבלא הביאה שליש, אפשר יותר סברא דאזלינן בתר התוספת כי העיקר לא חשוב; וראה עוד ב"שפת אמת" כאן, וב"קרן אורה" בנדרים שם. וכן כתב סברא זו ב"חזון איש" שם, והביא ראיה לזה, יובאו דבריו בהערות לדף ע א; וראה דברי ה"קרן אורה" שהובאו באות ב.
ומקשינן: תפשוט ליה לספק זה מהא דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:
ערלה וכלאי הכרם אינם בטילים ברוב של היתר כשאר איסורים, אלא רק כאשר היה כנגד חלק אחד של איסור, מאתים חלקים של היתר.
נטיעה ילדה (צעירה בתוך שלש שנים לנטיעתה שפירותיה ערלה) שסיבכה בזקנה (הרכיבה בנטיעה זקינה שעברו עליה שנות ערלה), ואין בה פירות בנטיעה הצעירה, הרי היא בטילה בזקנה, והפירות שיצמחו אינם אסורים משום ערלה; אבל:
נטיעה ילדה שסבכה בזקינה ובה - בנטיעה הצעירה - פירות של ערלה:
אפילו הוסיף במאתים, אפילו נתווספו לאותם פירות מאתים חלקים, שהם מצד עצמם מותרים הם ויש בכוחם לבטל את הערלה המעורבת בהם, מכל מקום הרי זה אסור, שהתוספת הולכת אחר העיקר, ומאחר שהעיקר הוא של ערלה אף התוספת אסורה.
ואם כן הרי יש לפשוט אף לגבי שבולת שהתירה העומר ושתלה, שתהיה התוספת מותרת כמותה.  10 

 10.  כן הוא בפשוטו ביאור הראיה על פי שיטת הר"ן בנדרים נז ב, וכמו שפירש ב"יד בנימין", וראה "טהרת הקודש". אבל מדברי התוספות כאן הבין בטהרת הקודש, שאין הם מפרשים כן, אלא התוספת ודאי אינה הולכת אחר העיקר לאוסרה משום ערלה, וראה גם בפירוש הרא"ש בנדרים נז ב, הובא בש"ך יורה דעה סימן רצד סקל"ב; ובביאור ראיית הגמרא לפי שיטתם, ראה מה שכתב ב"יד בנימין". ולפי מה שפירש ב"טהרת הקודש", טעמם של התוספות הוא: אם איתא דהגידולין מאחר שיוצאין מן העיקר אסורין גם הם, אם כן אין ראיה מזה על הך שיבולת דהביאה שליש, שהרי שם אין לומר דמאחר שהשיבולת גופה היתה היתר, לכן גם הגידולין שיוצאין מהם גם כן היתר הם, שהרי לענין איסור חדש אין סברא לומר כן, שהרי לעולם כל איסור חדש שבעולם הוייתו נצמח מן הגרעין שהיה היתר, ואפילו הכי אסור מן התורה. והנה לפי דברי האחרונים המובאים לעיל בהערה 9, הרי בהדיא נסתפקה הגמרא בשבולת שהביאה שליש שמא התוספת הולכת אחר העיקר, ותיקשי לכאורה קושייתו; אלא, שכבר הקשתה הגמרא לקמן לענין מעשר "מאי שנא מכל חיטי ושערי דעלמא", ומשנינן "בדבר שזרעו כלה לא קאמינא"; אם כי יש לעיין: למה לא הקשתה כן הגמרא כאן.
ותפשוט נמי - לדין שבולת שהותרה בעומר, ושתלה - מהא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן לענין כלאי הכרם:
בצל ששתלו בכרם והרי הוא אסור משום כלאי הכרם, ונעקר הכרם, ושוב דין התוספת מצד עצמה להיות מותרת שהרי לא גדלה בכרם, אפילו הוסיף במאתים, אפילו נתווספו על הבצל לאחר עקירת הכרם מאתים כנגד מה שהיה הבצל בתחילה - הרי הוא אסור, ומשום שאף התוספת אסורה, כי היא הולכת אחר העיקר האסור.
ואם כן אף לגבי שבולת של חדש שהותרה ושתלה, תלך התוספת אחר העיקר המותר!?
ומשנינן: היא גופה קא מיבעיא ליה (יסוד הספק הוא אכן מימרות אלו):
האם מפשט פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן, ולא שנא לקולא וכגון שבולת ששתלה לענין איסור חדש, שהעיקר מותר והתוספת אסורה), ולא שנא לחומרא כשתי מימרות אלו שהעיקר אסור והתוספת הולכת אחריו לאוסרה.
או דילמא: ספוקי מספקא להו לרבנן אם התוספת הולכת אחר העיקר, ולחומרא בלבד הוא דאמרינן שהתוספת הולכת אחר העיקר, אבל לקולא שתלך אחריו להתירה - לא אמרינן.
ומסקינן: תיקו.
בעי רבא:
לענין מעשר מאי דין התוספת, ומפרש לה ואזיל.

דרשני המקוצר[עריכה]