פרשני:בבלי:מנחות מא ב

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

מנחות מא ב

חברותא[עריכה]

ובלבד שלא תהא מופסקת אלא יהיו כל חוטיה שלמים  69 . (ואין לפסול משום תעשה ולא מן העשוי שהרי צריך לחזור ולכורכה ולתקנה בבגד השני כבתחילה, והיינו עשייתה).

 69.  התוס' ונמוקי יוסף תמהו מה החידוש בזה? ותירץ הבית יוסף (טו) שאם בציצית הקודמת נשאר בגדיל רק גרדומין והיו כשרים, אי אפשר להעבירם לטלית אחרת, שעל ידי הקשירה מחדש נחשב כעשיית ציצית "בתחילתו" שגרדומין פסולים. וכן פירש בשיטמ"ק (אות א).
ואמרינן: שמעת מינה, מהדין שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה, שמתירין ציצית מבגד לבגד ולא אסרו משום בזיון, שמבזה את הטלית הראשונה.
ודחינן: דילמא באמת הדין שאין מתירין ציצית מבגד לבגד משום בזיון הטלית הראשונה, והברייתא שמתירה מדברת דאי בלאי (שנתבלתה) הטלית הראשונה ואינה ראויה עוד ללבישה, ובאופן זה אין בזיון בהתרת הציצית.
תנו רבנן: טלית שכולה צבועה תכלת כל מיני חוטים צבעונין פוטרין בה, לקיום מצות הלבן, שכיון שדרשו מ"ונתנו על ציצית הכנף" שתהא ציצית ממין הכנף, ובבגד תכלת אי אפשר לתת ציציות שהם תכלת כצבע הכנף, שהרי צריך שני מינים לבן ותכלת, וכיון שבין כך הלבן אינו ממין הכנף, יכול לתת בה כל מיני צבעונין. חוץ מקלא אילן שהוא צבע הדומה לתכלת ואינו כשר לתכלת, ובכל זאת אסרו לתת קלא אילן בבגד תכלת אפילו למצות לבן, כיון שנראה הכל כצבע תכלת ולא ניכר שיש כאן שני צבעים לקיום מצות לבן ותכלת  70 .

 70.  כן פירש רש"י בפירושו השני, וכן משמע ברמב"ם (ב ח) והוסיף שצבע שחור גם אסור מפני שהוא נראה כתכלת. והטור ושו"ע השמיטו דין זה וכתב הבית יוסף (ט) שבזמן הזה שאין לנו תכלת לא נוהג דין זה, ואדרבה לדעת השו"ע (ט ה) שראוי שיהיו הציציות מצבע הטלית, גם בבגד תכלת יעשה כך. והתוס' הקשו על פירוש זה, מה קושיית הגמרא מהברייתא שאמרה שקלא אילן כשר, נאמר שהטעם משום שהברייתא סוברת שאין הלבן מעכב את התכלת? ותירצו הקרן אורה ושפת אמת שקושיית הגמרא שיהיה אסור מצד שמבטל מצות לבן, והרי בברייתא משמע שאם כל החוטים תכלת ודאי פסול, ובהכרח שזה מצד ביטול מצות הלבן אפילו אם אינו מעכב את התכלת. ויש פירוש נוסף ברש"י שהאיסור לתת קלא אילן מצד שמא יבא לקיים בו מצות תכלת בבגד אחר, ולפי זה מסקנת הגמרא שבטלית בת ארבעה חוטים אין לחשוש וכשרה ובת שמונה חוטים פסולה. (ולפירוש השני המסקנא להיפך).
ומקשינן מיתיבי: טלית אין פוטר בה אלא מינה שאם אדומה היא יתן בה ציציות אדומות  71  וכן טלית בשאר גוונים יהא צבע ציציותיה כמותה שתהא הציצית ממין הכנף (ויתן בה עוד שני חוטים תכלת). וטלית שכולה תכלת מביא שני חוטי תכלת ודבר אחר לשם לבן ותולה בה. וקלא אילן לא יביא, ואם הביא כשר. וקשה, שבברייתא לעיל כתוב כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן, ומשמע שאף בדיעבד אינו מועיל וכאן כתוב ואם הביא כשר!?

 71.  כן פירש רש"י וכן פסק הרמב"ם (ב ח). והתוס' והראב"ד בהשגות הקשו מהגמרא לעיל (לח ב) שהצבע אינו קובע מין הכנף, וכתבו התוס' שמא זה מדין נוי מצוה וראה לעיל בדף לח ב ביאור תירוץ הראב"ד. והשו"ע (ט ה) כתב שהמדקדקים נוהגין כרש"י והרמב"ם, והרמ"א כתב שיעשה הציציות דוקא לבנים ואין לשנות. ומדבריו מבואר שגם בבגד צבוע יעשה ציציות לבנים אבל הב"ח והט"ז וכן הסכמת כל האחרונים שראוי לעשות גם את הטלית לבן, ויצא ידי כולם כשיעשה הציציות לבנים.
ומשנינן: אמר רב נחמן בר יצחק: לא קשיא. כאן בטלית בת ארבעה חוטין ולכן אפילו בדיעבד פסול, כיון שאין כאן שני מיני צבע וכאן הברייתא שמכשירה בדיעבד מדברת בטלית בת שמונה חוטין, חציין תכלת וחציין לבן, והוא רוצה להטיל בה עוד ארבעה חוטים והדין שלכתחילה לא יעשה כן, שמא ימכרנה לטלית זו לאיש אחר ויהא אותו האיש סבור שהם תכלת, ויתירם מכאן ויתנם בטלית אחרת במקום תכלת עם לבן, ולא יצא ידי חובת תכלת. ובכל זאת אם הביא ונתן בה קלא אילן כשר בדיעבד שהרי נפטרה טלית זו בארבע חוטים של תכלת ודבר אחר.
ואמרינן: שמעת מינה מהדין שאסור לכתחילה להוסיף חוטי קלא אילן על הציצית, מחשש שמא יתיר הציצית מבגד זה ויתן בבגד אחר, שמתירין ציצית מבגד לבגד  72 .

 72.  הקרן אורה הקשה לפירוש שני ברש"י, שטלית בת שמונה חוטים אסרו לכתחילה לתת קלא אילן שמא יתיר ויתן בבגד אחר, למה שיהא בזה איסור להתיר מהבגד הרי הם חוטים מיותרים ולא מבטל שום מצוה? ולפי פירוש ראשון ברש"י האיסור הוא בטלית בת ארבעה חוטים ומובן הוכחת הגמרא.
ודחינן: דלמא לכתחילה אסור להתיר ציצית מבגד לבגד, ובכל זאת חששו משום דאי עבד!
איתמר: רב אמר: אין מתירין ציצית מבגד לבגד. ושמואל אמר מתירין ציצית מבגד לבגד  73 . עוד נחלקו רב ושמואל דרב אמר: אין מדליקין נר חנוכה מנר לנר, ושמואל אמר מדליקין מנר לנר.

 73.  ובשו"ע (טו א) הוסיף שלהתיר לא כדי להניחם בבגד אחר אסור. וכתבו הלבוש ומגן אברהם (טו ב) שלהתיר הציצית כדי לתת תחתיהם חוטים נאים יותר מותר. וכתב הרד"ל שזה מותר אפילו לרב ומשום שיש בדין זה שני סיבות לאסור א) משום בזיון הטלית שמפקיע ממנה את המצוה ואפילו שנותן את הציציות בבגד אחר, ובזה נחלקו רב ושמואל. ב) בזיון הציציות כשמחליפם, ועל זה כתב הלבוש שלצורך נוי מצוה מותר. ובכתר ראש (ז) בשם הגר"א אוסר, ותמה על המתירים. והובא לעיל שהחזון איש נהג להתיר גרדומין, מפני הרואים שיחשבו שהם פסולים. והתוס' הקשו למה מתיר שמואל, הרי הוא סובר ציצית חובת טלית ואיך יבטל מצוה מהטלית? ותירצו שכיון שיש לו רק ציצית אחת ושני טליתות עדיף להטיל הציצית בטלית שמתעטף בה. ותמה הרד"ל שבאופן כזה רב מודה שמותר שהרי בטלית שלא לובשה אין מצוה לדעת רב שציצית חובת גברא, ובודאי עדיף להתיר הציצית מאשר לבטל מצוה בטלית שלובש? ובעמק ברכה הקשה למה לשמואל מותר להתיר, הרי מבטל בידיים מצוה בטלית שמתיר ממנה הציציות? ולכן פירשו שמדובר באופן שנותן בטלית שמתיר ממנה את הציציות, ציצית גרועה יותר, והמחלוקת היא אם חוששים לבזיון הטלית.
ועוד נחלקו רב ושמואל בהלכות שבת במה שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בדין דבר שאין מתכון בשבת, כגון הגורר ספסל במקום שיש חשש שיעשה חריץ באדמה ויעבור על איסור חורש, שרבי שמעון מתיר כיון שאינו מתכוין אלא לגרור את הספסל ולא מתכוין לעשות חריץ, ודבר שאין מתכוין מותר, ורבי יהודה סובר שאף אם אינו מתכוין מכל מקום אסור. ונחלקו רב ושמואל להלכה, דרב אמר אין הלכה כרבי שמעון בדין גרירה ושמואל אמר הלכה כרבי שמעון בגרירה.
אמר אביי: כל מילי דמר (רבה) עביד כרב, (בכל הלכותיו פסק רבה ונהג כרב) לבר מהני תלת הלכות דעביד כשמואל. ואלו הן: מתירין ציצית מבגד לבגד. ומדליקין מנר לנר. והלכה כרבי שמעון בגרירה.
ודין גרירה היינו הא דתניא: רבי שמעון אומר: גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ.
וחוזרת הגמרא לדון בעניני החששות שמא יתנו בציצית קלא אילן במקום תכלת, שיש שחששו כן גם כשמוסר טליתו לכובס שמא ינתק חוט התכלת ויתן בה הכובס קלא אילן במקום תכלת  74 .

 74.  הקרן אורה פירש השייכות לגמרא הקודמת, שאם מתירין מבגד לבגד יש מקום לחשוש שהכובס יתן בבגד ציציות מבגד אחר ולכן חששו רב חנינא ורבינא, אבל רב יהודה סובר שאין מתירין מבגד לבגד ואין לחשוש שיחליף הכובס את הציציות. והרי"ף והרמב"ם והפוסקים השמיטו דין זה וכתב הקרן אורה שאפשר לומר שהם פירשו את החשש שמא יתיר הכובס מבגד לבגד, וכיון שההלכה שמותר אין בזה חשש. ורבנו גרשום פירש שהחשש שמא יתקלקל התכלת על ידי הכיבוס, ולפירושו מובן השייכות לכאן שזה המשך לדין בזיון הציצית, ומיושב השמטת הפוסקים דין זה שלפירושו רב חנינא ורבינא נהגו בעצה טובה כדי למנוע קלקול, ואינה הלכה.
ואמרינן: רב יהודה לא חשש לזה, ומסר ליה לטליתו לקצרא (לכובס) אבל רב חנינא חשש ועביד לה סיסא. דהיינו שכשמסר טליתו לכובס היה מקפלה כמין פקעת כדי שלא ינותקו חוטים מן הטלית.
רבינא חייט להו מיחט. היה עושה לטליתו כמין שפה ומחביא החוטים בתוכה, ותופר השפה כדי שלא יקרעו החוטים.
תנו רבנן: כמה חוטין הוא נותן בציצית?
בית שמאי אומרים: ארבעה חוטים נותן בחור הטלית וכופלן לשמנה.
ובית הלל אומרים: שלשה חוטים הוא נותן בחור הטלית וכופלן לשש.
וכמה תהא משולשת? היינו כמה יהא אורך הענף, שהוא החוטים התלויים אחר סוף קשרי הציצית (אחר הגדיל)?  75 

 75.  כן פירש רש"י, וכיון שמבואר בגמרא לט א שהענף שני שליש והגדיל שליש צריך להיות הכל שש אצבעות, ומשולשת פירש רש"י תלויה, ובשיטמ"ק (אות ג) בשם רבנו גרשום פירש מלשון שליש שהגדיל שליש והענף שני שליש. ודעת התוס' ששיעור ד' אצבעות הוא הגדיל, והענף ח' אצבעות והביאו כן מספרי, והמגן אברהם (יא כא) הביא מהזהר ששיעור ציצית י"ב גודלין וכן נוהגין וכן כתבו הטור ושו"ע (יא ד). ודעת הרמב"ם (א ו) ששיעור הגדיל והענף יחד ד' אצבעות ולשון "משולשת" אפשר לפרש לשיטתם כהשיטמ"ק, והרא"ש פירש מלשון גדילה וחיבור והמרדכי כתב מלשון שלשלת. וברבנו גרשום גרס "משולשלת" ופירש שהשיעור הוא על היוצא חוץ לבגד ומה שעל הכנף לא נכלל בשיעור. והבית יוסף (יא) כתב כן מסברא ופסק כן הרמ"א טו ד (וראה במרדכי שמשמע כן).
בית שמאי אומרים: ארבע אצבעות.
ובית הלל אומרים: שלש אצבעות.
ושלש אצבעות שאמרו בית הלל שיעורן הוא שתהא כל אצבע אחת מארבע בטפח של כל אדם, שכל אצבע שיעורה רביע טפח.
אמר רב פפא: טפח דאורייתא מורכב מארבעה חלקים בגודל. שאם נחלק את הטפח לגודלים נמצא שיש בו ארבעה גודלים, ומשית חלקים באצבע קטנה (זרת), שאם נחלק טפח לזרתות נמצא שיש בו שישה זרתות. ומחמש חלקים באצבע ותילתא שאם נחלקו למידה של אצבעות נמצא שיש בו חמש אצבעות ושליש אצבע.
אמר רב הונא: נותן ארבעה חוטים בטלית כדברי בית שמאי, ונותנן בתוך ארבע אצבעות משפת הכנף, שלא ירחיק מן השפה יותר מזה. וצריך שתהא משולשת ארבע! שגודל הענף יהא ארבע אצבעות.
ורב יהודה אמר: נותן שלשה חוטים בתוך שלש אצבעות משפת הענף, ותהא משולשת שלוש כדברי בית הלל.
אמר רב פפא: הלכתא, נותן ארבעה חוטים בתוך שלש אצבעות משפת הבגד, ותהא משולשת ארבע  76 . ומקשינן: למימרא, דאית להו שיעורא לחוטי הציצית?.

 76.  הביאור הלכה (יא ד ד"ה וכן) הביא מחלוקת אם שיעור י"ב גודלין מעכב מדרבנן שהפרי מגדים כתב שמעכב והביאור על המרדכי מסתפק בזה, ובחינוך מצוה שפו משמע שאינו מעכב. ובביאור הלכה (יב א ד"ה אם וד"ה ולרבינו תם) כתב שהשו"ע נקט עיקר לדינא שהשיעור הוא ד' גודלים ונוהגין י"ב גודלים. והנה שיעור חוטי הציצית נקבע לפי שיעור הגדיל לתוס', ולפי שיעור הענף לרש"י, ולפי הכלל שהגדיל הוא שליש והענף שני שליש. אמנם גם לדעת הפרי מגדים (הנ"ל) שהשיעור מעכב, אבל דין זה שיהא הענף שליש הסכימו האחרונים שאינו מעכב וכן פסק המשנה ברורה (יא סז-סט), וזה מבואר בגמרא לעיל לט א שהוא רק משום נוי הציצית, ובכל זאת למדו מזה את שיעור החוטים כיון שזו היא צורת המצוה כתיקונה, בכך נקבע שיעור החוט. והטור והשו"ע לא כתבו כלל דין זה שיעשה שליש גדיל, והרמב"ם (א ח) כתב דין זה אבל דעתו (א ט) שזה נאמר רק בתכלת ולא בענף לבן לבד, והרמ"א (יא יד) כתב דין זה, שגם אם מוסיף על השיעור יראה ששליש יהא גדיל ושני שליש ענף. והחזון איש (ג י) פסק שבשיעור זה לנוי הציצית נאמר רק שהענף לא יהיה פחות משני שליש, אבל יכול להאריך את הענף יותר משני שליש מהגדיל, ודחק מאד בלשון הרמ"א. ובאמת המגן אברהם (יא ו) כתב שר"י היה נוהג לעשות חוטים ארוכים כדי שאם יפסקו ישארו כשרים. אבל בארצות החיים (יא ד) כתב על מנהג ר"י הנ"ל שכנגד זה הוסיף בגדיל שיהא שליש, וכן משמע בביאור הלכה (יא ד ד"ה יכול לקצרו) שראוי לחתוך הענף שלא יהיה יותר משני שליש. וכתב בספר שיעורין של תורה (ה ה) שכיון ששיעור זה הוא לנוי המצוה אין צריך לדקדק שיהא בדיוק שליש רק שיהא נראה כשליש, וכן הוא לשון הביאור הלכה (הנ"ל) שאפילו היה "הרבה" יותר משני שליש יכול לקצרו.
ורמינהו סתירה לכך ממה שלמדנו בברייתא:
דתניא, ממשמע שנאמר ציצית, יודע אני שאין ציצית אלא יוצא.  77  ואין ציצית אלא משהו. שפירוש המילה ציצית משמעו שתהא הציצית תלויה ויוצאת מן הכנף משהו.

 77.  ברש"י משמע שיוצא, ומשהו, הוא דין אחד בשיעור החוט. אבל המגן אברהם (ח יג) כתב פירוש חדש בגמרא, שיש דין שהציצית יצאו חוץ לבגד ואם תוחב את הציציות בכנף אינו יוצא. ולכן פסק שההולכין בין העכו"ם, יקפידו שבשעת הברכה יהיו מגולין ויצאו חוץ לכנף. ובהגהות רד"ל הקשה מהגמרא לעיל, שרבינא היה תוחב הציציות בכנף בשעת כיבוס, ואם נפרש שעשה כך משום שסובר ש"ציצית חובת גברא" ופטור בשעת כיבוס, אם כן היה לגמרא להוכיח מרבינא שסובר ציצית חובת גברא. ולכן חולק הרד"ל, אבל הביא ראיות שמנהג חז"ל הוא שהציציות היו נגררים חוץ לבגדים.
וכבר עלו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לעליית יונתן בן בתירא ואמרו: ציצית, אין לה שיעור. כיוצא בו לולב, אין בו שיעור. מאי לאו, הכוונה היא שאין לה שיעור כלל. וקשה, שבמחלוקת בית שמאי ובית הלל לעיל מוכח שלכולי עלמא יש שיעור לאורך החוטים, ורק נחלקו מהו שיעורן?


דרשני המקוצר[עריכה]

מסכת מנחות בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א |