עמוד ראשי
|
|
ויקישיבה
ויקישיבה נכתבת ונערכת ע"י הגולשים וגם אתם יכולים לכתוב, להוסיף ולתקן ערכים בוויקישיבה,
רוצים לדעת איך? פשוט! עיינו כאן!
נא לעיין בויקישיבה:עקרונות עריכה לפני שמתחילים לערוך עמודים באתר.
בשיתוף עם אוניברסיטת בר אילן - פרוייקט השו"ת, ויקישיבה יצרה תבנית לקישור ציוני מקורות מאתר ויקישיבה לעמוד המכיל את הטקסט במקורו מתוך אתר "פרוייקט השו"ת". נשמח לכל עזרה של הגולשים בעדכון ערכים קיימים ובשימוש בתבנית לערכים חדשים.
לפרטים: תבנית:מקור.
מיזמים פעילים
עזרו לוויקישיבה להתפתח, תרמו לאחד מן הפרוייקטים הפעילים באתר:
ערכים מבוקשים- מקבץ ערכים חשובים שטרם נכתבו, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים אותם!
פרשני - פרוייקט האנציקלופדיה לפירוש מאגרי מידע בתורה ויהדות של אתר ישיבה
דרשני - פרוייקט האנציקלופדיה לעידוד כתיבה תורנית יוצרת של אתר ישיבה
חפשו ערכים בוויקישיבה:
אנציקלופדיה תלמודית - ערכי האנציקלופדיה התלמודית החדשים בפרסום בלעדי בוויקישיבה. חפשו ערכים באנציקלופדיה התלמודית וויקישיבה:
מיקרופדיה תלמודית - ערכי האנציקלופדיה התלמודית מקוצרים וערוכים לקהל הרחב. גרסה דיגיטלית מיוחדת בוויקישיבה.
 |
 |
 |
 |
מרחבים מיוחדים
מילון ויקישיבה - ביאור מושגים ע"פ חז"ל ופרשנים. בואו לתרום למאגר!
מילון הראי"ה - הספר מילון הראי"ה בעריכת הרב יוסף קלנר. מושגים בכתבי הראי"ה קוק מבוארים ע"י דברי הראי"ה בעצמו.
רשימת קטגוריות
ערכים על פי א"ב: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת
| ערכים חדשים |
| ערך אקראי |
|
קודש טמא
קודש טמא הוא בשר קדשים שנטמא. נחלקו בספרא בדינו של קודש טמא שנאכל על ידי טמא: "טמא שאכל בין קודש טמא בין קודש טהור חייב רבי יוסי הגלילי... להמשך הערך |
| הידעת? |
|
מעמדם של הצומות הקלים בימינו לאחר חזרת עם ישראל לארצו, ובפרט לאחר החזרת ירושלים ומקום הר הבית, היו שטענו כי העם היהודי כבר איננו בשלב של "שמד" והצומות בימינו מוגדרים כימי "רשות" לפי הגמרא שהעם יכול לבטלם. אמנם, החולקים על טענה זו סוברים כי לאחר חתימת התלמוד אין לשנות את מעמד הצומות עד לבניית בית המקדש וכפי שכתב הרמב"ן: "ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות בהם וקבלום עליהם, לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרן...הילכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים". |
| פרשת השבוע |
|
{{#sub:פרשת בלק היא הפרשה השביעית בחומש במדבר. רובה המוחלט של הפרשה עוסק בניסיונותיהם של בלק ובלעם לקלל את ישראל ובברכותיו של בלעם. בסוף הפרשה מתואר חטא עם ישראל בשיטים, דבר המקשר את הפרשה אל המתואר בפרשת פינחס שלאחריה. הפטרת בלק היא במיכה ה-ו, שם מוזכר הפסוק "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל...". סיפור הפרשהבלק ובלעםהסיפור התרחש לאחר המלחמות נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, כשעם ישראל התיישב באזור גבול מואב. בלק בן ציפור, מלך מואב, נבהל מכך שבני ישראל חנו בגבולו, ולאחר שהתייעץ עם זקני מדיין, שלח מלאכים כדי לקרוא לבלעם בן בעור שיקלל את ישראל, כיון שהיה ידוע שקללותיו וברכותיו של בלעם מתקיימות. בהתחלה ה' לא הרשה לבלעם ללכת, אך לאחר שהשליחים נשלחו שוב, וניכר היה שבלעם רוצה ללכת, הרשה לו הקב"ה - בתנאי שבלעם יאמר רק מה שיורה לו הקב"ה לומר. בדרך, כשבלעם רוכב על אתונו, נעמד מלאך בדרך, וחסם את דרכם. האתון ראתה את המלאך, אך בלעם לא, וכשהאתון סטתה מהדרך על מנת לבצע עיקוף, הכה אותה בלעם. בפעם הבאה שראתה האתון את המלאך היא עברה צמוד לקיר, ובלעם, שרגלו נמחצה, הכה אותה שוב. בפעם השלישית האתון התיישבה תחתיה ולא זזה, ובלעם הכה אותה בשלישית, ואז היה נס: ה' פתח את פי האתון, שנזפה בבלעם על שהכה אותה. כאן ראה פתאום בלעם את המלאך, והתנצל, והבטיח שוב שאת אשר יאמר לו ה' לומר - יאמר. כשהגיע בלעם אל בלק, כעס עליו בלק על שהתעכב, ובלעם אמר לו שהוא אמנם הגיע, לבסוף, אך יאמר רק את מה שיורה לו ה'. אחר כך, לקח בלק את בלעם לשלושה מקומות מהם אפשר לראות את מחנה ישראל - אל במות בעל ושדה צופים, מהם ראה רק את קצה העם, ואל ראש הפעור, בו ראה את כל העם - ובכולם בנה שבעה מזבחות והעלה פר ואיל בכל אחד. אך הקב"ה הורה לבלעם לברך את ישראל, ולא לקלל, והוא תמיד בירך את ישראל. לבסוף כעס עליו בלק ובלעם השיב שהוא אמר לו מראש, שהוא יאמר רק מה ש-ה' יורה לו - וזה מה שהוא הורה לו. אחר כך התנבא בלעם נבואות עתידיות על גויים שונים וחזר לארצו, וגם בלק שב אל ארצו. החטא בשטים
לאחר מכן, התיישבו בני ישראל בשטים, והעם התחבר לבנות מדין, ועבד לבעל פעור, אחד מאלילי מדין. משה הורה לשופטי ישראל להרוג את כל הנצמדים לבעל פעור, אך באותו זמן זמרי בן סלוא, מנשיאי שבט שמעון, חטא עם אחת מהמדיניות, לעיני כל הקהל, מה שגרם להלם, ולבכי של משה והזקנים. רק פנחס בן אלעזר לא שותק, אלא נטל רומח, דקר את שניהם, והרג אותם. מעשה זה עצר את המגיפה שפרצה בישראל, בה מתו עשרים וארבעה אלף איש. קריאת הפרשה בציבורבארץ ישראל תמיד נקראת פרשת בלק לבדה, אך בחו"ל יתכן מצב בו היא נקראת יחד עם פרשת חקת: כאשר חג השבועות או שביעי של פסח חל ביום שישי, בחו"ל נחגג יו"ט של גלויות בשבת, ולא נקראת בה פרשת שבוע - ולכן צריך להצמיד שתי פרשות זו לזו, על מנת שבשמחת תורה יסיימו את ספר דברים. ייחודה של הפרשהרובה הגדול של הפרשה, לא עוסק בעם ישראל, אלא בסיפור המתרחש בארץ מואב, רחוק ממחנה ישראל. בנוסף, כל הפרשה מספרת על קללות וברכות - שלא ברור מה השפעתן, ומדוע יש לחשוש מפניהן. בגמרא מובא, שבלעם ידע לכוון מתי לקלל, כשכיון לרגע בו ה' כועס. לכן היה חשש שמא יקבל ה' את קטרוגו של בלעם, ויפגע בישראל - אך ה' הפך את הברכה לקללה. מספר פעמים מוזכר בהמשך התנ"ך (יהושע כ"ד, נחמיה י"ג, ועוד) סיפור הברכות והקללות. בשל רצונם של מואב לקלל את ישראל יש מצווה שלא לקבל גרים ממואב ומדיין. חטאו של בלעםבתחילת הפרשה, שליחי בלק מגיעים אל בלעם ומבקשים ממנו לבוא ולקלל את ישראל. בתחילה, בלעם מסרב ללכת עימם מכיוון שהקב"ה אסר עליו ללכת. רק בפעם השניה שהשליחים מגיעים אל בלעם, הוא מסכים לבוא לאחר שהקב"ה הסכים לו ללכת. מנגד, למרות שהקב"ה ציווה עליו ללכת עם שליחיו, התורה מתארת כי הקב"ה כועס על הליכתו עם שליחי בלק. הפרשנים תמהים מפני מה יצאו קצפו של ה' לאחר שכבר הסכים לבלעם ללכת? הרמב"ן מתרץ שגם כאשר הקב"ה התיר לבלעם ללכת עם שליחי בלק, הוא לא התיר לו לקלל את ישראל וכל כוונתו היתה שילך עם השליחים אך יברך את העם. מנגד, כאשר בלעם לא אמר שהוא הולך רק בשביל לברך את העם, אלא אמר בסתם שהוא הולך- כעס הקב"ה משום שידע שאם היה אומר להם שהוא הולך לברך את העם לא היו מסכימים שיבוא. בנוסף, יש בכך פגם שבלעם גרם לשליחי בלק לחשוב שהקב"ה רוצה לקלל את עם ישראל בכך שהסכים שילך. מנגד, בעל עקידת יצחק [1] פירש שעיקר חטאו של בלעם היה בעצם בקשת הרשות ללכת. לפירושו, "הדברים האסורים או המגונים, השאלה על היתרם הוא חטא גדול" ולאחר שבלעם ידע שעם ישראל הוא עם ה' היתה בכך עזות מצח לבקש ממנו לקללם. בבקשתו הראשונה של בלעם הקב"ה ריחם עליו ורק סירב לו, ובפעם השניה לאחר שראה שבלעם "שב אל קיאו" החליט הקב"ה להסכים לו ללכת על מנת להענישו לאחר מכן. פי האתון- חזיון או מציאותהרמב"ם, כדרכו במורה נבוכים חלק ב מב, הסביר שעל אף שהתורה כותבת שהאתון פתחה את פיה ודיברה, אין הכוונה כפשוטו אלא מדובר בחזיון נבואי בלבד. כדברים אלו נקט גם ר"י אבן כספי שהסביר שכל הדבר היה בחיזיון וכי בלעם התנמנם ברכבו כמנהג בני אדם. הוכחה נוספת לפרשנות זו ניתן למצוא בכך שלא נראה שבלעם או אחד מהאנשים שהלכו עמו נבהל מכך שהאתון פתחה את פיה, ונראה כי הדבר היה רק בחזיונו של בלעם. מנגד, הרמב"ן [2] מסביר כי נס האתון היה במציאות ממש. לפירושו, הקב"ה פתח את פי האתון, והפך אותה לכעין "בריאה חדשה" שאף יש ביכולתה לראות את המלאך שאפילו בלעם המכשף לא יכל לראותה. קישורים חיצוניים
הערות שולייםפרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה
ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה |
| דבר בעיתו |
|
{{#sub:בית המקדש היה מקום השראת השכינה ומרכז עבודת ה'.
בית המקדש הראשון
בית המקדש הראשון היה קיים כארבע מאות ועשר שנים עד ט' באב ג'של"ח שאז נחרב בית המקדש הראשון על ידי נבוכדנצאר מלך בבל. בית המקדש נבנה על ידי שלמה המלך. בשבת דוד על כסא מלכותו בירושלים בארמון עשוי אבן, הצטער על כך, שהוא יושב בבית אבן, בעת שבית ה' בנוי מעצים ויריעות. לכן ביקש מאת ה', שיתן לו רשות לבנות בית מפואר כליל יופי, שיהיה במקום האוהל, ושם יקריבו ישראל את קרבנותיהם, ה' הסכים לדבריו, אך הודיע לו, שלא הוא יבנה את הבית, אלא בנו שלמה, שימלוך אחריו לאחר מותו. דוד קנה את המקום המיוחד לבנין בית המקדש, הוא גורן ארונה היבוסי. שם בנה לאחר מכן שלמה המלך את בית המקדש. החורבןבית המקדש הראשון נחרב בפועל ע"י נבוזראדן רב הטבחים. אחרי חורבן בית ראשון הוגלו עם ישראל לבבל למשך 70 שנה ואז חזרו לארץ ישראל ובנו את בית המקדש השני. החורבן מוזכר בספר מלכים: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם; וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ"[1]. בית המקדש השני
בשנת ג' ת"ח נבנה בית המקדש השני על ידי עולי בבל. בית שני עמד ארבע מאות ועשרים שנה ונחרב בשנת ג'תתכ"ט. חמשה דברים היו בבית ראשון וחסרו בבית שני ואלו הם: א. ארון, כפורת וכרובים; ב. אש מן השמים; ג. שכינה; ד. רוח הקודש; ה. אורים ותומים. בית המקדש השלישי
בית המקדש השלישי הינו בית המקדש השלישי והאחרון. בית המקדש השלישי אמור להיבנות לעתיד לבוא בגאולה. מסכת מידות
מסכת מידות הינה המסכת העשירית בסדר קדשים העוסקת במידות ופרטי בניין הר הבית ובית המקדש. במסכת יש חמשה פרקים והן:
עובדי המקדשעובדי המקדש הם:
הקורבנות
בזמן שבית המקדש היה קיים עם ישראל היו מביאים קורבנות לבית המקדש ולאחר חורבן בית המקדש הראשון והשני לא יכלו להביא קורבנות ובמקום זה התפללו. סוגי הקורבנות הם:
שלושת הרגלים
שלושת הרגלים הם הינם שלושה חגים שבהם עם ישראל עלה לבית המקדש והם: כלי המקדש
כלי המקדש הם:
שערי המקדש
ראו גםקישורים חיצונייםהערות שוליים |