רבי יהודה הנשיא

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הדף "רבי" מפנה לכאן. לערך העוסק ב"רבי" בחסידות, ראו אדמו"ר.
הקבר המיוחס לרבי יהודה הנשיא בבית שערים

רבי יהודה הנשיא, הידוע גם בכינוי "רבי" או "רבנו הקדוש", היה תנא בדור החמישי, נשיא הסנהדרין, עורך המשנה וחותֵם תקופת התנאים. הוא חי במחצית השנייה של המאה ה-2 ובתחילת המאה ה-3. רבי יהודה הנשיא היה נצר למשפחת הלל הזקן. נולד בסביבות שנת ג'תת"ף 120 לספירה, כ-50 שנה אחר חורבן בית המקדש השני. רבי יהודה הנשיא קבור בבית שערים.

לידתו[עריכה]

בזמן שנולד הייתה גזרה שגזרה מלכות רומי על ישראל שלא ימולו את הבנים, ומי שימול את בנו יומת. רבן שמעון בן גמליאל, אביו, נכנס למקום מסתור בחדרי חדרים ומל אותו. שמע על כך שר אותו העיר הלשין עליו אצל המלך ונתן צו לשלוח את רבן שמעון בן גמליאל, רעייתו והרך הנימול אל מלך רומי, אשר יעשה להם כטוב בעיניו. הגיעו רבן שמעון בן גמליאל ורעייתו אל ארמונו של המלך אסורוס. בעודם ממתינים בפרוזדור אל המלך יצאה המלכה מחדרה וראתה את הרבנית (אימו של רבי יהודה). המלכה הכירה אותה ושאלה אותה לשם מה באה לארמון המלך, אמרה לה שהמלכות גזרה שלא לימול את הבנים ואני לא צייתי לצו המלך ועתה מגישים אותנו למשפט. המלכה לקחה את הרבנית לחדרה וסיפרה לה שגם לה יש תינוק בן עשרה ימים בשם אנטונינוס פיוס. אמרה לה המלכה שיחליפו בין התינוקות; רבי יהודה יהיה אצל המלכה בעריסה ואנטונינוס יהיה אצל הרבנית וכך ינצלו. בינתיים בכה הילד אנטונינוס ורצה לינוק והרבנית הניקה אותו. לאחר מכן נקראו לחדר המלך ושאל המלך אסורוס מדוע עבר על גזרתו ומל את הבן? ענה לו רבי שמעון מי הגיד לך שעברתי על גזירתך, הנה הילד לפניך בדוק וראה אם נימול הוא או לא. בדק המלך וראה כי הילד ערל גמור. התפלא המלך על שר העיר איך רימה אותו והטריח לחינם את רבן שמעון בן גמליאל נשיא ישראל. כעס המלך מאוד על השר וציווה לתלות את השר על העץ בכדי לפייס את רבן שמעון בן גמליאל בביטול הגזרה. חזרה הרבנית לחדרה של המלכה והן החליפו את התינוקות. חז"ל עוד מתארים במדרש שבזכות החלב שינק אנטונינוס פיוס מהאם של רבי יהודה הנשיא נכנסה בו רוח טהורה והתגייר על ידי רבי יהודה הנשיא, למד ממנו תורה והם היו חברים כל חייהם.

משפחתו וייחוסו[עריכה]

לפי מסורת חז"ל, נולד רבי, בנו הבכור של רבן שמעון בן גמליאל השני, בתקופת גזירות השמד של אדריאנוס לאחר מרד בר כוכבא, כלומר בין השנים 135 ל-137 לספירה, ממש בדומה לאביו רשב"ג שנולד כנראה בתקופת מרד התפוצות (116 לספירה). ציון זה סמלי הוא ובא לבשר כי למרות שהאב והבן נולדו בימי מרד ומלחמה, הם פיתחו אסטרטגיה של השלמה פרגמטית עם השלטון הרומאי והתקנת מערכת היחסים בינם לבין הרומאים.

את חניכתו והשכלתו רכש מהסתופפותו בין מנהיגי סנהדרין כגון רבי שמעון בר יוחאי, רבי יהודה בר אילעי, רבי אלעזר בן שמוע, ואחר-כך, בשעה שהופשרו היחסים בין רשב"ג והשלטון הרומי, רכש את חינוכו גם מרשב"ג אביו.

המעטפת הרומית[עריכה]

רבי, או רבי יהודה הנשיא, חי ופעל בתקופה מאוד דינמית ברחבי הא�מפריה הרומית. לאחר מות הקיסר אדריאנוס נפתחת ברומא תקופה חדשה, היא השושלת האנטונינית. ראשון קיסריה היה אנטונינוס פיוס (138 - 161 לספירה), שתקופתו עמדה בסימן שיאו של "השלום הרומאי", כשהוא ממשיך את מדיניות אדריאנוס של שמירת גבולות האימפריה. הוא הקפיד על כך שהנציבים, השליטים המקומיים מטעם הרומאים בפרובינקיות, יהיו אחראים ויעילים. הוא נחשב לקיסר טוב לב ודאגן ונודע כמי שביטל את גזירת הדריאנוס כנגד קיום ברית המילה.

יורשו, מרקוס אורליוס (161 - 180), מחסידי הפילוסופיה הסטואיקנית וכמי שהתעניין בהגות ובנפש, נתפרסם כקיסר נאור ורחמן כלפי תושבי הפרובינקיות. לאחריו עלה קומודוס על כס השלטון ברומא (180 - 192). קיסר זה היה עריץ ואכזרי, פוגעני ובלתי צפוי.

את קומודוס ירש ספטימיוס סוורוס (193 - 211), שפתח שושלת חדשה בקיסרות הרומית, עד ראשית שקיעתה בימי האנרכיה (235), ושמה הקיסרות הסוורית. מולו התייצב מורד בדמות נציב סוריה, פסקניוס ניגר, ורומא כמעט נגררה למלחמת אזרחים עקובה מדם (193 - 194). שהייתו של ספטימיוס סוורוס בסוריה הייתה גורלית גם מבחינה אישית: שם הוא נשא לאשה את יוליה דומנה, בתו של הכהן הגדול של האל אלגבלוס. סוורוס בילה את רוב שנת 199 בסוריה ופעל לטובת התושבים המקומיים. בדרכו למצרים התעכב קמעה ביהודה וביטל את העונש שהוטל על היהודים בשל תמיכתם בניגר המורד ואף העניק ליהודים זכויות מיוחדות. הוא הרחיב את פעולות העיור באזור: סבאסטי הפכה לקולוניה רומית והשתנה שמה ללוקיה ספטימיה, לוד הפכה לדיוספוליס ובית גוברין לאלאותרופוליס.

יורשו של סוורוס היה קרקלה (211 - 217), שהצטיין כאיש ארגון וסדר. בשנת 212 התקין תקנה ופרסמה בעניין האזרחות הרומית. זו ידועה בשם "החוקה האנטונינית", ולפיה הוענקה האזרחות הרומית (civitas romana) לכל ה"זרים" (בנוסח אחר: "התושבים החופשיים") באימפריה פרט ל"דדיטיקיי". ה"דדיטיקיי" כלומר האנשים המשועבדים.

אלאגבאלוס, שבמקורו היה כהן גדול בסוריה, ירש את קרקלה ושלט ברומא בין השנים 218 ל-222. לאחריו עלה אלכסנדר סוורוס על כס הקיסרות הרומית. היה זה שליט נאור, הצטיין בחקיקה הומניטרית, נודע כסובלני כלפי הדתות השונות ואיש מינהל יסודי. בתקופתו נערכו עימותים מתישים עם ממלכת פרס, כשמחד דאג להרגיע את העורף המזרחי, ובכללו את יהודה ומאידך הוגברה נוכחות צבאית רומית באזור.

תקופתו ידעה פיתוח עירוני ואזרחי – סלילת דרכים, הקמת גשרים ואמות מים, מבני ציבור, שווקים, ערי נמל ועוד. תופעה זו, שאיפיינה למעשה את כל התקופה של הקיסרות הסוורית, יצרה תודעה של השתייכות המקומיים לקהיליית האימפריה הרומית. בוודאי שמדובר בעיקר על השכבות האריסטוקרטיות, אך חל גם חלחול תודעה כלפי מטה.

זו הייתה אפוא מעטפת הרומית שבתוכה חי, פעל והנהיג רבי יהודה הנשיא.

אנטונינוס ורבי[עריכה]

בספרות חז"ל מופיע לא פעם הביטוי "לעלות למלכות", והוא מקושר לרבי יהודה הנשיא. יש להניח שבאחד המקרים הללו זכה רבי בהכרה רומית בנשיאותו, דה-פקטו ואולי גם דה-יורה, כפי שרבן גמליאל בשעתו יצא לסוריה – למרכז המינהל הפרובינקיאלי, כדי לקבל "רשות" מהשלטונות, ורשב"ג יצא לקיסריה ומשם לאנטיוכיה. האישור הרומי הושג כנראה כבר בראשית נשיאותו של רבי, ומאז תיפקד כנשיא בעל סמכות רחבה. יצוין רק כי רבי, בשונה מקודמיו בנשיאות, ואף מיורשיו (למעט נכדו רבי יהודה נשיאה), לא נשא את התואר "רבן", תואר רשמי של בית הנשיאות היהודאי.

בהתאם ל"עלייתו למלכות" ניתן להבין את הוראותיו של רבי בדבר הכרה בשלטון הרומי, במוסדותיו ובסמכויותיו, כגון התקנה שלא לרמות את המוכסים ולהבריח מוצרים ללא תשלום מכס. לתקופתו בכלל מתייחסת המכילתא שמפליגה במתן כבוד לשלטון הרומי, ובלשונה: "חלוק כבוד למלכות". אפשר להניח כי אף מסיבה זו, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות את הלחץ הרומי, מעביר רבי את מרכז השליטה הפוליטית שלו ואף את הסנהדרין לעיר ציפורי, שהייתה ידועה בתמיכתה בשלטון הרומי.

ספרות חז"ל חושפת בפנינו מספר מקרים בהם מופיעה דמות שלטת, קיסרית משהו, ושמה "אנטונינוס", והיא מקושרת לנשיא רבי. ידוע למשל המדרש העממי על הכתוב בתנ"ך בבראשית כה, 23 על רבקה, שברחמה "שני גויים", וכך נאמר בו: "שני גויים בבטנך – שני גאים, אנטונינוס ורבי", או במקום אחר: "ויאמר ה' לה: שני גויים בבטנך. אל תקרי גויים אלא גאים. אמר רב יהודה, אמר רב: אלו אנטונינוס ורבי".

במקום אחר מסופר כי אותו אנטונינוס העניק לרבי שטחי אריסויות קרקעיות רבות, "תרין אלפין דשנין" במינוח התלמודי, היינו אלפיים יחידות קרקעיות דשנות ופוריות. המדרש מספר גם על מנורת זהב ששלח אנטונינוס לרבי והיא מעוטרת בהקדשה יפה.

החוקרים חלוקים ביניהם באשר לזיהויו של "אנטונינוס" מכיוון שכל הקיסרים בימי חייו של רבי נשאו את השם אנטונינוס. יש הגורסים כי מדובר במרקוס אורליוס הקיסר, אשר ביקר באזור פעמיים, ואולי אף נפגש עם ההנהגה היהודית. מרקוס אורליוס נודע באופיו הפילוסופי, הסובלני, ההגותי, מה שמתאים לזיקה לאנטונינוס התלמודי אולם גם יש ידיעות על הבעת דעות שליליות ביותר מצידו כלפי היהודים. חוקרים אחרים נוטים ליחס את השם אנטונינוס לספטימיוס סוורוס או לקרקלה, שנודעו ביחסם ההוגן ליהודים, ואף הוא ביקר בפרובינקיה יהודה לפחות פעמיים. קשה לפסוק בין ההנחות והזיהויים, ואולי מדובר בכמה "אנטונינוסים", או אולי אין הכוונה לקיסר רומי, אלא לפקיד רומי גבוה, נציב, או גורם בכיר אחר, אולם רוב החוקרים גורסים שמדובר בקיסר קרקלה. יש להוסיף כי לפי המסורת היהדית רבי יהודה הנשיא חי בין השנים 120-190 לספירה ולכן לפי מסורת הסברות כי מדובר במרקוס אורליוס או ספטימיוס סוורוס (אע"פ שספטימיוס סוורוס עלה לשלטון בשנת 193 יתכן ושנת פטירתו של רבי יהודה הנשיא אינה מדויקת או שפגישתם התרחשה לפני היות ספטימיוס סוורוס קיסר) יותר מסתברות מאשר הסברה כי מדבור בקרקלה.

בכל מקרה הסיפורים הקושרים יחד את אנטונינוס ורבי מעידים על מערכת יחסים תקינה ועל תקשורת חיובית בין הנשיאות לשלטון הרומי, מה שהשפיע לטובה על מעמד הנשיאות מחד ועל החברה היהודית בכלל. קשרים אלה הוסיפו, כך דומה, ליוזמת הפרויקטים השונים של בית הנשיאות ושל הסנהדרין.

כמעט תקלה[עריכה]

בשעה שהתחוללה המלחמה בין ספטימיוס סוורוס (בו תמך הלגיון השישי, ה"ברזלי" שבעמק יזרעאל) לפסקניוס ניגר המורד בקיסר (בו תמך הלגיון העשירי פרטנסיס שליד ירושלים) נחלק הציבור היהודי בפרובינקיה לשני מחנות: לתומכי סוורוס ולתומכי ניגר. מקורות חז"ל די סתומים ומעורפלים באשר למידע אודות מלחמה זו, ובעיקר בשאלת תמיכתו של הציבור היהודי. האם היה בית הנשיאות מעורב באופן זה או אחר במרד, אין לדעת. בכל מקרה מסורת של חז"ל מעידה על 24 קריות של רבי שנפגעו באזור לוד, וכתוצאה מכך נעקר המרכז מיהודה ועבר לגליל. במסורות אחרות מסופר כי "נטרפה השעה". אין זאת כי האירועים חלפו לא בלי השפעה על הציבור היהודי בפרובינקיה.

בסופו של דבר פרסם סוורוס, לאחר ניצחונותיו על המורד ניגר, מחילה כללית לבני פלשתינה אשר תמכו בו, במורד.

עוצמתו הכלכלית של בית הנשיאות[עריכה]

רבי יהודה הנשיא, או "רבי" בקיצור, נודע בעושרו הכספי והכלכלי, בדומה לסבו, רבן גמליאל, ובשונה מהעדר התשתית הכלכלית של אביו רשב"ג. ללא ספק הדבר מעיד, בין השאר, גם על מערכת קשרים הדוקה וענפה עם השלטונות הרומיים, ובראש ובראשונה ברמת ההכרה של הרומאים בשררתו הפטריארכלית.

התוספתא מציינת את עושרו של רבי כאחד מסגולותיו, ממעלותיו, ללמדנו על החשיבות שייחסו לתמונת מצב זו. עושרו בא לו, בין השאר, מנישואיו עם משפחת בן אלעשה האמידה, אך בעיקר מעצם הירושה הנשיאותית. בית הלל נודע בעושרו ובעסקיו הכלכליים. זה צבר במשך דורות רכוש קרקעי וכבר בימי רבן גמליאל החזיקו מטעי זיתים וכרמי גפנים רבים באזור לוד, מקום שנקשר עם עושרו הקרקעי של רבי דרך התיבה התלמודית "עשרים וארבע קריות". יש להניח שהרכוש הנשיאותי הופקע, ולפחות בחלקו, בתקופת רשב"ג, ובימי רבי נוספו על נכסי בית הנשיאות שטחים בעמק יזרעאל ובגולן וכנראה אף בעמק הירדן. שם, בעמק, גידלו, פרט לאזור עין גדי, שהיה פטרימוניום קיסרי, את פרי האפרסמון הידוע והיקר, ממנו הפיקו בשמים ומרקחות רפואה. המקורות מספרים על האפרסמון של בית רבי שהועמד בדרגה אחת עם האפרסמון של בית הקיסרות הרומית, כך, על-כל-פנים, כמאמר מופלג בתלמוד הבבלי (ברכות מג ע"א): "אין מברכין בורא עצי בשמים, אלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר".

התלמוד הירושלמי חלה פ"ד ס ע"א מעיד על "חכירי אבות כגון מהלל (מהלול=נהלל) דבית רבי". כלומר על שטחים נרחבים בעמק יזרעאל, אשר הוחכרו לתקופה ממושכת ביוזמת בית הנשיאות. משטחים אלה הפיקו תוצרת משובחת ומרובה, עד למידה כזו שהמקורות מספרים על כי צנון, חזרת וקישואים לא פסקו מלעטר את שולחנו של רבי, לא בקיץ ולא בחורף, ללמדנו, כך דומה, על שיפור משמעותי בטכניקת הגידול בנכסי הנשיא.

לתוצרת הזיתים, היינות והבשמים של בית רבי נוספו גם מינים משובחים לתעשייה וליצוא כגון פשתן לאריגה ודגים, מהם הכינו את האוקסיגרון – רוטב דגים ידוע, וספינותיו של רבי הוליכו את תוצרת ביתו לייצוא אל מעבר לים[דרוש מקור].

ברשות בית רבי היו עדרים רבים של פרדות, שמופיעות במונח לטיני מאוזרח בשם "מולאות", והתלמוד, כגון במסכת בבא מציעא (פה ע"א) מפליג בעושרו של רבי ומתאר כי ה"אהוריירה" (מפקח האורוות) של בית רבי עשיר יותר מהמלך הפרסי שבור, שנודע ברבים בעוצמתו הכלכלית.

במקורות מסופר גם על רבי שהיה מחליף מתנות עם ארטבן המלך הפרסי. מהלך כזה, אם בכלל התקיים, היה מסכן מאוד את מעמדו של רבי בשל העוינות הדו-צדדית ששררה בין הרומאים לבין הפרסים, ואולי הילך רבי על חבל דק מאוד.

אין לדעת האם לרבי הייתה גם סמכות בנושא גביית מסים, ובעיקר המסים לשלטונות הרומיים. בכל מקרה הוא פוסק לא פעם בעניין זה בסנהדרין.

הפגנת סמכותיות[עריכה]

עושרו של הנשיא מחד וקשריו עם השלטונות הרומיים מאידך השפיעו על תחושת סמכותיותו. ולא כדי מסכם רבה את דעת הדורות כשאמר: "מימות משה ועד רבי, לא מצאנו תורה וגדולה במקום אחד" (גיטין נט ע"א). כמו כן נמצאו חכמים שכינו את רבי בשם "רוח אפינו, משיח ה'", ללמד איזו מידה של כבוד רחשו לו ואיזו מידה של הערצה חשו כלפיו.

בדרך הכיבוד החיצוני הגיע הנשיא לדרגת מלך ממש. הציבור היה מתפלל לשלומו בחייו, ואחרי מותו התאבלו עליו שנה תמימה ושרפו קטורת כמינהג באבל מלכים.

בימי רבי הנהיגו את הדרישה לשאול בשלום הנשיא על ידי ראשי המשפחות, שנאספו לפניו מדי יום ביומו. בין אלה אנו מוצאים "בולבטים" יהודים (ממלאי תפקידים בכירים במועצת העירייה), וזאת בעקבות האדיקט של קרקלה הנזכר לעיל. נוהג זה מזכיר את המינהג הרומי של ה"הצדעה", ושמו "סאלוטטיו".

אנו מוצאים אצל רבי, בשונה מקודמיו, מעין טריבונל אישי, בית דין פרטי, אשר עסק בענייני מועד, אך יש להניח שגלש אף לתחומים אחרים. היה כאן משום כרסום בסמכויות הסנהדרין וחכמיה מחד וביטוי לעוצמת סמכויותיו של הנשיא מאידך. המדרש מספר על ה"קצוצי", קבוצת עבדי הנשיא, שהיו חובטים בכל מי שסירב לכוף עצמו לדיני הנשיא ולהוראותיו. רבן גמליאל, סבו של רבי, הנהיג בשעתו את יצירת הקשר, היזום על ידי הנשיאות, בין הקהילות היהודיות השונות, ביהודה ומחוצה לה, לבין המרכז – הסנהדרין ובראשו הנשיא. קשר זה של "חצר נודדת" – מסעות הנשיא והחכמים לקהילות השונות או בדמות אגרות הנשלחות מן המרכז הסנהדראי – נועד לחזק את הסמכותיות של המרכז כלפי הקהילות השונות, שהרי, בסופו של דבר, הנשיאות והסנהדרין לא היו בחזקת ריבון באזור, ובוודאי שלא כלפי יהודי התפוצות.

הנשיא היה ממנה שליחים, מטעמו ומיוזמתו, ששוגרו למרכזים קהילתיים יהודיים, אף בתפוצות, ובסמכותם אף להדיח מנהיגים יהודים מקומיים. הנשיא פעל כאן, ואולי על יסוד פרה-רוגטיבה רומית, כראש העם היהודי בעולם.

בכתובת שהתגלתה בבית הכנסת שבעיר סטובי אשר במקדוניה בולט נוסח של איום בקנס בן רבע מיליון דינרים למי שימרה את הוראת הנשיא. על אף התמונה המוגזמת העולה מכתובת זו, שהרי הסיכוי למימוש האיום היה קלוש ביותר, ניתן ללמוד ממנה היטב על מעמדו המחוזק של הנשיא כלפי הקהילות שבתפוצות. איום זה גם משקף את הרצון של ההנהגה המקומית להגיע ל"שקט תעשייתי" בקרב יהודי הקהילה.

שליחי הנשיא עסקו בגביית כספי מס הכלילא והאפוסטולי (שליחות) מהקהילות השונות. הרומאים כינו מס זה בשם "זהב הכתר", ובפי מקורות חז"ל הוא נקרא "מגבת חכמים", מה שמלמד על הוויכוח בין הנשיאות לסנהדרין לגבי סמכותיות השליטה ביניהם בכלל ולגבי יעדי הגבייה בפרט. בספרות חז"ל מופיעה התיבה "נפק לקרייתא" (יצא לעיר) כביטוי טכני המצייר חבר סנהדרין שיצא מטעם הנשיא לשליחות כלשהי, אף כאן כדי ללמד על כוחו וסמכותו של הנשיא.

מסופר במקורות חז"ל על קבוצת חכמים ששוגרה על ידי הנשיא רבי ליישוב סימוניא, כדי לתהות אחר קנקנה של משפחה מסוימת. באותה הזדמנות פנו בני המקום לנשיא וביקשו ממנו למנות עבורם מנהיג מטעמו. הנשיא נעתר ושלח מיד לשם את לוי בר סיסי.

הנשיא היה יוצא למסעות אלה לא רק כדי להפגין סמכות, לא רק כדי לחזק את הקשר בין המרכז לקהילות השונות, לא רק כדי להיפגש עם בעלי תפקידים חשובים ולא רק מטעמי מגבית, אלא גם לצורכי ניהול עסקיו הכלכליים.

נודעה במקורות סמכותו של הנשיא לבטל חרם (נידוי) שהוטל על ידי חכמים, ולא רק בארץ אלא גם בבבל. סמכות זו, בהיעדר שלטון ריבוני של הנשיא על יהודי הפרובינקיה, הייתה באותם ימים בעלת משמעות סמכותית רחבה.

קביעת המולד (קידוש החודש) והעיבור (עיבור השנה) הייתה מאז ומעולם הסמכות הבלבדית של הנשיא, ורבי לא ויתר על פרה-רוגטיבה זו. באחת ההזדמנויות פנה הנשיא לרבי חייא ושיגרו לעין טב שליד לוד על מנת שיקיים את טקס קידוש החודש במקום ובסיום שליחותו דרש ממנו לדווח על ביצועה בסיסמה מוסכמת שלשונה: "דויד מלך ישראל חי וקיים".

הנשיא והסנהדרין[עריכה]

יש אומרים שבימי הזוגות עמדו בראש הסנהדרין רק שניים: נשיא ואב"ד, וכך היה עד ימי ר"ש בן גמליאל השני. בימיו היו שלושה בראש הסנהדרין: רשב"ג נשיא, ר' נתן אב"ד ור' מאיר חכם (164-138 לספירה).

מערכת יחסים מאוד מורכבת התקיימה בתקופה שלאחר חורבן הבית השני בין הנשיא לבין הסנהדרין. תקופה זו ידעה עליות וירידות בתחום הסמכותיות: לעתים הנשיא התבלט במעמדו ולעתים הסנהדרין כגוף אחד, קולקטיבי. אחד הנושאים היותר בעייתיים בהתמודדות בין הנשיא לסנהדרין היה נושא המינויים.

מסורת מפורסמת בתלמוד הירושלמי מונה שלוש תקופות של מינוי כדלקמן: תחילה היו החכמים ממנים את תלמידיהם, לאחר מכן הנשיא היה ממנה מדעת עצמו ואין בית דין ממנה אלא מדעת הנשיא, ולבסוף התקינו שיהיה הנשיא זקוק להסכמת בית הדין ולהפך. ביודענו כי התקופה השנייה מייצגת את דורו של רבי די בכך כדי להביע את כוחו וסמכותו מול חכמי הסנהדרין.

מינויים אלה התייחסו לתחומים הבאים: שיפוט, הוראה, התרת בכורות ונדרים וראיית מומים בבהמה. ובמלים אחרות: אופציה להנהגת הקהילה היהודית במקום מסוים, והיה בהם כדי להצביע על שאיפת הגורם הממנה, הנשיא או הסנהדרין, להפגין את היוקרה מחד ואת קביעת האסכולה של אחד הצדדים וגם הפצתה מאידך בקרב קהילות ישראל בארץ ובתפוצות.

העניין הוא שנוצרה קואליציה אינטרסנטית-פרגמטית בין הנשיא לבין הסנהדרין. שני הצדדים נזדקקו זה לזה ונסמכו זה על זה. המכנה המשותף ביניהם היה מה שאנו מכנים כיום "מיגבלת הכוח" מחד, והמאבק התדיר, הבלתי פוסק, בין ההלכה למציאות: בין הרצון הפטריארכלי והסנהדראי להנהיג את הציבור לבין הזדקקות הציבור להנהגות מקומיות, מוניציפליות. על כן נוצר לא פעם שיתוף אינטרסים בין שני הצדדים שהתחרו על הכוח בהנהגה – הנשיא והסנהדרין.

בימי רבי איננו מוצאים כבר את הפונקציונרים המכובדים שנהגו בתקופת קודמו, רשב"ג, ונגסו היטב בסמכויות הנשיא, כגון אב בית הדין (רבי שמעון) והחכם (רבי מאיר). דמויות אלה נעלמות בימי רבי, מה שמצביע על גידול משמעותי בסמכות הנשיא מול הסנהדרין. המינויים לסיפוק צורכי הקהילות כמו מורים, דיינים וחזנים, היו בידי הנשיא. לפני הנשיא הייתה רשימה, "פיתקא" בלשון חז"ל, שבה היו רושמים את בעלי הסמכויות לתפקידים. רבי היה מבצע את המינויים בזהירות רבה: "רבי היה ממנה שני מינויים (לשנה), ואם היו כדאים (ראויים) היו מתקיימים, ואם לאו היו מסתלקים" (ירוש' תעניות פ"ד סח ע"א). שיטה זו, אגב, נתקבלה בברכה על ידי הקיסר אלכסנדר סוורוס, והנהיגה בביתו.

ביוזמתו של רבי הותקנה התקנה "שלא יהיה תלמיד (חכם) מורה הורייה" (ירוש' שביעית פ"ו לו ע"ב), ובתלמוד הבבלי היא מרוככת מעט: "תלמיד אל יורה אלא אם כן נטל רשות מרבו" (סנהד' ה ע"ב). תקנה זו באה להגן על סמכותו ויוקרתו של הסנהדרין, ואולי היא התגבשה בעקבות פשרה בין הנשיא לסנהדרין.

בתקופה זו מתחילה להשתרר התופעה של "בני חכמים". נפוטיזם מימסדי זה עמד כמסגרת בולמת במידה מסוימת את הסמכותיות הנשיאותית.

חתימת המשנה[עריכה]

המפעל המרכזי והחשוב של רבי יהודה הנשיא והסנהדרין בא בדמות עריכת התורה שבע"פ – המשנה – וחתימתה כקודקס אחד, שלם וסופי. היה זה מפעל שהחל מלאחר חורבן הבית שני, וריכז בתוכו תחומי עניין שונים. נוצר צורך, הן בשל ריבוי המחלוקות, הן בשל נחיצות השעה (לעתים ימי חירום וזעם) והן בשל החשש שנושאים חשובים וההידיינות עליהם יאבדו, הוחלט לרכז את החומר, לסדרו, לערכו ולחותמו. המשנה הנה האוסף המסודר של דיונים שנערכו בסנהדרין בתחומי עניין שונים והפסיקה הסופית בהם, אם כי לעתים נותרו ויכוחים בסיכום "פתוח", בלתי מוכרע. המשנה הנה שיקוף מערכת החשיבה של חברי הסנהדרין לדורותיהם, כאשר המפתח העיקרי להתנסחות ההלכות הוא הניסיון לגשר בין הוראות קדומות, חלקן תנ"כיות, לבין נסיבות השעה המשתנות. היינו, התאמת ההלכה למציאות.

קודקס המשנה מחולק לנושאי-אב, כשכל אחד נקרא "סדר". ששה סדרי המשנה הם: סדר זרעים, סדר מועד, סדר נשים, סדר נזיקין, סדר קדשים וסדר טהרות. הראשון דן במצוות התליות בארץ, השני בשבתות חגים וצומות, השלישי בענייני משפחה נישואים גירושים וכו', הרביעי בענייני משפט, החמישי בהלכות מקדש והשישי בענייני טומאה וטהרה. כל סדר מתחלק לנושאי-משנה, ל"מסכתות", בלשון המשנה, כמו מסכת פאה בסדר זרעים, מסכת פסחים בסדר מועד, או מסכת בבא קמא בסדר נזיקין. כל מסכת מתחלקת לפרקים וכל פרק למשניות.

מפעל חתימת המשנה מציין פרק חשוב במיסוד עבודת הנשיא והסנהדרין. על פי מניין השנים, רבי יהודה הנשיא נפטר בשנת 224, וב-17 שנות חייו האחרונות חי בציפורי, כלומר משנת 207, כמו כן ידוע שהמשנה נחתמה בשנת 200, הרי שמכך ניתן להסיק שהמשנה נחתמה בבית שערים ולא בציפורי.

תקנות מפורסמות[עריכה]

למעט עניינים שהובאו לעיל, כגון הוראה לתלמידים בשוק, הייתה ידועה תקופתו של רבי כפורייה מאוד בתחום החקיקה ומספר התקנות שהסנהדרין הוציא באותה תקופה חסר תקדים בכל מובן והקשר. נציג כאן מספר דוגמאות מייצגות. ראשית – בהמשך למדיניות קודמיו, של השלמה פרגמטית עם השלטון הרומי, בִקשה הסנהדרין לעקור כל נטייה ואף כל מחשבה להתעמתות עם הרומאים. בהקשר זה נלחמו החכמים נגד כל נטייה ואפילו חלום לצפות לבניין בית המקדש ואף לגאולה, ולו רק כדי לא לעורר בקרב הציבור מחשבות של התמרדות כנגד השלטון הרומי. בעניין הגאולה התבטא אחד החכמים המובהקים, רבי חייא, ואמר: "גאולתם של ישראל תחילה קמעא-קמעא" (ירוש' ברכות פ"א ב ע"ג) ורבי יונתן בן אלעזר אף מקלל את כל "מחשבי הקיצין". רבי יוסי בן חנינא אף הגדיל כשהביא מפי הקב"ה הוראה מפורשת שאין למרוד באומות העולם.

שנית – רבי דאג לסיים סופית את החקיקה בנושא ה"סיקריקון", כלומר נכסי מורדים שנפלו לידי השלטון הרומי ושהו אצל בעלי נכסים וזרוע. רבי יהודה הנשיא כינס מושב מיוחד של הסנהדרין ופסק כי אם שהה הנכס אצל הסיקריקון שנים-עשר חודש "כל הקודם ליקח, יקח, ונותן לבעלים רביע" (גיטין ה' ו'). כלומר ניתנת קדימות לבעלים לתבוע את הנכס עד שנה מיום התפיסה, ומאז יכול לעשות זאת כל אחד, ובתנאי שיפצה את הבעלים החוקי ברבע ממחיר הנכס. החלטה זו יש עימה הכרה בחוקיות מעשי השלטונות, ובכללה הענישה שלאחר המרד, ובעקיפין – ביקורת כנגד המרדנות בשלטון הרומי.

שלישית – ניסו להשכיח מהעם את האסונות כגון ההנחיה שלא להספיד את הרוגי מלכות.

רביעית – כדי להתקין את מערכת היחסים בין הקהילה היהודית ללא-היהודית בערים המעורבות, פסקה הסנהדרין כי "עיר שיש בה ישראל וגויים, הפרנסין גובין מן ישראל ומן הגויים מפני דרכי שלום, מפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום. מספידין וקוברין מֵיתי גוים מפני דרכי שלום ומנחמין אבלי גוים מפני דרכי שלום" (תוס' גיטין ה' ד)

פטירתו וצוואתו[עריכה]

בשנותיו האחרונות חלה במחלה קשה כאשר נפטר לא העז איש לבשר לעם שרבי נפטר, עד שבר קפרא קרא: "אראלים ומצוקים אחזו בארון, נצחו אראלים את מצוקים ונשבה ארון הקודש".

הצוואה לבניו[עריכה]

בשעת פטירתו אמר רבי לבניו כי יבואו אליו והנחה אותם כיצד יתנהגו בעתיד: הזהרו בכבוד אמכם. נר יהא דלוק במקומו. שולחן יהא ערוך במקומו. מטה תהא מוצעת במקומה. יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי:

  • הזהרו בכבוד אמכם: דאורייתא ( הלא זאת מצוה מן התורה) [1] היא דכתיב (שמות כ', י"ב) "כבד את אביך ואת אמך". אשת אב הואי (היתה, כלומר לא האמא שלהם אלא אֵם חורגת ולכן הוצרך להזהירם על כבודה. ושואלים: הלא כבוד ) אשת אב נמי דאורייתא ( גם כן מן התורה) היא דתניא (שלמדנו) "כבד את אביך ואת אמך" (והרי נוספו בפסוק ביטויים הבאים לרבות ) "ואת" - אביך - זו ( באה לרבות ) אשת אביך "ואת" - אמך - זו (באה לרבות) בעל אמך ו- "י"ו" - יתירה (באה) לרבות את אחיך הגדול. (ומשיבים) הני מילי (דברים אלא אמורים שחייב לכבד את אשת אביו) מחיים, (בחיי האב ומשום כבודו) אבל לאחר מיתה - לא (לכן הֻצרך רבי להזהיר את בניו על כך: רבי מבקש כי יכבדו את האמא החורגת גם לאחר מותו. בתלמוד ירושלמי הוא מבקש במפורש "לא תזוז אלמנתי מביתי"
  • נר (שלי) יהא דלוק במקומו - על דרך הרמז שאור התורה יהא דולק -, שולחן יהא ערוך במקומו - גם כאן, על דרך הרמז, שימשיכו תלמידיו ללמוד דברי תורה ויהיו מתפרנסים מרכושו -, מיטה תהא מוצעת במקומה: מאי טעמא (מה טעמו? של דבר) כל בי שמשי הוה אתי לביתיה ( כל יום ערב שבת היה רבי בא אל ביתו) כבחייו, לכן הוצרך לכל אלו. ואגב זה מספרים) ההוא בי שמשא אתאי שבבתא: קא קריה אבבא ( פעם אחת בין השמשות בערב שבת באה שכנה ודפקה על הדלת). אמרה אמתיה שתיקו דרבי יתיב( אמרה שפחתו: שיתקי, שרבי יושב). כיון דשמע שוב לא אתא (כיוון ששמע זאת, שוב לא בא) שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים: אחרת היו אומרים שרבי צדיק ולכן הוא בא מהעולם הבא להתארח בביתו בשבת ואילו שאר צדיקים ראשונים, לא היו צדיקים ברמתו ולכן הם לא באים לביתם בשבת .
  • יוסף חפני שמעון אפרתי הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי: סבור מינה (חשבו מכאן) בהדין עלמא הוא דקאמר(שהוא התכוון כי בעולם הזה ייטפלו בו, כלומר בקבורתו), כיון דחזו דקדים ערסייהו לערסיה (כיוון שראו שקדמה מיטתם למיטתו, שהם מתו לפניו) אמרי: שמע מינה לההוא עלמא הוא דקאמר ( אמרו: למד מכאן לאותן עולם, לעולם הבא, הוא שאמר). והאי דאמר הכי (וזה שאמר כך) דלא לימרו: מילתא הואי להו ( שלא יאמרו הבריות:דבר מגונה היה בהם) ועד האידנא נמי זכותו דרבי הוא דאהניא להו (עד עכשיו גם כן זכותו של רבי הועילה להם שלא מתו בחטאם, כיון שמת רבי שוב לא הגנה להם זכותו ומתו, ולכם הודיע שמתו כדי שיתלוו עמו במותו - בעולם הבא. (מסכת כתובות ק"ג ע"א).

נוסח אחר במדרש רבה[עריכה]

במדרש רבה פרשת ויחי מובאת גרסה אחרת של הצוואה לבניו, גרסה תמצית יותר:" רבינו, כשהיה נפטר מן העולם, צוה שלשה דברים. אמר להם : אל תזוז אלמנותי מתוך ביתי, ואל תספדוני בעיירות שבא"י ואל תניחו לנכרי שיגע במטתי אלא מי שנטפל עמי בחיי יטפל בי במותי בחייו.

החידוש הוא בבקשה השנייה, שלא יספידו אותו בעיירות. הרב עדין שטיינזלץ מבאר: "שלא רצה שירבו טרחה עבורו, שאם יספידוהו בכל עיירה יתעכבו הרבה בדרך. כיון שהיו רואים שסופדים לו בכרכים הקטנים , והיו באים כולם לכרך, טורחים כדי לבוא ולשמוע את ההספדים. אמרו: למד מכאן שמשום כבוד הוא אמר. שאם היו מספידים אותו בעיירות היו ההספדים קטנים ולא ראויים. באופן כזה התאסף ציבור גדול להספד אחד, היה קהל רב , וחלקו כבוד לרבי. [עריכה] הנהגת העם

לפני פטירתו פרסם רבי יהודה הנשיא גם את צוואתו הפוליטית-מהותית (מסכת כתובות ק"ג ע"ב). על פיה אמור שמעון בנו להתמנות לחכם (אחראי על ההוראה בסנהדרין), רבן גמליאל בנו - יהיה לנשיא וחנינא בר חמא "ישב בראש", כלומר יהיה אב בית הדין – אחראי על השיפוט בסנהדרין.

מסופר, כי בשעה שניגש אליו בנו, רבי שמעון, מסר לו רבי "סדרי חוכמה", על שום פונקציית ה"חכם" שיעד לו בצוואתו, ובשעה שנכנס גמליאל בנו, היעוד לתואר הנשיאות, פנה אליו רבי ואמר: "בני, נהוג נשיאותך ברמים ...זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קג ע"ב). הוראה זו יש בה כדי לציין את אופיו הסמכותי, הבוטה של הנשיא, בבחינת משאלת לב המשקפת מאוויי נפש ומציאות שהייתה קיימת, ולפחות בחלקה בתקופתו. יש להניח, שה"צרות" שגרמו לו מספר חברי סנהדרין, הביאו אותו, את רבי, להנחות את בנו רבן גמליאל - הנשיא המיועד - לנהוג הקפדה יתירה בתלמידי חכמים, ואולי אף להשפילם קמעא.

בתלמוד הירושלמי מופיע נוסח שונה ומפורט. שם מסופר כי משנפטר רבי ביקש רבן גמליאל ברבי, הנשיא ה"טרי", למנות את רבי חנינא בר חמא לראשות בית הדין. זה סרב, מחמת צניעותו וענוותנותו, בטענה כי קודם לו בזכות התפקודית רבי אפס הדרומי. נכח שם זקן אחד, שטען כי לו מגיעה זכות השניות, ומסיבה זו דורג רבי חנינא בר חמא להיות השלישי בקידום.

במשפט שנוסף למשנה לאחר פטירתו של רבי נאמר: "משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא" (סוף מסכת סוטה), ואת סגולותיו מסכם רבי שמעון בן יהודה: "הנוי והכוח והחוכמה והעושר והשיבה והכבוד והתפארת ובנים לצדיקים" (תוס' סנהד' יא, ח). כך, על כל פנים, ביקשו חכמים לזוכרו, וכך באמת מתברג רבי יהודה הנשיא בהיסטוריה היהודית.

מקום קבורתו[עריכה]

קברו המשוער של רבי יהודה הנשיא

קבר רבי יהודה הנשיא נמצא בבית שערים ("בית שריי" או "בית שריין" בהיגוי הארמי) אשר בעמק יזרעאל, מקום שאליו העביר את המרכז הנשיאותי ואת מושב הסנהדרין בשלהי ימיו. מאז שנקבר רבי במקום הפך זה להיות אתר קבורה מרכזי לדמויות ידועות, הן מהפרובינקיה יהודה והן מהתפוצה, בעיקר מבבל.

תורתו[עריכה]

בכה על גודל הזכות לעולם הבא

  • ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי משום כבודו של אחר. בכה רבי ואמר ומה למתגנים בה כך, למשתבחין בה על אחת כמה וכמה חגיגה טו:.
  • יצתה בת קול ואמרה קטיעה בר שלום מזומן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים עבודה זרה י:.
  • יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי עבודה זרה יז..
  • יצתה בת קול ואמרה רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מוציא להורג מזומנין הן לחיי העולם הבא. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים עבודה זרה יח..
  • גבה טורא בינייהו נברא הר למלא רצונו של רבי פנחס בן יאיר. בכה רבי ואמר מה בחייהן כך שהקב"ה ממלא רצונם במיתתן על אחת כמה וכמה שהרי גדולים במיתתן יותר מבחייהם חולין ז:.

"אומר אני" בית האוצר כלל לג

  • אומר אני הראשון בסקילה וכולם בחנק קידושין ט:.
  • אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא גיטין לח:.
  • אומר אני אין לו תקנה אלא בשטר גיטין לט:.
  • אומר אני משעה שמפסיק לשאלה כך מפסיק להזכרה תענית ב:.
  • אומר אני כהנים אסורים לשתות יין לעולם סנהדרין כב:.

לקריאה נוספת[עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכה]


הקודם:
רבן שמעון בן גמליאל השני
שושלת נשיאי הסנהדרין הבא:
רבן גמליאל ברבי