שאל את הרב

  • הלכה
  • טבילה ומקווה

האם זוהי זיבה?

undefined

הרב עזריה אריאל

כ"ז שבט תשע"ז
שאלה
פעמים רבות, בעת עצירות קלה, כאשר אני מתאמץ להוציא הצואה, יוצא לי כעין קרי בלא קישוי. שאלתי היא- האם זה כ"ראיית אונס" שלא מטמא בראייה שנייה (זבים ב,ב ; נדה לה.), או שלעניין זה רק "שבעת הדרכים" שבמשנה חשובים "אונס"? אציין שהשאלה היא הלכה למעשה, לעניין עלייה להר הבית. אשמח גם לקבל מראי מקומות נוספים לעיון. תודה!
תשובה
לשואל, שלום וברכה! נקדים ונבהיר את השאלה: האם ההפרשה שתיארת מגדירה אותך כבעל קרי, שיכול לטבול במקווה בו ביום ולעלות מיד להר הבית, או שמא כזב, שצריך לספור שבעה נקיים ולטבול במעיין? אינני רואה כאן כל חשש לזיבה אלא לקרי. כדי להגדיר מישהו כ"זב" צריכים להתקיים שני תנאים: א. שההפרשה שיצאה ממנו תהיה החומר הקרוי זיבה; ב. שהפרשה זו תצא כתוצאה מחולי הזיבה ולא מחמת גורם אחר, כגון "שבעת הדרכים" שהזכרת. אתה דן בשאלה השניה, האם המאמץ הגופני בשעת עצירות נחשב כאונס, אבל דילגת על השאלה העיקרית, למה בכלל לחשוב שהפרשה זו היא זיבה?! אמנם נאמר בגמרא בנידה לה ע"ב: "זוב בא מבשר המת, שכבת זרע בא מבשר החי", כלומר, מאבר עם קישוי, אבל אין הכוונה שלעולם ש"ז באה רק מבשר חי (עיין רמב"ם הל' שאר אבות הטומאה פ"ה ה"ד), אלא שכללית הזוב לא קשור לקישוי ואילו ש"ז כן. ההבחנה העיקרית ביניהם על פי הגמרא שם היא הצבע והצמיגות (הזוב כהה יותר ודליל יותר), ובדרך כלל אין צורך לחוש לזיבה, ואכמ"ל. כעת אדון בשאלתך, האם יציאה כזו עקב מאמץ גופני נחשבת כ"אונס", אע"פ שלא נמנתה במשנה בין הדברים הנבדקים. מסתבר לענ"ד שאכן זהו "אונס", וחלק משבעת הדברים שנמנו במשנה הם דוגמאות בלבד לדברים נוספים כיוצא בהם. ראיה לדבר מהרמב"ם (הל' מחוסרי כפרה פ"ב ה"ב) שכתב: "או שקפץ ממקום למקום, ובכלל דבר זה אם הוכה על גבו". הרי מבחינה מילולית אין שום קשר בין קפיצה לבין מכה על גבו, אלא כוונת הרמב"ם שזוהי דוגמה בלבד (יש מנושאי כליו שציינו את מקורו בגמ' בחולין נא ע"ב על "ריסוקי איברים", עיין שם, אך רש"י שם פירש שזה בכלל "חולה" שבמשנה בזבים). יש להוסיף, שלשון המשנה "בשבעה דרכים בודקין" משמעה שכאשר מישהו אומר שהוא זב יש לשאול אותו האם אירע לו אחד משבעה אלו ורק לאחר שהשבעה נשללו יש לקבוע שהוא זב. ממילא מסתבר לומר שהמשנה נקטה את הדברים המצויים יותר, ולא הזכירה סוגים נוספים ונדירים שעליהם אין צורך לשאול, אבל אם יתברר שאכן היו דינם שווה. ולשון המאירי בנזיר סה ע"ב: "בקפיצה ר"ל אם קפץ קפיצה גדולה ממקום למקום, ובכלל אלו אם הוכה על גבו או חלה מצד אחר ומתוך חולשת כחותיו ורפיון עצביו אירע לו כך... הא שאר סיבות כגון שינה ורכיבה ושחוק ודומיהן אין משגיחין בהם כל עיקר". המאירי מוציא מכלל הסיבות רק דברים שנראה שהשפעתם קלה. אם כן, נראה לענ"ד שהיציאה שתיארת עקב מאמץ גופני היא בכלל "משא" שהוזכר במשנה. לעניין קרי, יש לדון האם במצב שתיארת יש חשש "הרגשה" המטמאת מדאורייתא. בשו"ת תורה לשמה (סי' תיא) דן בדיוק במקרה זה וכותב שטוב לטבול (לעניין תקנת עזרא) מחשש שהקרי הוא תוצאה של הרגשה קודמת. ולכאורה גם ללא חשש זה, קרי בלא הרגשה מטמא מדרבנן, ואכמ"ל, ושמא מה שכתב שזה "טוב" ולא חיוב הוא רק לעניין תקנת עזרא, אך לעניין עלייה להר הבית יש לאסור בכל יציאת קרי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il