אני קורא בקיצור שולחן ערוך שגבינה של נכרי אסורה אפילו אם ישראל משגיח (דבר המספיק במקרה של חלב), אלא אם כן זה גם בבעלות היהודי בזמן העשיה. האם זה פסק מוסכם או שאנו אוחזים אחרת? האם זה איסור מיוחד לגבינה על פי דעה זו, או שפשוט יש יותר סיבה לחשוש בעשיית גבינה (משום קיבה של בעלי חיים)?

הטעם שאסרו חז"ל חלב עכו"ם הוא משום שחוששין שמא עירב בו הנכרי חלב בהמה טמאה האסור מן התורה, ובמקום שישראל רואהו החלב מותר. לעומת זאת גבינות העכו"ם נאסרו מפני שמעמידים אותם בעור קיבת שחיטתם שהיא נבלה, (ישנם טעמים נוספים שנאמרו באיסור זה ראה מסכת ע"ז דף לה.) ונפסק בשו"ע וברמ"א שנוהגים לאסור את כל גבינותיהם אפילו אם לא מעמידים אותם כלל בקיבה. והוסיף עוד הרמ"א שאם הישראל רואה עשיית הגבינות והחליבה מותר, וכן המנהג פשוט בכל מדינות אלו. הש"ך והגר"א בביאורו וכן הפר"ח חולקים על הרמ"א ולדעתם הגבינות אסורות אפילו אם הישראל רואה הכל כל זמן שהעכו"ם עושה הגבינות, והראיה שאפילו אם העמידו בעשבים אסור משום לא פלוג. ולדבריהם הגבינות יהיו מותרות רק אם הישראל יעמיד בעצמו את הגבינות או שהגבינות יהיו בבעלותו, ועל פי דברי פוסקים אלו פסק בקיצור שולחן ערוך שהגבינות מותרות רק אם הן של ישראל בשעת עשייתן. אולם רוב הפוסקים הכריעו להלכה כדברי הרמ"א שאם הישראל רואה את עשיית הגבינות והחליבה מותר, ואין צריך שזה יהיה בבעלותו או שהוא יהיה המעמיד, משום שלדעתם כל האיסור בגבינות נאמר רק היכן שאין הישראל רואהו. (קיצור שולחן ערוך סימן לח סעיף יד, ע"ז דף לה. שו"ע יו"ד סימן קטו סעיפים א,ב, וברמ"א, ש"ך ס"ק יט, כ, באור הגר"א ס"ק יד, גליון מהרש"א ובית מאיר שם, פתחי תשובה ס"ק ו, חכמ"א כלל סז סעיף ז, ערוה"ש סעיף יט, כף החיים ס"ק לב, מ"ב סימן שז ס"ק עט ובשעה"צ ס"ק צ, שו"ת אגרות משה יו"ד א סימן נ, ועיין בספר הכשרות של הרב פוקס פרק ח).