שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • משיח

דרישות לקימה בתחיית המתים

undefined

הרב עזריה אריאל

כ"א אדר ב' תשע"ט
שאלה
שלום, א. מהם כל הדרישות לקימה בתחיית המתים על פי מה שידוע לנו חז"ל, הזהר הקדוש ומפרשיו, וכו’? (למשל, לאחרונה שמעתי בדרשה שכיפוף ד’ פעמים בתפילת י"ח היא אחד התנאים לקימה בתחית המתים). ב. האם לפי הספרות, יכול יהודי להיות בן עולם הבאה ולא לקום בתחית המתים? האם ייתכן להיפך? תודה רבה.
תשובה
לשואל, שלום וברכה! הבאתי להלן כמה מקורות כבקשתך, אך יש לזכור כמה דברים יסודיים: א. מדובר על מי שעושה דברים במזיד, לא בשגגה. ב. מדובר על מי שלא חזר בתשובה. ג. חלק מהדברים ברשימה שלהלן אינם כפשוטם, אלא כוונת חז"ל לומר שמעשה מסוים מבטא ליקוי עמוק יותר, או עלול להביא לידי ליקוי עמוק יותר, והוא הגורם לשלילת תחיית המתים. כך בדוגמה של השתחוויה בתפילת העמידה: ברור שזהו דין מדרבנן, שהתורה לא קבעה עונש על ביטולו. אלא שאם אדם נמנע מלהשתחוות לה' יתברך מתוך תפיסת עולם עקומה של גאווה וכפירה, על כך ייענש בשלילת תחיית המתים. זהו הסגנון הנכון שבו למדונו רבותינו ז"ל לגשת לדברי אגדה תמוהים: לבאר אותם שלא כפשוטם המילולי, באופן שמתיישב על הלב. הרחבה: במשנה (סנהדרין פ"י מ"א) נאמר: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס". קיימת מחלוקת מפורסמת בין הרמב"ם לרמב"ן בפירוש משנה זו: דעת הרמב"ם (בפירושו למשנה שם בהרחבה) ש"עולם הבא" שנאמר כאן וברוב המקומות בדברי חז"ל הוא עולם הנשמות, אליו מגיעה נשמת האדם אחרי פטירתו. ודעת הרמב"ן (בספרו 'תורת האדם', פרק 'שער הגמול') ש"עולם הבא" שנאמר כאן ובדרך כלל הוא העולם שאחרי תחיית המתים. דעת הרמב"ן נתמכת מפשט דברי הגמרא בסנהדרין (צ ע"א) על משנה זו, שמסבירה מדוע הכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא: "וכל כך למה? תנא: הוא כפר בתחיית המתים - לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים". בגמרא שם (צט ע"א) נמנו דברים נוספים שהעושה אותם "אין לו חלק לעולם הבא", והם: "המחלל את הקדשים, והמבזה את המועדות [חול המועד!], והמפר בריתו של אברהם אבינו [שאינו עושה , והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, והמלבין פני חבירו ברבים. אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא". מדובר, לפי ביאור הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג הי"ד), לא על עבירה חד פעמית אלא על מי שרגיל לעשות עבירות אלו, וכפי שהדגיש בשו"ת מהרי"ק (החדשות, סי' ט). הרמב"ם (הל' תשובה שם, הל' ו-יד) מונה את כל אלו ש"אֵין לָהֶן חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא נִכְרָתִין וְאוֹבְדִין וְנִדּוֹנִין עַל גֹּדֶל רִשְׁעָם וְחַטָּאתָם לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים: הַמִּינִים [כופרים במציאות ה'], וְהָאֶפִּיקוֹרוֹסִים [כופרים בנבואה], וְהַכּוֹפְרִים בַּתּוֹרָה, וְהַכּוֹפְרִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְהַכּוֹפְרִים בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל, וְהַמְּשֻׁמָּדִים, וּמַחֲטִיאֵי הָרַבִּים, וְהַפּוֹרְשִׁים מִדַּרְכֵי צִבּוּר [שלא אכפת לו מהציבור, ראה שם הל' יא], וְהָעוֹשֶׂה עֲבֵרוֹת בְּיָד רָמָה בְּפַרְהֶסְיָא כִּיהוֹיָקִים, וְהַמּוֹסְרִין [יהודי לידי גוי שעלול להרגו], וּמַטִּילֵי אֵימָה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְשׁוֹפְכֵי דָּמִים, וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרַע, וְהַמּוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ"... ומוסיף הרמב"ם: "וְיֵשׁ עֲבֵרוֹת קַלּוֹת מֵאֵלּוּ, וְאַף עַל פִּי כֵן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהָרָגִיל בָּהֶן אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא... וְאֵלּוּ הֵן: הַמְּכַנֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּיוֹ, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ, וְהַמְּבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו, וְהַמְּבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמְּחַלֵּל אֶת הַקֳּדָשִׁים". תנאי נוסף וחשוב מאוד הזכיר הרמב"ם בעניין זה: "בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא? בְּשֶׁמֵּת בְּלֹא תְּשׁוּבָה. אֲבָל אִם שָׁב מֵרִשְׁעוֹ, וּמֵת וְהוּא בַּעַל תְּשׁוּבָה - הֲרֵי זֶה מִבְּנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה". ב'באר שבע' (סנהדרין צט ע"א) מנה עוד כמה אישים שעליהם אמרו חז"ל שאינם זוכים לתחיית המתים: מי שיש בו גסות רוח (סוטה ה ע"ב), המתעצל מלימוד תורה (כתובות קיא ע"ב, וראה שם מחלוקת בדבר), והמלווה בריבית (שמות רבה לא, ו). כפי הנראה הרמב"ם לא מנה אותם משום שהבין שמקורות אלו נאמרו בסגנון מליצי ואינם כפשוטם. פירוש אחר להשמטת הרמב"ם: אין כוונת חז"ל שליקויים אלה כשלעצמם מספיקים לשלול מן האדם את תחיית המתים, אלא שהם עלולים להביא את האדם לידי כפירה מוחלטת. כך פירש זאת המאירי (סוטה ד ע"ב) בעניין גסות הרוח: "הגאוה מדה שנואה ומשוקצת וצריך להרחיק ממנה הרבה, וענינה חלוק להרבה מדרגות... שבעליה מתגאים על שאר בני אדם שלא לשם שמים, אלא דרך גאוה וקנאה ונצוח וכפירת כל מעלה שבזולתם, ועל זו נאמר כאן שהוא כאלו עובד עבודה זרה, שהרי קנאתו ורוע טבעו מביאו לחלוק על האמת בכל דבר כדי להשפיל שכנגדו, וכן מה שאמרו עליו שהוא כאילו כופר בעיקר... ועל זו הזהירה תורה 'השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך', וכתיב 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך', כלומר שהגאוה היא הגורמת לכך". בזוהר הקדוש (שלח לך, דף קסד ע"א) נאמר מעין מה שציינת בשאלתך: "שדרתו דבר נש כד כפיף קמי מאריה יזקוף ויתקיים לתחיית מתייא. אי לא כפיף במודים אתעביד חויא ולית ליה תקומה לההוא זמנא". תרגום: שדרתו של בן אדם, כאשר הוא כפוף בפני רבונו יזדקף ויתקיים לתחיית המתים. אם לא כופף במודים, נעשה נחש ואין לו תקומה לאותו הזמן". וכבר תמהו התוספות (בבא קמא טז ע"ב ד"ה והוא) על עניין זה: "ואין סברא לומר שיהא עונש גדול כל כך בשביל עון זה, דהא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". המהרש"א (בבא קמא טז ע"א) מסביר את הקישור לנחש מבחינה רעיונית: מי שמתגאה לפני ה' ולא מוכן להשתחוות לו ולבטל את רצונו מפניו דומה לנחש הקדמוני, שהחטיא את אדם וחוה ונענש ב"על גחונך תלך". וכך ביאר הרב דוד שפרבר זצ"ל, בעל שו"ת אפרקסתא דעניא (בהערותיו למסכת בבא קמא, נדפסו בספר הזכרון למו"ר הגר"א שפירא זצ"ל 'אשל אברהם', עמ' רצג): "לא על התרשלות בכריעה אמרו זה, אלא על כוונת הכפירה בעניינו של מודים".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il