ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
גם הגר"ש עמאר יעביר שיחה בסופ"ש ההכנה לר"ה. שריינת מקום?
שאל את הרב נושאים שונים גדולי ישראל ורבנים

משבר בגלל רבנים שמדברים שלא כראוי

שאלה
שלום וברכה! עברתי בשנים האחרונות משבר גדול ביחס לתורה, ואני רוצה לשתף אותך, אולי תוכל לתת לי איזה מענה. למדתי בישיבת הסדר, והתחנכתי על האימרה "הווי זהיר בגחלתם של תלמידי חכמים, שכל דבריהם כגחלי אש". גדלתי על יחס מאוד מכבד לרבנים. הסתכלות מלמטה למעלה. ציפיה שהם ייתוו מודל ודרך נכונה להתנהגות, בבחינת "ועלהו לא ייבול", שגם שיחתם של ת"ח צריכה לימוד וכו'. גדלתי על סוג של התבטלות, להגיד: "לא זכיתי להבין את דבריו", "אני הקטן" וכו?... בשנים האחרונות היו כמה וכמה מקרים שזיעזעו אותי. כמה שאני רגיל לא לדבר על תלמידי חכמים, ולא לערער עליהם, אני לא יודע מה ללמד זכות. אביא כמה מקרים: הנאום של הרב... נגד הכיפות הסרוגות, במעמד הרב... ורבנים נוספים, ואיש לא מיחה בו. ואני שואל, איפה האחריות הציבורית של האדם הזה. איפה השכל שלו. לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין שזה דיבורים שמעוררים שנאה ומחלוקת. וזה לא מחלוקת עניינית. אם אתה חולק על דיעה/דרך, בבקשה. אבל לבוא ולהשמיץ ככה?! אני יודע שאח"כ הרב... הסביר את דבריו שהכוונה היתה לפוליטיקאים וכו', בכל זאת, זה נשמע נורא ואיום כפי שזה נאמר. וגם אם הכוונה היתה באמת לפוליטיקאים, בכל זאת זו אמירה מקוממת ואיומה. באותו נאום, הוא גם תקף בחריפות רבנים ציוניים, אמר... ככה מדבר רב גדול בישראל?! ממש פה מפיק מרגליות. בעקבות זאת לימדו עליו זכות, אמרו: "אחד מגדולי ראשי הישיבות בימינו, אשר משכמו ומעלה, גבוה מאוד בתורה, וביר"ש ובמידות..." ואני, במחילה מכולם, מרגיש שזה לא מישהו גדול בתורה וביראת שמיים ובמידות. אלא מישהו רקוב. באמת רקוב. לא ראוי שיקומו מפניו, לא ראוי שיכבדו אותו, ובטח בטח לא ראוי שילמדו ממנו. אם בן אדם לא יודע לשים לב מה יוצא מפיו, זה פחות שבפחותים. בטח לא מתאים להיות ראש ישיבה. היו לו עוד התבטאויות לא מכובדות ולא מכבדות, כמו על ההמנון של המדינה... אבל היו עוד רבנים, שכשחשבתי על זה, זה היה נראה לי דומה: הרב... שהתבטא כנגד הרב... ותקף אותו על שתמך בגיוס תלמידי ישיבות לצבא, ואמר... אומנם הוא התנצל על הדברים אח"כ, אבל מבחינתי, שוב, אדם שלא יודע איך לדבר בציבור, ומדבר ככה, הוא לא מתאים להיות רב, גם אם הוא יודע הרבה תורה. אין פה ענווה, ויכולת להבין שמישהו חושב אחרת ממך, ושזה בסדר גם לחשוב/לסבור אחרת. אין פה כבוד. יש בזה גאווה, טוטליות. כך נראה לי, ואני מרגיש שההרגשות האלה שלי הן אמיתיות. יש פה באמת ריקבון. וממילא הלך לי עוד לי עוד רב שיכולתי ללמוד ממנו – הרב... וודאי היה רב גדול, ובכל זאת היו לו התבטאויות ממש לא ראויות. על חברי כנסת חילוניים קיצוניים הוא אמר... זה ממש להוציא אנשים מתוך עם ישראל. והם מייצגים ציבור שלם. זה נראה לי חוסר אחריות. אנחנו ביחד, נלחמים יחד, בסכנה ביחד. תילחם מול הדיעות, אבל לא מול האנשים. הרב כינה את הרב... בכינויים קשים. איך זה יכול להיות??? הוא רב יקר, הוא חיבר ספר, אז אפשר לחלוק על הספר, על הפסקים שלו, אבל הוא לא רשע. הרב אמר על ראש הממשלה... שוב זה לא מתאים לדבר כך. זה נשמע כמו דיבורים של מוכר בבאסטה בשוק, ולא כמו גדול בתורה. אני מרגיש שאני לא יכול להגיד ביחס לדברים כאלה "קטונתי, לא זכיתי להבין, תדון אותו לכף זכות". אלא וודאי לי שיש כאן עיוות גדול, לא כך רבנים גדולים צריכים להתבטא. ואם הם מתבטאים כך, אז יש לי בעיה רצינית ללמוד מהם, לקבל מהם, לשים אותם על נס להתנוסס... יש פה ריקבון, יש פה לכלוך. לא יודע מה להגיד. ויש עוד ועוד דוגמאות למחלוקות שנראות לא לשם שמיים, דיבורים שנראים לא מתוך ענווה אמיתית וטהרת לב, ואני לא יודע מה לומר. רק שקשה לי עם זה, קשה לי עם זה מאוד. זה דוחף אותי למקום ששם את השכל שלי כשופט, ואומר, שלא משנה כמה אנשים מעריצים אדם פלוני, בשבילי הוא לא רב גדול, עד שהוא לא ייבדק וייבחן. כמו חנה שאמרה לעלי הכהן הגדול, שחשב שהיא שיכורה, "לא אדוני", וחז"ל דרשו "לא אדון אתה בדבר זה", שזה לא רוח הקודש, עובדה שאתה טועה. כך אני מרגיש גם כאן. ברור לי שזה ממש לא בסדר! (בא' רבתי). אין פה אצילות של מידות טובות, של ענווה, של אמת, של בקשת אמת, של "קבל האמת ממי שאמרה", של יכולת לתפוס מורכבות וכו'. יש פה לפעמים קנאות שיש בה ריח לא טוב, משהו מסריח. אי אפשר להכחיש את זה. ופה הבעיה שלי: הרבנים האלה, שאני מרגיש שיש לי בעיה רצינית איתם, הם לא רבנים של איזה בית כנסת, כאלה שלמדו כמה שנים וזהו, אלה רבנים שהם ראשי ישיבות, מחברי ספרים, סוג של מעבירי השמועה, כאלה שהתורה שבעל פה, שעוברת מדור לדור, עוברת דרכם. אם אני מפקפק עליהם (ואני מפקפק!), אז משהו נשבר לי בקבלה של התורה. כך אני מרגיש. ומצד שני, אני לא רוצה תורה שיש בה עקמומיות. תורה שהיא רדודה בהסתכלות שלה, בהשקפה שלה. לפני כמה שנים לקחתי החלטה, והוצאתי את הספרים של הרב... מהבית שלי. עשיתי את זה גם בגלל האמירות שלו, שנראות לי חילול השם וחוסר אחריות, וגם בגלל פסקים שונים שלו, שלא הסתדרו לי עם השכל הישר שלי. כתוב "האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה, מאבד הונה של תורה", אני מבין שהכוונה לתת מקום למגוון הדיעות, שיש ערך למחלוקת, והדיעות השונות מבטאות צדדים שונים במציאות וכו/. אז אני לא נהגתי כך כשהוצאתי את הספרים, זה קצת דומה לחרדים, שלא מכניסים לבית המדרש שלהם ספרים של הרב קוק. סוג של "חרם". לא יודע מה לעשות: אני מרגיש צביעות, לדבר על כל מיני רבנים גדולים כאלה, בכבוד, כאילו אני הקטן והם ענקי עולם. להרגשתי, להרגשתי החזקה, יש פה בעיה רצינית, ויש כאלה שלא ראויים להיות רבנים/ראשי ישיבות וכו', לא ראויים לעמוד על הבמה ולדבר בציבור. לא נקיים מספיק, אין ענוות אמת, אין יושר. בא לי לקרוע על זה. אני באמת מרגיש קרוע בתוכי. זה שבר. השאלה שלי לרב, מה לעשות עם ההרגשה הזו, עם הכאב הזה, עם השבר הזה. עד עכשיו שמרתי את זה בתוכי, נזהרתי לא לדבר במשפחה על רבנים שיש לי הסתייגות מהם. לא לבזות ת"ח. ואני לא יודע מה נכון לעשות בקשר לזה. אולי כן נכון לבוא ולומר, בדברים מסויימים, אני חושב שהוא טועה טעות חמורה, אני חושב שלא ראוי ללמוד ממנו. אבל אולי יש בזה בעיה חינוכית כלפי הילדים, זה לשבור את התמימות שלהם. שזו התמימות שהיתה לי פעם, ושכל כך עוזרת ללמוד ולהפנים דברים. וגם מה אני עושה עם עצמי? אני מרגיש שזה הוריד ממני הרבה מההתלהבות שלי ללמוד תורה. קשה ללמוד תורה, ולחלק ציונים לרבנים גדולים. זה לא מסתדר. למה מי אני, שאעריך ככה אנשים. מצד שני, אני לא מוכן ללמוד בהתבטלות כזו, ובהסתכלות מלמטה למעלה. זה שקר ללמוד כך, והמציאות מראה את זה לצערי הרב. אני מרגיש שהמכתב שלי מבולבל ולא ממוקד, אבל כך גם ההרגשות שלי. אני מקווה שהרב יתייחס לדברים. בברכה,
תשובה
שלום וברכה! הדברים שלך מעלים שאלות נוקבות, ואכן התופעות שאתה מתאר הן קשות וכואבות. אולם דומה שההתייחסות לתופעות אלה צריכה להיות מורכבת יותר, והמסקנה שלך היא קיצונית מדי. באופן עקרוני, אכן תלמיד חכם שנוהג שלא כשורה אין ללמוד ממנו תורה. כך אומרת הגמרא (מועד קטן י"ז א): "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו". וכך פוסקים הרמב"ם (תלמוד תורה ד', א) והשו"ע (יו"ד רמ"ו, ח): "הרב שאינו הולך בדרך טובה, אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכים לו, אין למדין ממנו עד שיחזור למוטב". תורה אינה יידע אינטלקטואלי גרידא, שאפשר ללמוד אותו מכל אדם חכם ובעל ידיעות ללא קשר להתנהלותו האישית. תורה היא דרך חיים, ומי שאורחותיו האישיות אינן מתוקנות, אינו ראוי ללמד תורה. אך בדוגמאות שציינת, לענ"ד המצב איננו כזה. אדגיש, שגם לי יש ביקורת על האמירות הללו ואיני מתכוון להצדיק אותן, אולם עלינו לראות את הדברים בהקשרם הנכון: ראשית, יש לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה. אכן אותם רבנים התבטאו בצורה קשה ובלתי מקובלת בכמה הזדמנויות שהתפרסמו ברבים, אולם התבטאויות אלה אינן משקפות בהכרח את מכלול אישיותו של הרב. אמירות אלה התפרסמו בגלל שהן מושכות את תשומת הלב הציבורית, אולם יש לזכור שבסופו של דבר מדובר באמירות מעטות. לפחות בחלק מן המקרים, נראה שאמירות קשות אלה אינן משקפות את דרכו הכללית של הרב. אותם רבנים עצמם אמרו לא פעם גם אמירות שונות מאד, שמאזנות ומרככות את המשמעות של האמירות הללו, אך הדברים הללו פחות התפרסמו, וכך נוצרת תדמית מסולפת של דמותו ודבריו של אותו רב. אין זה מצדיק את הדברים הללו עצמם, אולם כאשר אנו דנים על אישיותו של הרב, האם ראוי ללמוד ממנו או לא, יש לראות את המכלול של האישיות ולא להתמקד באמירות בודדות. נקודה נוספת היא, שאין מדובר כאן בשנאה אישית או בסתם מידות מקולקלות, אלא האמירות הללו נובעות מתוך השקפה מסויימת ובאות להילחם כנגד השקפות מנוגדות. אני לא מסכים עם ההשקפה של אותם רבנים, ובוודאי לא מסכים לחריפות של ההתקפות שלהם כנגד השקפות אחרות, אבל עדיין אני יכול להבין את הדברים על פי שיטתם. כאשר הם רואים תופעות ציבוריות מסויימות, כגון חילוניות קיצונית שמנסה למחוק את הזהות היהודית של המדינה, או מגמות פשרניות מדי בציבור הדתי, הם רואים בזה (לעיתים בצדק) סכנה חמורה לקיום התורה בעם ישראל, והם באים להזהיר את הציבור מפני הסכנה הזו. הם מרגישים שכדי להזהיר בתוקף הם צריכים להשתמש בביטויים חריפים, שיעבירו לציבור השומעים את המסר על חומרת העניין. אכן ישנם רבנים רבים שנוקטים בדרך אחרת. גם כאשר יש ביקורת על תופעות מסויימות, משתדלים למקד את הביקורת בדעה הבעייתית ולא באנשים שאוחזים בדעה הזו. כך למדנו מבית מדרשו של הראי"ה זצ"ל וגדולים נוספים. הדרך הזו היא לענ"ד מדוייקת ואמיתית יותר, ובציבורים מסויימים היא גם משפיעה יותר. אולם ישנם רבנים שלא הורגלו לעשות הפרדה כזו, והם מזהים את הדעה השלילית (לדעתם) עם מי שנושא אותה בפועל, ולפיכך הם תוקפים בחריפות בעלי דעות שונות משלהם. סגנון זה גם עשוי לדעתם להתאים לקהל שומעיהם, שרגילים לשפוט את המציאות בצורה חדה, ולפיכך הרבנים מרגישים שהדרך לחנך את הציבור היא על ידי שלילה חריפה של הדעות המנוגדות. איני מצדיק את הדרך הזו, וישנם מצבים שבהם היא עלולה להביא לתוצאות חמורות מאד. (עיין דברי הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר" על התורה, הקדמה לספר בראשית – הוא מבאר שזו היתה שנאת החינם שהחריבה את בית שני, כאשר אנשים נלחמו בדעות אחרות באופן של פסילה אישית. למרות שכוונתם של התוקפים היתה לשם שמים, מתוך דבקות בעבודת ה' כפי שנראה להם כדרך הנכונה, בכל זאת הדבר היה חמור מאד והוביל לחורבן הבית.) אך כאשר אנו מבינים שהדברים הקשים הללו נאמרו על ידי אותם רבנים לא מתוך שנאה אישית, אלא מתוך רצון לחזק את הדרך הנכונה לדעתם ולהרחיק את הציבור מדרכים שפסולות בעיניהם, הדברים מקבלים משמעות שונה. את אותו יחס שאנו נוקטים פעמים רבות כלפי מי ששונים מאיתנו בהקשרים אחרים, עלינו ליישם גם במקרים הללו. עלינו להפריד בין ההשקפה שאנו חולקים עליה, ודרך ההתבטאות שאנו שוללים לחלוטין, ובין האדם עצמו, שהוא עדיין יכול להיות תלמיד חכם שיש לנו מה ללמוד מתורתו בתחומים אחרים. כאשר מדובר בעבירות של שחיתות אישית וכדומה הדבר פוסל את האדם מללמד תורה, כאמור לעיל; אך כאשר הדבר נובע מאידיאולוגיה, גם אם היא מוטעית לדעתנו וגם אם היא מוקצנת, עדיין האדם הוא בגדר תלמיד חכם שיש מקום ללמוד ממנו, ורק נשתדל להפריד את הדברים שאינם ראויים לדעתנו ולא ללמוד מהם. לגבי התחושה שלך שהקושי הזה גרם לך להתרופפות ביחס ללימוד תורה בכלל – ראשית, אני מקווה שבדברים דלעיל יש הסבר מסויים (גם אם לא הצדקה) להתנהלותם של אותם רבנים. מעבר לכך, יש לזכור שהתורה עומדת לעצמה, ולא תלויה בהתנהלותם של האנשים העוסקים בה. אם ציבור שומרי התורה ולומדי התורה מתנהל באופן שאינו ראוי, זה כמובן דבר חמור ויש בכך חילול השם, אך אין זו "אשמתה" של התורה עצמה. כבר חז"ל אמרו שהעיסוק בתורה אינו מהווה "תעודת ביטוח" שהאדם יהיה מתוקן במידותיו והתנהלותו. מפורסמת האימרה (יומא ע"ב ב): "זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מיתה". חז"ל אף מתארים דמויות כגון דואג, אחיתופל וירבעם, כגדולים בתורה באופן מופלג (סנהדרין ק"ב א, ק"ו ב). האם אדם באותם דורות, שראה את התנהלותם השלילית, היה צריך להגיע למסקנה שלא לעסוק בתורה? כאמור לעיל, ישנם מצבים שבהם יש להימנע מללמוד מתורתו של אותו אדם וישנם מצבים שבהם צריך להפריד בין האיש ובין תורתו; אך בכל אופן, אין להימנע מתוך כך מעיסוק בתורה בכלל. אדם שייגש אל התורה בענווה, ומתוך ידיעה שאינו יכול לסמוך על הלימוד לבדו אלא עליו לעמול בתיקון השקפותיו ומידותיו, יגיע בעז"ה לטהרה ולדבקות בה' מתוך לימודו. לגבי ההתייחסות לעניין זה בפני הילדים – הדבר תלוי בגיל הילד וביחס של הילד עצמו לסוגיה. כאשר מדובר בילדים צעירים אין סיבה ותועלת חינוכית בכך שנפתח בפניהם את העניין הזה ונאמר ביקורת על רבנים מחוגים אחרים. ילדים גם מתקשים להכיל מורכבויות, ולפיכך קשה להעביר להם את היחס המורכב הזה, שאנו מעריכים את הרבנים הללו כאנשי תורה אך בעניינים מסויימים אנו חולקים על השקפתם ועל האופן שבו הם מבטאים את ההשקפה הזו. עלינו להתייחס לכל תלמידי החכמים באופן מכבד, מבלי להזכיר בפני הילד את הביקורת שיש לנו על חלקים בדרכו של אותו רב. אך כאשר מדובר בבני נוער שכבר מתעניינים בנעשה בעולם ושומעים על התבטאויות כאלה, ובפרט אם הם עצמם מעלים את הקושי כיצד ייתכן שרבנים מדברים באופן כזה, נראה שאין "לטייח" את הדברים ולנסות לתרץ בתירוצים שאיננו מזדהים איתם, דבר שעלול להרחיק את הנער מן האמון בתורה ובתלמידי חכמים. במצב כזה יש להסביר להם את הנקודות דלעיל, שהדברים שהם שומעים בשם הרבנים הללו נאמרו בהקשרים מסויימים ואין זה מבטא את מכלול אישיותו של הרב, ושהדברים הקשים הללו אינם נובעים משנאה אישית אלא מתוך ההשקפה שהוא מאמין בה ורצונו לחזק את הציבור בדרך התורה על פי הבנתו.
עוד בנושא גדולי ישראל ורבנים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il