רציתי לשאול לגבי רבנים שנמצאו שהם חטאו/נפלו בדברים חמורים כמו אונס, שוחד וכו', האם תורתם עדיין תורה או לא? האם אני צריך להסתכל על הדבר כדבר חד פעמי שזה קורה לבני אדם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", לא משנה מה יהיה הרב תמיד ייפול? האם האימרה הזאת נכונה גם לגבי חטאים כל כך קיצוניים?

שלום וברכה! בעניין זה ייתכנו כמובן מצבים רבים ושונים. החילוק העיקרי והמהותי ביותר הוא בין מצב שאותו אדם שחטא מכיר בחטאו וחוזר בתשובה, לבין מצב שהוא אינו חוזר בו ואינו מתקן את דרכיו. אם מדובר באדם שנכשל וכעת הוא מכיר בחטאו ומבקש לחזור בתשובה ולתקן, הרי גם אם אם החטא שלו היה חמור, שערי תשובה לא ננעלו, ובאופן עקרוני אדם יכול לחזור ולהיות רצוי לפני ה', וכפי שאמרו חז"ל שבמקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. וכאשר האדם באמת חוזר בתשובה על חטאו, אפשר גם לחזור וללמוד ממנו תורה (רמב"ם תלמוד תורה ד', א; שו"ע יו"ד רמ"ו, ח). יש להבהיר, שחזרה בתשובה אינה יכולה להיות רק באמירה מן השפה ולחוץ. כדי לחזור בתשובה באמת, האדם צריך להכיר באמת בחטאו, להודות בכך שהמעשים הללו היו שליליים וחמורים, ולהתאמץ לתקן אותם ככל יכולתו, הן מבחינת ההתנהלות האישית שלו והן מבחינת הפיצוי לנפגעים ובקשת מחילה כנה מהם. אולם יש לשים לב, שבעניין זה יש הבדל בין חשבונות שמים לבין ההתנהלות שלנו כבני אדם. הקב"ה יודע מה בליבו של אדם, ולפיכך כאשר האדם חוזר בתשובה באופן פנימי ומלא, הקב"ה מקבל אותו ללא סייג. אבל אנו כבני אדם איננו יכולים לדעת את מה שמתרחש בליבו של האדם. גם אם האדם אומר שהוא מתחרט על מעשיו ואף עושה מעשים שונים לתיקון חטאו, עדיין איננו יכולים לדעת בוודאות האם הוא אכן חזר בתשובה או שהוא נוהג כך רק כלפי חוץ על מנת שהציבור יקבל אותו (עיין בדומה לכך בסנהדרין כ"ה א). יתרה מזו, גם אם אכן האדם חוזר בתשובה באופן מלא, כחלק מתהליך התשובה ראוי שהוא ינהג בענוה ובשפלות (עיין רמב"ם הלכות תשובה ב', ד), ומתוך כך מתבקש גם שהוא לא יעמיד את עצמו במעמד של מנהיג רוחני לציבור ומלמד תורה לרבים, אלא יעסוק בתורה באופן פרטי ובענוה וירגיש שאין הוא ראוי להורות דרך לאחרים. נקודה נוספת היא, שמבחינת המבט הציבורי, אם אנשים לומדים תורה מאדם כזה ללא הסתייגות, הדבר עלול להיראות כאילו יש כאן המעטה בחומרתם של המעשים שבהם הוא נכשל. גם אם האדם עצמו אכן חזר בתשובה וחטאו נמחל כלפי שמים, מבחינת הציבור שמכיר את העבר שלו, הדבר עלול להיראות כמתן לגיטימציה למעשים שהוא עשה. ולכן רק במצבים שבהם ברור ומפורסם לכל שהאדם מכיר בחומרת חטאיו ומתחרט עליהם לחלוטין, יש מקום שהציבור יחזור ללמוד ממנו. לכן, אף שבאופן עקרוני אין דבר העומד בפני התשובה, בפועל נדירים המצבים שבהם אדם שנכשל בחטאים חמורים עדיין ראוי ללמוד ממנו תורה. כל זה מדובר כאשר האדם באמת מכיר בחטאו, מודה בכך שהמעשים הללו היו שליליים וחמורים, ומתאמץ ככל יכולתו לתקן אותם כמתואר לעיל. אם מדובר באדם שחטא ואינו מכיר בחטאו, כגון שהוא מכחיש את העובדות, או חמור מכך - מצדיק את מעשיו השליליים, זה כמובן מצב שונה לגמרי. מאדם כזה אין ללמוד תורה, גם אם יש לו ידע תורני רחב, וכפי שמופיע במקורות רבים (עיין למשל מועד קטן י"ז א; רמב"ם תלמוד תורה ד', א; שו"ע יו"ד רמ"ו, ח).