שלום וברכה, שמעתי פעם שנהגו להשתחוות בברכת בריך שמיה בתחילתו במילים בריך שמיה וכן כשכתוב בפשטות דסגידנא קמיה. אני מתפלל בנוסח ספרד (אשכנזי). אשמח לדעת מה המקור לכך? בנוסף, שמעתי לאחרונה דיעה שאין לעשות כן כי לכאורה משתחווים לספר התורה/ לארון הקודש ולא לקב"ה? אבל אפילו לדיעה זו האם יש מניעה להשתחות לכיון ספר תורה וארון הקודש כשידוע שמשתחווים לקב"ה? כיצד יש לנהוג ומדוע? ישר כח ותזכו למצוות

שלום וברכה יש שנהגו לכרוע באמירת "אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה", ויש נהגו שלא לכרוע. כל אחד ימשיך במנהגו, והרוצה לכרוע למרות שזה לא המנהג של משפחתו - אין מניעה. הרחבה: בסימן קיג כתב השו"ע (סעיף ג): "הכורע ב'וכל קומה לפניך תשתחוה', או ב'ולך לבדך אנחנו מודים', או בהודאה דהלל וברכת המזון, הרי זה מגונה", וטעם הדין הוא שאין לכרוע במקומות נוספים מעבר למה שתיקו חכמים. מתוך כך כתב כף החיים (שם ס"ק יב) שהכורע באמירת "אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה" בבריך שמיה הוא מגונה, מכיוון שאין להוסיף כריעות במקום שחכמים לא תיקנו, וכדבריו כתב האור לציון (ח"ב, פרק ה, הערה יג). לעומת זאת, הרב עובדיה יוסף (בשו"ת יביע אומר, חלק ה, אורח חיים סימן ח) כתב שיש לכרוע באמירת "דסגידנא קמיה" מכיוון שאדם האומר זאת ולא כורע נראה כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, כעין מה שכתבו הפוסקים לעניין כריעה במילים "ואנחנו כורעים ומשתחווים" בעלינו לשבח (אליה רבה, סימן נא סק"ח בשם השל"ה), ובמקום שיש טעם לכריעה אין איסור למרות שחכמים לא תיקנו. יש להעיר שגם הכף החיים עצמו (בסימן רפא, א) הביא שצריך לכרוע בעלינו לשבח באמירת "ואנחנו כורעים ומשחווים", כדי שלא להעיד עדות שקר בעצמו, וצ"ע מה החילוק בין הדברים לשיטתו. מדברי האור לציון נראה שהבין שהייתה תקנה לכרוע ב'עלינו לשבח', ואולי הבין שחכמים תיקנו לכרוע שם כדי שלא ייראה כמעיד עדות שקר, אך במקום שהם לא תיקנו לכרוע אין להוסיף מדעתנו. לגבי החשש לכרוע אל מול ספר התורה, הרב עובדיה כתב שאין איסור מכיוון שכוונתו לכבוד התורה, והאריך להביא משו"ת מהריק"ש ומפוסקים נוספים שאין איסור להשתחוות כלפי ספר התורה. בנוסף, יש להעיר שהנוסח הוא "אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה" - ובתרגום לעברית: "אני עבדו של הקב"ה שכורע לפניו", וממילא אין סיבה שייראה ככורע לספר תורה, כשאומר בפירוש שהוא כורע כלפי הקב"ה. הרב יצחק יוסף בילקוט יוסף (תפילה חלק ב, סימן קלב הערה כ) נקט אף הוא בדרכו של אביו, וכך הביא גם בפסקי תשובות (סימן קלד, יג). אמנם, הרב עובדיה ציין שכל אמירת בריך שמיה היא לא תקנת חז"ל, והכריעה היא מנהג בעלמא, ולכן נראה שמי שמנהג אבותיו הוא שלא לכרוע אינו צריך, כי זה רק מנהג שאינו מחייב. בברכה, הרב אריה מינקוב