שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • איך וכמו מי לפסוק הלכה?

בחירה בין תשובות הלכתיות סותרות

undefined

הרב עזריה אריאל

כ"ז ניסן תש"פ
שאלה
אני רוצה לברר את ההלכה בענין מסוים, ואני מוצאת באתר, שכבר יש שאלות בנושא הזה ויש להן תשובות שונות. האם מותר לנהוג על פי התשובה שנוחה לי? או לחילופין, על פי התשובה שנראית לי הגיונית? או ישנו מדד אחר לבחירת התשובה?
תשובה
לשואלת, שלום וברכה! ברור לחלוטין שאסור לבחור את הפסקים באופן שרירותי לפי הנוחות האישית. הגמרא שתובא להלן מתבטאת בביטוי חריף כנגד מי שבכל נושא מזדמן מכריע לפי הנוחות. כיצד אם כן יש לבחור? בעניין זה קיימים כמה כללים, לפי סדר העדיפות הבא: א. אם ידוע לך מהי הדעה המקובלת על רוב הפוסקים ומהי דעת המיעוט, עלייך ללכת לפי הדעה המקובלת על רוב הרבנים. ב. אם לפי ידיעתך המחלוקת שקולה פחות או יותר מבחינה מספרית (באומדן גס. ספירה מדויקת שמכריעה גם על פי רוב דחוק רלוונטית רק בדיון שמתקיים בבית הדין פנים אל פנים), אם ידוע שבצד מסוים במחלוקת עומד פוסק בעל שיעור קומה גדול יותר - יש ללכת לפי דעתו. ג. אם לפי ידיעתך הדעות שקולות מבחינה מספרית ואיכותית, אזי אם לפי הדעה המחמירה זהו איסור דאורייתא - יש להחמיר, ואם לפי הדעה המחמירה זהו איסור דרבנן - ניתן להקל. קיים מקרה אחד שעוקף את הכללים הקודמים, והוא כאשר החלטת שבאופן כללי רב פלוני הוא מורך ורבך ואת הולכת אחרי פסקיו, לפחות בתחום התמחות מסוים שלדעתך הוא מצטיין בו. במקרה זה ניתן ללכת אחרי פסקיו בין לחומרא ובין לקולא גם אם הוא בעמדת מיעוט. הרחבה: סדר הדברים הרצוי בתורה לכתחילה הוא שיקום בית דין גדול שיכריע במחלוקות. מה קורה כאשר אין סנהדרין שמכריעה? בעניין זה מצאנו בגמרא שתי סוגיות שנראות כסותרות. בגמרא בעבודה זרה ז ע"א נאמר: "תנו רבנן: הנשאל לחכם וטימא - לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר - לא ישאל לחכם ויתיר. היו שניים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין - הלך אחריו, ואם לאו - הלך אחר המחמיר. ר' יהושע בן קרחה אומר: בשל תורה - הלך אחר המחמיר; בשל סופרים - הלך אחר המיקל. אמר רב יוסף: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה". אם כן, נקבע כאן ללכת לפי הרב הגדול יותר ("גדול בחכמה ובמנין"), ובמחלוקת שקולה - להחמיר בדין דאורייתא ולהקל בדין דרבנן. סוגיה הפוכה לכאורה מופיעה במסכת ערובין ז ע"ב: "לעולם הלכה כבית הלל, והרוצה לעשות כדברי בית שמאי - עושה, כדברי בית הלל - עושה. מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל - רשע, מחומרי בית שמאי ומחומרי בית הלל - עליו הכתוב אומר 'הכסיל בחשך הולך', אלא, אי כבית שמאי - כקוליהון וכחומריהון, אי כבית הלל - כקוליהון וכחומריהון. הא גופא קשיא: אמרת 'לעולם הלכה כבית הלל' והדר אמרת 'הרוצה לעשות כדברי בית שמאי עושה'! - לא קשיא: כאן - קודם בת קול, כאן - לאחר בת קול". הגמרא קובעת שאחרי שיצאה בת קול שקבעה שהלכה כבית הלל חובה לנהוג כדעתם, אבל לפני שיצאה בת קול "הרוצה לעשות כבית שמאי - עושה", דהיינו שיש רשות לאדם לבחור אחרי מי הוא הולך, ובלבד שלא יבחר את הפסיקה הנוחה מכל צד ("מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל") אלא יהיה עקבי ללכת אחרי הרב בכל פסקיו. כיצד ליישב בין הדברים? הדעה המקובלת בהלכה היא שההדרכה הרגילה היא לפסוק לפי הכללים הראשונים שציינתי (רוב ומיעוט, גדלותו של החכם, דאורייתא - דרבנן), ואילו הסוגיה השניה עוסקת במי שבוחר לעצמו רב קבוע שלאורו הוא הולך. על כך במקורות שיובאו בהמשך, בעיקר ברמ"א ובחזון איש. לפי זה, יוצא שאם קורא/ת התשובה אינו תלמיד חכם המסוגל לעיין במקורות הפסיקה ולהכריע מדעתו, אין משמעות לשאלה האם בעיניו התשובה של משיב א' נראית יותר הגיונית מאשר של משיב ב', אלא אם כן הקורא התרשם באופן עקבי מתשובותיו של מישהו והחליט ללכת אחרי הוראותיו בכל דבר ועניין (אפשרית גם חלוקה מסוימת לפי תחומי התמחות, כגון שדבריו של רב מסוים נראים לך יותר בשאלות ציבוריות והשקפתיות ושל רב אחר בפרטי הלכה של יום יום). יוצא מכלל זה מקרה שבו ברור לך לחלוטין שהמחלוקת בין הרבנים נעוצה אך ורק בתפיסה שונה של המציאות (כגון בשאלה האם אלכוג'ל הוא חמץ, שרב אחד טוען שהוא עשוי מדגן והשני טוען שהוא עשוי מתפוחי אדמה), ומקריאת התשובות השונות, או מידע אישי, ברור לך לגמרי מי מבין המשיבים בירר יותר טוב את המציאות שרלוונטית לשאלה. עלי להודות ששאלתך מטרידה לא מעט אותי ומשיבים נוספים באינטרנט. האם יש טעם בפירוט הנימוקים להכרעתי בשאלה השנויה במחלוקת? הרי מבחינת השואל, שאינו שייך לקהילתי ואיני "מורו ורבו" בשום צורה (וכשהוא שלח את שאלתו לאתר הוא לא ידע כלל אל מי מהמשיבים תופנה השאלה), כאשר הוא מתוודע לקיומה של מחלוקת בעניין לכאורה אין משמעות לכך שהנימוקים נראים משכנעים, אלא אם כן קורא התשובה הוא תלמיד חכם שמסוגל לעיין במקורות לעומקם ולבחון את ההכרעה בעין ביקורתית (אגב, זה נכון לכל תחום התמחות: קל מאוד למומחים "לשחק עם הנתונים" ולהציג אותם באופן שישכנע את ההדיוטות). אכן, זה היה המצב בעולם השו"ת בימי קדם. ברוב השו"תים המודפסים, השואל בעצמו היה תלמיד חכם שהתלבט בשאלה, שלח את שאלתו לעמיתיו או לרבנים הגדולים ממנו, וקיבל תשובה אישית שהוא היה יכול לבחון עצמאית. בעולם האינטרנט המצב אחר לגמרי. על כל פנים, לפחות חשוב לחדד לעצמנו את היסודות: אי אפשר לבחור לפי הנוחות, ואי אפשר ללכת אחרי דעת מיעוט אלא אם כן זהו מורך ורבך הכללי. כמה מקורות בעניין זה, בלי להיכנס לדקויות שניתן להעלות בחילוקים ביניהם: 1. רמב"ם הלכות ממרים פרק א הלכה ה: "שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין... אחד מטהר ואחד מטמא, אחד אוסר ואחד מתיר, אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה - הלך אחר המחמיר; בשל סופרים - הלך אחר המיקל". 2. רמ"א, חושן משפט סימן כה סעיף ב: "ולא יאמר האדם: אפסוק כמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן - הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות - הרשות בידו; ואי לאו בר הכי הוא... איסור דאורייתא - ילך לחומרא; ואי דבר דרבנן - ילך אחר המיקל. ודוקא אם שני החולקים הם שוין, אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמה ובמניין, אפילו בשעת הדחק, אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגד רבים, הולכים אחר רבים בכל מקום... ואם היה מנהג בעיר להקל, מפני שחכם אחד הורה להם כך, הולכין אחר דעתו". 3. רמב"ן, חולין מג ע"ב: "הא דתניא 'הרוצה לעשות כב"ש כקוליהון וכחומריהון עושה או כב"ה כקוליהון וכחומריהון', קשה לי: והא קיימא לן דאחד מטמא ואחד מטהר, אחד מתיר ואחד אוסר, אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין - הלך אחריו, ואם לאו, בשל תורה - הלך אחר המחמיר, בשל סופרים - הלך אחר המיקל... ויש לי לומר, מתוך שמחלוקתן של תלמידי ב"ש וב"ה גדולה וכל חכמי ישראל נכנסין תחתיה ונעשית להם תורה כשתי תורות, הרשות לכל אחד לעשות כדבריהם... הרוצה להיות מכת בית שמאי ולעשות כדבריהם לעולם - רשאי הוא". 4. חזון איש (שביעית סי' כג סק"א): "נראה, דהא דאמר דבשל תורה הלך אחר המחמיר, אינו אלא בשאין אחד מהם רבו, אבל אחד מן החכמים הוא רבו - הלך אחריו אף להקל. ומקרי רבו, כל שהוא קרוב לו ושומע שמועותיו תמיד ברוב המצוות. ובזה, אם יש שני חכמים קרובים לו, רשות בידו להחזיק בהוראותיו של אחד מהם ולהחזיקו כרבו. והיינו דאמרינן 'הרוצה לעשות כדברי ב"ש - עושה', והיינו להחזיקם כרבו ולהלוך אחריהם תמיד, בין לקולא בין לחומרא. ודין זה בין בחיי החכם ובין לאחר מותו, כל שידועות הוראותיו והלכותיו מפי תלמידיו או מפי ספריו. והנה רשאים להלוך אחר רבם אף להקל בשל תורה, ואפילו החולקים עליו הם הרבים, כל זמן שלא היה מושב בית דין ודנו זה כנגד זה והכריעו את ההלכה".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il