שלום הרב, כתוב בספר איוב פרק מב פסוק ז: וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר ה' אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמֶר ה' אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב: ", וכתוב ברמב"ם, מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק כג: "ויהיה הדעת המיוחס לאיוב הולך על דעת אריסטו ודעת אליפז הולך על דעת תורתנו ודעת בלדד הולך על דעת המעותזילה ודעת צופר על דעת האשעריה". איך זה מסתדר? תודה

שלום ספר איוב כולל דיון בשאלות היסוד של הקיום האנושי: שאלת הצדק ותגמול; יכולת הבחירה החופשית של האדם ומידת שליטתו בגורלו. איוב הוא הפותח בדברים. הרמב"ם כותב שטענותיו של איוב זהות להשקפה של אריסטו. כוונתו לטענותיו של איוב בראשית הספר! איוב בתחילת הספר לא טוען טענה אלא קובע עובדה, אין הבדל בין צדיק ורשע. איוב כמו אריסטו קובע שהאלוקים משגיח על כללות הבריאה, על כוכבי השמים, הוא נותן כח לכדור הארץ להסתובב ולירח להאיר. אך אין הוא מתבונן במעשי האדם, אין זה לכבודו לעסוק בדברים קטנים כמו בני אדם וגורלם. איוב הגיע למסקנה זו כיון שלפי הבנתו אין הוא ראוי לסבול ייסורים. ומכאן מסקנתו: הסבל אינו תוצאה של החלטה אלוקית. הקב"ה אינו משגיח על הנעשה בעולם. הסבל הפרטי הפך להיות נקודת מוצא להשקפת עולם. מול איוב מתייצב אליפז. רמב"ם רואה באליפז את המיצג את דעת תורתנו. את האמת. טענתו של אליפז פשוטה מאוד. "הלא רעתך רבה, ואין קץ לעוונותיך". אליפז טוען כלפי איוב: אתה חושב, שאתה צדיק ומעשיך מתוקנים ושלמים. אך לאמיתו של דבר, האדם אינו יכול להבין הכל ודעתו קצרה לדעת אם אכן מעשיו מושלמים. אין האדם מבין את הסיבות לגורלו, וממילא אין שום חיסרון במעשי האלוקים. בסיום הספר מופיע דבר ה'. ה' אינו מדבר עם איוב על עניני שכר ועונש (כפי שנסב הויכוח והדיון עם שאר רעי איוב). הקב"ה מביא שרשרת של דוגמאות מן העולם שלנו: מן הכוכבים והמזלות, מבעלי החיים מן בעלי החיים השוחים ומן המעופפים - מכל הדברים שאנו רואים סביבנו ואין אנו מבינים את מהותם ואת דרך בריאתם. אבל הקב"ה שברא אותם, הוא יודע טבעם מהותם ודרך פעולתם אותם. ה' מראה ומסביר לאיוב את המרחק הגדול שבין האדם לבין האלוקים. האדם יודע, והאלוקים יודע; האדם משגיח על רכושו, והאלוקים משגיח על בריותיו. ובכל זאת - מה גדול המרחק ביניהם! אין דמיון בין מעשי האדם למעשי האלוקים. אין דמיון בין הבנת האדם להבנת האלוקים. התפיסה הנכונה, שאותה מלמד אותנו ספר איוב בסופו, היא כשידע האדם את ההבדל שבין מעשי האלוקים למעשיו הוא, יקל עליו כל מקרה, ולא יוסיפו לו המקרים ספקות על האלוה...אבל יוסף עליו אהבה... איוב למד לאהוב את הקב"ה. הוא גם למד את גבולות יכולתו. לסיכום, אכן, תפיסתו הלא נכונה של איוב בתחילת הספר תואמת את תפיסתו של אריסטו. אליפז מציין את השקפת תורתינו בעניין שכר ועונש, והקב"ה בסוף הספר מרומם את המבט להסתכלות רחבה יותר על המרחק בין האדם ובין אלוקיו ומתוך כך מגיעה ההכרה על יכולתיו של האדם להבין את העולם ואת המתרחש בו. (בכתיבת סיכום זה נעזרתי במאמרו של הרב יהודה איזנברג מאתר 'דעת') יום טוב