שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • שאלות בתנ"ך

עוד שאלות בתנ"ך

undefined

הרב חיים שרייבר

כ"ט תמוז תש"פ
שאלה
שלום כבוד הרב. א. מה מבטאות הלשונות השונים של הנבואה? ("משא", "דבר ה" "ויאמר ה" "וידבר ה" "חזון" וכו...) ב. האם הנבואה במילים או במחזות? ג. האם ספרי הנביאים הכתבו לנביא מילה במילה כמו התורה? ד. האם את הנבואות הנביא אמר בלשון אחרת מאשר הכתוב לפנינו? שהרי הנבואות צריכות להאמר ומצד שני הלשון שלפנינו הוא לשון כתיבה. האם הנביא עמד על אבן גבוהה בעירו וקראה בקול גדול מה שכתוב לפנינו? ה. מי ערך את התנ"ך? האם כל נביא ערך את ספרו ואחרים (מי הם? אכנה"ג?) החליטו מה יכנס ומה לא? ו. מה ההבדל בין הכתובים לנביאים? ז. כיצד יתכן שיש שינויי לשון בגופים? למשל הנביא אומר בשם ה "אני צויתי למקֻדשי" ולעתים אומר בגוף ראשון בשם עצמו "אני ראיתי שכך וכך". למה פשוט לא אומר הכל בגוף אחד? או הכל בשם ה או הכל כשליח? ח. שמעתי שלעתים בנבואה יש דברים שצריך "לסנן". 1. האם תמיד נבואות הם כאלו? 2. למה ה עושה ככה והרי כך אפשר לטעֹת, או האם אפשרי לטעֹת בנבואה? ט. האם אפשרי שה יחזור בו הנבואה ואפי טובה? שהרי למשל כתוב בישעיהו ב"משא בבל" שעם ישראל "ושבו בשוביהם ורדן בנגשיהם" בבית שני והרי הדבר לא קרה. י. היום אנו חווים את שיבת ציון שהתנבאו עליה הנביאים. אולם בנביא יש תיאורים של שינויי הטבע (נהרות יתפצלו לשבע נחלים, המדבר יפרח וכו) אולם איננו רואים דברים שבהם נגד חקי הטבע אלא בתוך הטבע?! האם אלו משלים בלבד או כפשוטו? י"א.למה הנביאים משתמשים בכ"כ משלים עד שישנם פסוקים שנחלקו על מי נא ועל מה ואיך וכיצד ומתי, ופשוט לא אומרים את הדברים בצורה מפֹרשת? אשמח אם הרב יוכל להרחיב או/ו להפנותני לספרים המרחבים בענין. תודה רבה!
תשובה
שלום א. במדרש ילקוט שמעוני (ישעיהו פרק א' רמז שפ"ה) [וכן בראשית רבה פרשה מ"ד אות ו'] נאמר: בעשרה לשונות דברה הנבואה: אמירה, הגדה, חידה, משל, מליצה, נבואה, משא, הטפה וחזון. לשון "משא" - מלבי"ם (ישעיהו פרק יג פסוק א): הנבואות שנרשמו בשם משא, משונות בסדרן ובמליצתם מיתר נבואות, שנושא דבריו תמיד במשל ומליצה, ישים דבריו בפי מדברים ונושאים שונים, וברוב בא בם ענין ספורי, מצוייר בגונים משונים, ומעריך דמות הענין אשר קרה בדמיונות ומליצות. לשון "חזון" - רש"י כתב שהכוונה היא ללשון נבואה קשה ודברי תוכחות. הגר"א: נביאים אחרונים ראו באספקלריא שאינה מאירה בשאינה מאירה ולכן נבואתם נקראה בלשון "חזיון" וזאת לעומת נביאים ראשונים שראו באספקלריא מאירה שאינה במאירה ודרגת נבואתם הייתה גבוהה יותר מנביאים אחרונים. אבן עזרא: נבואותיו של ישעיהו היו כמו נבואותיהם של אברהם אבינו וגד החוזה שהיו בלילה, ולכן נקרא גם הוא לשון חזיון. המצודות כתב שזהו לשון נבואה ואין למצוא בשימוש בלשון "חזון" משמעות מיוחדת. לשונות אמירה, הגדה, דיבור - רש"י ועוד פרשנים (שמות פרק י"ט פס' ג') מסבירים שאמירה היא לשון רכה והגדה היא לשון קשה "דברים הקשין כגידין". רש"י והחיזקוני (דברים פרק ב' פס' ט"ז) מסבירים ש"דבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת", "דבור משמע מפיו רבוי דברים והוא ענין חיבה כגון שני אוהבים שמדברים זה עם זה מתוך חבה". לעומת לשון אמירה שמשמעה "מיעוט דברים אמירה גרידא בעלמא". ב. הרמב"ם (יסודי התורה פרק ז' הלכה ג') מתאר כיצד מקבל הנביא את דברי הנבואה: "הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכויות ושעבודן וכמו החיות שראה יחזקאל והסיר נפוח ומקל שקד שראה ירמיה והמגלה שראה יחזקאל והאיפה שראה זכריה וכן שאר הנביאים מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלו ויש שהן אומרים הפתרון בלבד ופעמים אומרים המשל בלבד בלא פתרון כמקצת דברי יחזקאל וזכריה וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים". ג+ד. נודעים דברי חז"ל: "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פ"ט ע"א) מכלל זה משמע לכאורה שכל נביא מתייחד בסגנון דיבורו האישי. אין סגנונו של ישעיהו כסגנונו של יחזקאל ואין סגנון נבואתו של מלאכי כסגנונו של הושע. חז"ל (פסיקתא רבתי פרשה מ"ד 'שובה ישראל') אף עמדו על הקשר ההדוק בין מידותיו האישיות של הנביא לבין סגנון דיבורו הנבואי: "אומרים על הושע ועל אליהו שאכזריים היו", והדגימו את מידת האכזריות של הושע בדברי נבואתו: 'תן-להם ה' מה-תיתן, תן-להם רחם משכיל ושדים צמקים' (הושע ט', יד). אף שבהמשך המדרש הסבירו שהושע "ברחמים אמר כך... שלא דומה צערו של קטן לצערו של גדול" - בין כך ובין כך, אם הושע היה "אכזר" כפי שניתן להתרשם מן הסגנון הקשה של נבואתו, או ש"ברחמים" אמר נבואה זו, נראה בירור מדברי המדרש, שבעת שהנביא בורר לו את סגנון נבואתו הוא מדבר מתוך אופיו. הרמב"ם ("מורה הנבוכים" חלק שני פרק כ"ט) עמד על ייחודו של כל נביא בברירת סגנון דבריו: "ודע כי לכל נביא ביטויים מסוימים מיוחדים לו, כאילו הם שפת אותו האיש - כך מבטאהו (=כך הנביא מבטא את -) החזון המיוחד לו, למי שמבינו" (בתרגומו של ר"י קאפח). ר' אשר קרשקש באר את דברי הרמב"ם האלה כך: "שיש יתרון בין האישים בדיבורם ובעניין מליצתם, מהם שכל דבריו צחים וערבים, והם בתכלית הסדר והתיקון, ויש אישים שהם למטה מזה בסדר דיבורם ובצחות מליצתם, והם בזה מתחלפים חילוף רב. ואמר שכן תבואהו הנבואה לדבר כפי הרגל לשונו בצחות המליצה וערבותה". באותו ענין מצינו דיון בין הפרשנים על ריבויי ה"כתיב והקרי" שבנבואות ירמיהו, בהשוואה לשאר כתבי הקודש. הר"י אברבנאל תלה בגילו הצעיר של הנביא ("נער אנכי"), שבגינו "לא למד בדקדוק הלשון ובסדר הכתיבה כראוי" (מדברי הקדמתו לספר ירמיהו). המלבי"ם, בהקדמתו לספר ירמיהו, יוצא בחריפות ובתוקף כנגד הסברו של ר"י אברבנאל (אשר בדרך כלל המלבי"ם מקבל את הסבריו לפסוקים), וכך כותב המלבי"ם: "כי גם הלשון בו דיבר מלאכת הנבואה אל העם, ויופי השיר והמליצה, וגם פרטי המילות שבהם כתב את הדברים על ספר, לא המציא [הנביא] משכלו וחכמתו, רק הושמו בפיו ובעֵטו ברוח ה' עליו, הוא שם את דבריו על לשונו ויאמר: כה תדבר וכה תכתוב בעט קודש, לא תגרע ולא תוסיף. ...שאם תחשוב כי תצויר טעות ושגיאה אל הנביא בדבריו או בספרו, הלא אז יזיד איש ואיש להוסיף ולגרוע בכתבי הקודש כפי מה שידמה בעיניו לתקן המליצה וליישר עיוות הלשון, ויהיו ספרי הקודש כעיר פרוצה אין חומה... ואיך נאמר כדבר הזה אשר אין לו שחר לשום לרוח משקל ולשקול בפלס מעלת ספרי הנביאים ומדרגתם במאזניים? ואם תראה שינוי בין נביא לנביא בסגנון לשונו ומליצותיו - כן היה רצון ה' המנבא אותו לשום דבריו בפיו בסגנון הזה, כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד..." אם כן, ראינו שתי גישות בענין סגנון הנבואה של הנביא: לעומת דעתו הנחרצת של המלבי"ם, שגם "יופי השיר והמליצה וגם פרטי המילות", שבהם הנביא הביע את נבואתו - הושמו בפי הנביא ע"י הקב"ה, ראינו מדרשי חז"ל ואת דברי הרמב"ם שמהם עולה שלכל נביא היה סגנון אישי משלו, סגנון הנובע מאישיותו המיוחדת, ודברי נבואתו לא היו רק דברים שהושמו בפי הנביא מבלי שתהיה לנביא יכולת לנסחם. (מתוך מאמרו המקיף "לסגנון הנבואה" של הרב שמואל הכהן, מתוך חוברת המעיין תשנ"ו) ה. כך מובא בגמרא צסכת בבא בתרא דף יד/ב: ת"ר: סדרן של נביאים יהושע ושופטים, שמואל ומלכים, ירמיה ויחזקאל, ישעיה ושנים עשר...סידרן של כתובים: רות וספר תהלים, ואיוב ומשלי, קהלת, שיר השירים וקינות, דניאל ומגילת אסתר, עזרא ודברי הימים. ומי כתבן? משה כתב ספרו...ואיוב. יהושע כתב ספרו...שמואל כתב ספרו, ושופטים, ורות. דוד כתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים: ע"י אדם הראשון, על ידי מלכי צדק, ועל ידי אברהם, וע"י משה, ועל ידי הימן, וע"י ידותון, ועל ידי אסף ועל ידי שלושה בני קורח. ירמיה כתב ספרו, וספר מלכים, וקינות. חזקיה וסיעתו כתבו: ישעיה, משלי, שיר השירים, וקהלת. אנשי כנסת הגדולה כתבו: יחזקאל, ושנים עשר, דניאל, ומגילת אסתר. עזרא כתב ספרו, ויחס של דברי הימים עד לו. ו. ההבדל בין נביאים לכתובים: ספרי הנביאים נאמרו לנביא בנבואה לעומת בפרי הכתובים שנאמרו ברוח הקודש. נבואה ורוח הקודש הם שני מושגים שונים ושתי השגות שונות. לגבי הנבואה אומר הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, פרק ז, הלכות ב-ג) "כולם (שאר הנביאים) - אין רואים מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון הלילה, או ביום אחר שתיפול עליהן תרדמה. כמו שנאמר: 'במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו'... הדברים שמודיעין לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו, ומיד יחקק בליבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא". כלומר, הנבואה מגיעה לאדם הראוי לכך במעלתו, רק כאשר הוא נמצא במצב של תרדמת החושים, וגילוי הנבואה מגיע בבחינת משל, וברוב חכמתו של הנביא, הוא מבין מיד בדעתו הגדולה את פתרון המשל ויודע מה רצו לבשר לו במראה הנבואה. לעומת ספרי הנבואה, ספרי הכתובים נתחברו בהשראת רוח הקודש. הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק שני, פרק מה, מהדורת הר"י קאפח) כתב כך: רוח הקודש - "היא שירגיש האדם כאלו דבר מה חל בו, וכוח אחר עבר עליו שמדובבו, ואז ידבר בדברי חכמה, או תהילה, או בדברי תוכחת מועילים, או בדברים מדיניים או אלוהיים, וכל זה בהקיץ ובמצב של שימוש החושים כרגיל, וזהו שאומרים עליו שהוא מדבר ברוח הקודש. ובכיוצא בזה מרוח הקודש חיבר דוד תלים (=תהילים), וחיבר שלמה משלי וקהלת ושיר השירים. וכן דניאל ואיוב ודברי הימים ושאר הכתובים, בכיוצא בזה מרוח הקודש נתחברו. ולפיכך נקראים כתובים, כוונתם שהם כתובים ברוח הקדוש, ובפירוש אמרו: מגילת אסתר ברוח הקודש נאמרה. ועל כגון רוח הקודש הזו אמר דוד: רוח ה' דיבר בי ומילתו על לשוני, כלומר: שהיא דובבה אותו בדברים אלה". הרב אורי שרקי בשם ר' אברהם שפירא זצ"ל הדברים שבנביאים נועדו תחילה להיאמר ואחר כך גם נכתבו. הדברים שבכתובים נאמרו מלכתחילה על מנת לכותבם. ז. עיין במה שנתבאר בתשובה ד'. ח. אין שום צורך לסנן שום נבואה! הכל נאמר מהקב"ה וכל דברי הנביאים אמת הם. ט. בהקדמת הרמב"ם למשנה מבואר העקרון הבא: נביא שנתנבא לרעה על בני אדם "כגון שיתנבא על רעב או חרב, או שתהפך ארצם, או שיירדו עליהם ברקים וכדומה, ולא נתקיים שום דבר מזה" אין להסיק מכאן שהנביא הוא נביא שקר "כי ה' יתעלה ויתרומם ניחם על הרעה, ואפשר ששבו ופירשו מחטאותם, או שהאריך להם ה' בחכמתו ודחה פרעונם לזמן אחר". "אבל אם הבטיח שטובות תבואנה בזמן מסויים" אך לבסוף הטובות הללו לא הגיעו "הרי זה נביא שקר...לפי שה' אם הבטיח טובה לעם על ידי נביא הוא מקיימה בהחלט כדי שתתאמת נבואתם אצל בני אדם, והוא אמרם ע"ה כל דבר שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא לטובה אפילו על תנאי אינו חוזר". המלבי"ם (שמואל א פרק טו פסוק כח) מוסיף עוד שני קריטריונים על פי דברי הרמב"ן: "כי הגם שדבר ה' אשר ידבר ע"י נביא לרעה, תוכל להשתנות ע"י תשובה ומעשים טובים, בכל זאת אם בא איזה פעולה עם דברי הנבואה לא תשתנה, כי הפעולה תורה על קיום הדבר תיכף. וכן הדבר שינבא לטוב גם כן לא ישתנה בשום אופן". כאשר הנבואה לרעה באה עם מעשה במציאות כמו קריעת כנף המעיל הנבואה לא תשתנה, וכן אם הנבואה לרעה לאדם מסוים תיווצר נבואה לטובה לאדם אחר הנבואה לרעה לא תתבטל כפי שמצוין בכתוב הנבואה לרעה לשאול על הפסקת מלכותו לא תתבטל כי היא נבואה טובה לדוד שהוא יהיה המלך הבא. י. נאמר בישעיה (יא, ו - ט): "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ..." בביאור פסוקים אלו ישנן ארבע שיטות עיקריות: יש אומרים, שמקרא זה יתקיים כפשוטו, ככתבו וכלשונו, כלומר, שבימות המשיח אכן יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ... כי ישתנה ויתחלף טבען האכזרי והטורפני של החיות. שינוי זה בטבען של החיות - למרות חריגתו הנפלאה והמופלאה ממצבן העכשוי של החיות אשר ביקום - עולה הוא בקנה אחד עם דעת האומרים שבימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג", שכן קודם חטאו של אדם הראשון, מנהגו של עולם היה "וגר זאב עם כבש...". השתנות טבען של החיות מטוב לרע נוצרה כאשר בא חטא לעולם: "לא הערוד ממית אלא החטא ממית". עולם כמנהגו נוהג במקורו הראשון הוא: "אריה כבקר יאכל תבן... לא ירעו ולא ישחיתו". יוצא איפוא, שמצבן של החיות אשר יהיה באחרית הימים, אינו אלא שיבה למצבן אשר היה בראשית הימים. (רמב"ן ויקרא פרק כ"ו פס' ו'). לעומתם סוברים אחרים, כי לא יארע דבר. מנהגן של החיות יהיה כאשר הוא כיום ללא כל שינוי בטבען, והמקרא הנאמר בישעיה "וגר זאב עם כבש..."אינו אלא משל בלבד, והנמשל הוא: "שיהיו ישראל יושבין לבטח, ולא יהיה להם שום נוגש מרשעי אומות העולם שמשולים לנמר וזאב". (רמב"ם מלכים פרק יב הלכה א) דעה נוספת סוברת, "והנכון: כי טבע החיות לא יתחלף, ויטרפו ויאכלו בשר כמו שהם עושים עתה, אלא הבטיח את ישראל, שהחיות הרעות לא יזיקו בכל ארץ ישראל, זהו שנאמר: לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". (רד"ק ישעיהו פרק י"א פס' ו') וישנו חילוק נוסף בין סוגי הגאולות. אם המשיח יבא "בעתה" אז יעביר הקדוש ברוך הוא רוח טומאה מן הארץ, ואז וגר זאב עם כבש וגו', שיהי' שינוי בכל טבע הבריאה, אבל אם יהי' "אחישנה" אז עולם כמנהגו נוהג, ואין בין עוה"ז לעוה"ב אלא שעבוד מלכיות בלבד, ועל זמן זה נאמר "ואם ירחיב ד' את גבולך וגו' כי תשמור לעשות את כל המצוה וגו'", וזהו אופן של "אחישנה", ואז עדיין עולם כמנהגו נוהג, ושייך רצח בשוגג וכדו'. (משך חכמה דברים פרק י"ט פס' ח') י"א. הפרשנים בתחילת ספר זכריה עומדים על המראות הרבים שיש בספרו ומכולם עולה יסוד אחד. אעתיק את לשונו של הרד"ק (זכריה פרק א פס' ו'): "מראות זכריה סתומות מאד כמראות דניאל ולא כן מראות שאר הנביאים כי כח הנבואה היתה הולכת ודלה מימי הגולה לפיכך לא בארו את דבריהם ולא הבינו המראות". הוי אומר ככל שהיתה ירידה רוחנית בעולם בעקבות מצבם של ישראל כך דברי הנבואה היו קשים יותר אף לנביא ובכלל לעם. יום טוב
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il