למה יש מחלוקת תנאים בהלכות שכבר היו בדורות יותר קדומים, שהם לא הלכות חדשות? ואי אפשר להגיד ששכחו, כמו שכותב הרמבם בהקדמה למשנה (פרק א) שזה טעות לחשוב ככה, אז למה לא היה פסק מהסנהדרין מההתחלה? כגון בכל המחלוקות האלו, שוודאי כבר נולד המחלוקת הרבה זמן מוקדם מדור התנאים: - משנה מס' שבת (כא, ג) מחלוקת ב"ש וב"ה האם מגביהין מן השולחן העצמות וקלפין או נוטל את הטבלה כולה ומנערה. - משנה מס' ברכות (א, א-ב) מחלוקת זמן קריאת שמע של ערבית ושחרית. - משנה מס' ביצה (א, ו) מחלוקת ב"ש וב"ה האם נותנים מתנות לכהנים ביו"ט. - משנה מס' ביצה (ב, ז) מחלוקת האם מכבדים בין המיטות ביו"ט. - משנה מס' פסחים (א, ד) מחלוקת עד איזה שעה מותר לאכול חמץ בערב פסח. - משנה מס' סוכה (ג, ח) מחלוקת האם אוגדים את הלולב רק במינו. - כל המחלוקות על העבודה בבית המקדש.

שלום וברכה! על שאלתך ניתן לענות בכמה כיוונים, ומסתבר שלגבי חלק מן המחלוקות נכון כיוון מסוים ולגבי מחלוקות אחרות נכון כיוון אחר: א. בחלק מן המחלוקות שהזכרת, לא בהכרח היתה פסיקה ברורה קודם לכן. אכן הנושאים שהזכרת הם נושאים מעשיים ומצויים, אבל במקרים רבים המחלוקות אינן עוסקות במצב הבסיסי והמצוי, אלא בהגדרות של מקרי הקצה, שאינם בהכרח מצויים. כך למשל בשאלה עד איזו שעה מותר לאכול חמץ בערב פסח – מסתבר שאנשים היו רגילים לאכול בערב פסח בתחילת הבוקר, ולא היה מחכים לשעות הבוקר המאוחרות כדי לאכול, ולפיכך השאלה של הגדרת הגבול המדוייק של זמן האיסור לא היתה נחוצה ומעשית, וייתכן שלא היה נחוץ להכריע בה. בדור מסוים באו חכמים להגדיר את ההגדרה המדוייקת, עד איזו שעה בדיוק מותר לאכול חמץ, ואז נוצרה המחלוקת לגבי הזמן המדויק. בדומה לכך לגבי זמן קריאת שמע של ערבית ושחרית – מסתבר שאנשים היו רגילים לקרוא את קריאת שמע של ערבית בתחילת הערב, ואת קריאת שמע של שחרית לפני הנץ החמה (באותם זמנים אנשים הלכו לישון מוקדם וקמו מוקדם לעבודתם). כאשר באו חכמים להגדיר את הגבולות המדויקים של תחילת וסוף הזמנים נוצרו המחלוקות. וכן לגבי "כל המחלוקות על העבודה בבית המקדש" – אכן ישנן לעיתים מחלוקות בפרטים של עבודת המקדש שנוהגים באופן תדיר, אבל הרבה מחלוקות הן בפרטים נדירים, כגון מה הדין כאשר אירעה תקלה כלשהי בקרבן וכדומה. לגבי מצבים כאלה ייתכן שלא היתה פסיקה קדומה, כיוון שאלו מצבים חריגים ונדירים, ולכן כאשר הדבר עלה לדיון נוצרה מחלוקת. באופן דומה ניתן להציע לגבי השאלה האם אוגדים את הלולב רק במינו – ייתכן שהנוהג הרווח היה שאוגדים את הלולב במינו, אבל לא היתה פסיקה מחייבת שדוקא כך יש לנהוג. בדור מסוים עלתה השאלה האם זו חובה לאגוד דוקא במינו או שאפשר גם להשתמש במינים אחרים, ואז נוצרה בכך מחלוקת. ב. בעקבות הנקודה הזו, שרבות מן המחלוקות עוסקות במצבים שאינם מצויים בחיי היום יום, ייתכן גם לומר שהיתה בעניינים אלה פסיקה קדומה והיא נשכחה. כך ייתכן בוודאי לגבי המחלוקות בעניין עבודת המקדש, שהרי רבות מן המחלוקות הללו מופיעות כמה דורות לאחר החורבן, כך שאפשרי בהחלט שפרטים מסוימים נשכחו בינתיים. מה שהבאת בשם הרמב"ם שאין לומר שהמחלוקות נובעות משכחה, אינו לגמרי מדויק: ראשית, הדעה שאותה שולל שם הרמב"ם סוברת שכל המחלוקות נובעות משכחה של המסורת, וזה כמובן לא הגיוני. בנוסף, דעה זו סוברת שגם לאחר שנשכחה המסורת, החכמים החולקים אינם מנסים לפרש את התורה בעצמם כדי להגיע אל האמת, אלא הם ממשיכים להסתמך על המסורת – כל אחד טוען שהמסורת שבידו היא היא הנכונה, בשעה שלאמיתו של דבר נפלה שכחה ורק אחת המסורות היא נכונה. זה באמת דבר שאינו סביר ויוצר קשיים רבים. אבל ייתכן מצב שהמסורת לגבי דין מסוים נשכחה, וכאשר אירע דבר כזה חכמים אינם מנסים להסתמך על המסורת שכבר אינה קיימת, אלא מפרשים בעצמם את התורה ומגיעים כל אחד למסקנה על פי הבנתו ולימודו. (להרחבה בעניין זה עיין בספרי "נטע בתוכנו", כרך א' עמ' 130-134.) ג. כמה מן המחלוקות שציינת הן בתקנות דרבנן. לגבי תקנות כאלה ייתכן גם מצב שהמחלוקת נוצרה בדור שבו תיקנו את התקנה הזו. אכן המציאות הזו היתה קיימת גם קודם לכן, אבל לא היתה בעניין זה פסיקה קדומה, משום שרק בדור הזה תיקנו את הדין. ד. בנוסף, ישנו עניין עקרוני יותר: אתה מניח שאם כבר היתה פסיקה של הסנהדרין בנושא מסוים, לא ייתכן שתתעורר לגביו מחלוקת בדור מאוחר יותר. אבל אין זה נכון בהכרח. הרמב"ם (הלכות ממרים ב', א) כותב שגם אם בית הדין פסק פסיקה מסוימת, רשאי בית דין בדור מאוחר יותר לדון בכך מחדש ולהכריע באופן אחר. הכסף משנה שם מסביר (וכך מוכח מכמה סוגיות), שההגבלה שאין בית דין רשאי לבטל את דברי בית דין חברו אלא אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין, נאמרה רק לגבי גזירות ותקנות. בית דין אינו יכול לבטל תקנה קדומה אלא אם הוא גדול יותר מבית הדין שתיקן אותה, אבל לגבי פרשנות של גדרי המצוות ופרטיהן, יכול בית דין לחלוק על קודמיו גם אם הוא קטן מהם. ממילא, ייתכן שבחלק מן המקרים שציינת אכן היתה פסיקה קדומה, ואף על פי כן חכמים בדור מאוחר יותר פתחו את הדיון מחדש. כך למשל אנו מוצאים במשנה המפורסמת בברכות (א', ה): "מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר ר' אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא...". דהיינו שבדור שלפני בן זומא לא נהגו לקרוא את פרשת הזכרת יציאת מצרים (פרשת ציצית) בערבית, ואף על פי כן בן זומא למד מן הדרשה שיש להזכיר את יציאת מצרים גם בלילה, ובעקבות דרשתו נקבעה ההלכה כמותו. אנו רואים אם כן, שייתכן מצב שהיתה פסיקה מקובלת כדעה אחת, ואף על פי כן יכולים חכמים מאוחרים יותר לפתוח את הדיון מחדש ולפסוק באופן אחר (ועיין בדומה לכך, ואף באופן ברור יותר, בגמרא עירובין מ"א א). לגבי נקודה זו יש להבהיר (כפי שמסביר הכסף משנה שם) שכך היה המצב בימי התנאים, שכולם היו בעלי סמכות מקבילה באופן עקרוני, ולפיכך הם יכלו לחלוק על קודמיהם גם אם הם היו קטנים מהם. אולם כאשר נחתמה המשנה היא קיבלה מעמד סמכותי מיוחד, שכלל ישראל קיבל את סמכותה, וכן בהמשך כאשר נחתמה הגמרא, ולפיכך בדורות שלאחר מכן אין אפשרות לחלוק על דברי המשנה והגמרא.