שלום. כבר כמה זמן שמנקרות במוחי מספר שאלות ואשמח לתשובה :) א. אברהם אבינו התנסה בעקידת יצחק כדי לראות עד איפה יוותר על רצונו לטובת רצון בוראו. ברגע שנאמר לו שאין צורך לעשות את זה והוא הבין שזה רק ניסיון - מדוע הוא לקח את האיל להעלות לעולה? הוא לא התבקש לעשות את זה, והפליאה שלי היא על איש צדיק שכולו חסד שבוחר לקחת יצור חי ולהקריב אותו בלי סיבה. ב. האם לעתיד לבוא נהיה חייבים להקריב קורבנות? הבנתי שכל הקורבנות יכולים להתבטל אבל רק קורבן תודה יישאר - השאלה שלי אם לא מספיקה לבורא עולם אמירת תודה בעל פה (בתפילה או בניסוח אישי) והאם הוא חייב שחיה תיהרג בשביל זה. (לא מתכוונת להישמע מתריסה, פשוט כואב לי על בעלי חיים שמאבדים את החיים שלהם בשביל דברים שיכולים להיעשות בלי זה). ג. האם בעבר אדם יכל לוותר על קורבן שבא במקומו ככפרה ולבחור להישחט בעצמו? ד. האם באמת כל העניין בבריאת בעלי חיים טהורים הוא לשם שחיטה ואכילה? ואם כן מדוע אלוקים הכניס בנו (או בחלקנו) את הרחמים והכאב הזה כלפיהם שיהיה בלתי אפשרי לבצע/לראות מעשה כזה? תודה מראש והמשך שבוע טוב :)

שלום לך, השאלה מדוע התירה התורה לפגוע בבעלי חיים ולקחת את חייהם למילוי הצרכים של האדם, כמו אכילה או קרבן, באמת קשה. המצב האידאלי הוא שהאדם לא היה הורג אף חיה, לא לצורכי אכילה ולא לצורכי קרבן. אבל התורה מדריכה אותנו שהדבר אפשרי, מפני שהאדם, במצבו הנוכחי, וקל-וחומר במצבו בתקופות קדומות, לא היה מסוגל להתרומם לרמה מוסרית כזו. וכאשר תובעים מאדם לחיות ברמה מוסרית גבוהה ממה שהוא יכול להכיל, גורמים יותר נזק מתועלת. כך שאם הייתה התורה מעמידה את האדם ואת בעלי החיים באותה רמה של תביעה מוסרית, ואוסרת להרוג את שניהם, היו אנשים שחושבים שחיי בעלי חיים יקרים כמו חיי בני אדם. ומכאן הדרך קצרה לעוולות מוסריות נוראיות, עד כדי העדפת חיי בעלי חיים על חיים של בני אדם. וכדי ליצור חייץ ברור בין בני אדם לבעלי חיים, ובכך להעמיד את המוסר על מקומו הנכון, ועל ההבנה האמתית שחיי אדם עדיפים מחיי בעלי חיים, נאלצה התורה ליצור פער מוסרי בין היחס לבני אדם, לבין היחס לבעלי חיים. ולכן התירה את השימוש של בני האדם בבעלי החיים. ומכיוון שהותר לאדם להשתמש בבעלי החיים לצרכיו, כמו עבודה ואכילה, לא הייתה שום סיבה לאסור זאת ביחס לצורכי האדם הרוחניים, הקשורים לקרבנות. הקרבנות כמובן, אינם צורך של האל, אלא של בני האדם. וכשם שהותר לאדם להשתמש בבעלי החיים לצרכים גופניים, כמו אכילת בשר, כך הותר לו להשתמש בהם לצרכים של חזרה בתשובה וקרבה אל האלוקים. ולכן כל עוד האדם לא מוכן לוותר על אכילת בעלי חיים, ונותן לתאוותו לבשר להתיר לעצמו הריגת בעלי החיים, תמשיך התורה להתיר הריגת בעלי החיים לצרכים רוחניים כמו קרבנות. שכן כל עוד האדם מתיר לעצמו לאכול בעלי חיים, זה סימן שעדיין לא הוכשר מבחינה מוסרית להכיל איסור על הריגת בעלי חיים. ואז כל השוואה בין האדם לבעלי החיים תביא לנפילה מוסרית. מעלתה של התורה, שהיא יודעת להדריך גם את האדם שמסוגל להגיע אל הרמה המוסרית האידאלית, וגם את אלה שלא (והם בעצם רוב העולם). ומכיוון שאנחנו עדיין לא מתקרבים אל המעלה המוסרית האידאלית, נכון יותר לשמור על הפער המוסרי ביחס שבין בעלי חיים ובני אדם. יתכן ומסיבה זו, לאחר שנאסר על אברהם להקריב את בנו, הוא הקריב את האיל, כדי לסמן את הפער הברור שבין ערכם של חיי בני אדם (שאותם האל לא רוצה כקורבן), לבין חיי בעלי חיים, שבמצבים מסוימים, הקב"ה מוכן לקבלם כקורבן. כשם שכל הקרבנות אינם צורך של האל, אלא הם צורך של האדם, כך גם קרבן תודה הוא צורך של האדם ולא של הקב"ה. רגשי התודה של האדם שניצל ממחלה קשה או מתאונה וכד', לא מאפשרים לו לפטור את עצמו באמירת תודה מבלי לתת משהו משלו כדי לבטא את תודתו. כשם שאדם שעורך מסיבת הודיה לא מסתפק בלתת לאורחים רק דברי תורה, אלא גם מכבד אותם במאכלים, וביניהם גם בשר ועוף. כמובן שאסור היה לאדם לשחוט את עצמו ובעצם להתאבד, כדי להציל חיים של בהמה, מכיוון שערך חיי האדם יקר יותר מערך חיי בעל חיים. בברכה אוריאל טויטו