שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • שכירות, קנייה ומכירה
קטגוריה משנית
undefined
שאלה
ביום שני הזמנתי צימר בצפת העתיקה וביום חמישי בבוקר הבנתי שאשתי איננה מסכימה לבוא לצימר הזה כי הוא לא מצא חן בעיניה ולפיכך הודעתי לבעלת הצימר על ביטול. הבטחתי לה 200 ש"ח על מנת שתוריד את המחיר כדי שתוכל להשכיר בקלות. למרות זאת היא לא הצליחה להשכיר ותובעת את מלוא הסכום. אשמח לדעת מה הדין ומקורות. יישר כח.
תשובה
שלום וברכה, כיון שאין אפשרות לענות על שאלה זו מבלי לשמוע את שני הצדדים ולדעת את כל הפרטים, אכתוב באופן כללי כמה נקודות שצריך לדון בהם. א.אם לא שילמת על הצימר או ששילמת סכום של כסף רק בתור משכון (להראות רצינות), לא נעשה קנין ואין חיוב לשלם כלל. אולם אם שילמת את הכסף בתור מקדמה שמהווה את תחילת התשלום על הצימר נעשה פה קנין ואין אפשרות לחזור בך אלא אם כן סיכמתם מראש על אפשרות של ביטול שאז הכל לפי ההסכם. ב.כיון שהיום יש חוק שכולם נוהגים על פיו, ממילא עשיתם את הקנין על דעת המנהג. ולכן אפשר לחזור ע"פ התנאים האמורים בחוק. כדלהלן: ביטול שנעשה תוך 14 יום מביצוע העסקא ולא יאוחר מ7 ימי עסקים מהכניסה לצימר מחייב בדמי ביטול של 5% או 100 ש"ח (הנמוך מביניהם) אולם אם הביטול נעשה לאחר 14 יום מביצוע העסקא או פחות מ7 ימי עסקים ממועד הכניסה לצימר דמי הביטול הם ע”פ המדיניות של הצימר. ג.לגבי תשלום דמי הביטול נראה, שאם יידעו אותך על פרטי תשלום דמי הביטול באופן כזה או אחר והסכמת על כך, צריך לשלם. אולם אם לא נתנו לך את הפרטים בעת סגירת העסקא, יש לדון אם אפשר לחייב לשלם בזה מכח המנהג (שהרי אפשר שדווקא לעניין ביטול תוך 14 יום מועיל המנהג שכיון שכולם יודעים זאת על דעת כך עושים הקנין, מה שאין כן תשלום על ביטול שזה דבר שלא ידוע לכל אחד ולא נעשה הקנין על דעת כך) אולם מסתבר שכאן גם לפי המנהג לא צריך לשלם שהרי החוק מחייב את המקום לשלוח את פרטי הביטול ללקוח או לפרסם אותם במקום ההזמנה ואם לא שלחו מסתבר שאי אפשר לחייב את המשכיר לשלם גם על פי חוק. ד.אם שילמת חלק מהסכום בתור משכון (דמי רצינות) תוכל לבקש את כספך בחזרה. ה.לגבי הסכום שהבטחת לה על מנת שיהיה לה קל למצא שוכר, כיון שלא נעשה על כך קנין על כך אין חיוב לשלמו, אולם אם היא סמכה על כך שתקבל את הסכום הזה ממך כיון שהיא חשבה שזה סכום קטן שתוכל לתת לה, צריך לתת מדין מחוסרי אמנה הרחבות ומקורות: א. בגמרא בבא מציעא מט. מובאת מחלוקת רב ורבי יוחנן אם בדברים (דהיינו שהסכימו ביניהם על המקח ולא עשו קניין) יש משום מחוסרי אמנה, אולם לכולי עלמא אין המקח נגמר בכך. וכן פסקו הטור והשו"ע בסימן קפט. ולכן אם רק סיכמו על הסכום בלי שעשו קניין יכולים לחזור בהם. ואפילו אם שילם חלק מהסכום לצורך משכון אין כאן קנין כמבואר בשו"ע סימן קצ סעיף ט. אולם עדין יש לדון במה שפסק השו"ע בסימן רד סעיף א. שלאחר נתינת מעות כל החוזר בו לא עשה מעשה ישראל ומקבל עליו מי שפרע, אלא שכאן נראה דאפילו מי שפרע אין כיון שנתן את המעות בתורת משכון כמבואר בשו"ע סימן רד סעיף ה. והגם שהב"ח כתב ע"פ הירושלמי שבכסף גם בתורת משכון יש מי שפרע מ"מ השו"ע לא חילק בזה, ועוד דבניד"ד אפשר לומר דהוי שינוי בעניין כיון שלא חשב שאשתו לא תסכים, וכמבואר בחת"ס בסימן קב שכל שינוי בעניין הוי כתרי תרעי ואין מי שפרע, ולכן אין לחשוש כאן גם למה שכתב השו"ע בסימן רד סעיף ז שראוי לאדם לעמוד בדיבורו ואם חוזר בו הרי הוא ממחוסרי אמנה. אולם אם שילם חלק מהסכום בתורת פירעון נעשה כאן קנין, דשכירות נקנה בכסף כמו קרקע כמבואר ברמ"א בסימן קצ סעיף א. ואפילו במקום שרגילים לכתוב את השטר כמבואר בסימן קצה סעיף ט. ואע"ג דמבואר הטעם בסמע כיון שאין רגילות לכתוב שטר על שכירות ולפי זה האידנא שיש רגילות לכתוב שטר לא סגי בכסף בלי שטר.(עיין פתחי חושן חלק ד (שכירות) הערה ג). מ"מ כאן בשכירות צימר אין רגילות לכתוב שטר ובכסף לבד סגי והוי קנין, ולפי זה אינו יכול לחזור בו. אולם כיון שהיום הדברים נעשים על דעת המנהג אפשר לחזור עד 14 יום כמבואר לעיל(ונראה שאין בזה מי שפרע שהרי הם סומכים על דעת המנהג). ב.ובשו"ת מנחת אשר חלק ב כתב שיש תוקף לחוק הגנת הצרכן ע”ש. ד.דכיון שנתן רק בתור משכון לא נעשה קנין וכמבואר בשו"ע סימן קצ ט. ואע"ג שמבואר שם בסעיף י שאם נתן עירבון קנה כנגד ערבונו היינו דווקא שפירש כן שרוצה לקנות כנגד ערבונו אבל כאן שלא פירש לא קנה כלל. יש להעיר שבערוך השולחן משמע שקנה כנגד ערבונו אפילו שלא פירש שרוצה לקנות אלא רק אמר שאם יחזור בו יאבד הכסף, מ"מ כאן לא קנה בלאו הכי מצד המנהג. ה.שו”ע ח"מ ס' רמא ס' א, וכן בשו”ע סימן רד סעיף ח, ועיין בשו"ת בצל החכמה חלק ה סימן קנח שכתב שהכל תלוי בעושרו של הנותן והביאו בפתח”ש חלק ח פ' טו הערה ה. עוד יש לדון אם גם כשלא נעשה קנין נחייבו לשלם את הנזק שגרם לבעלת הצימר, שהרי יכלה להשכיר במקומו לאנשים אחרים. וכמו שפסק מרן בסימן שלג סעיף ב בשוכר את הפועלים וחזר בו שאע"ג שאין להם עליו אלא תרעומת אבל לא חיוב ממוני מ"מ אם יכלו הפועלים להשכיר עצמם לאחרים, ועכשיו לא יכולים להשכיר עצמם, צריך בעל הבית לשלם להם שכר כפועל בטל כיון שגרם להם להפסד. ולפי זה לכאורה גם כאן בעלת הצימר הפסידה בגללו שהרי אם לא היתה שומרת לו את הצימר היתה יכולה להשכירו לאחרים. אלא שנראה שאין כאן מקום לחייבו ע"פ דברי הקצות (שם ס"ק ב) שכתב שדין זה שייך דווקא בשכירות אדם אבל לא בשאר דברים. ועוד א"ל שהביטול כאן נעשה באונס שהרי המבטל לא העלה על דעתו שאשתו תתחרט, ובאונס פסק מרן שאין לחייב את בעה"ב, ובפרט אם יכלה בעלת הצימר למצוא שוכרים אחרים לאחר הביטול שאין חיוב לשלם כמו שפסק השו"ע שם. בברכה, הרב אבירן חנופה
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il