האם אפשר לחייב בעלים של כלב שלא שמרו עליו, והוא רדף אחרי רכב והזיק בגופו (אולי גם בשיניו) את החלק הקדמי של הרכב?

שלום וברכה. ההיזק שעשה הכלב לרכב מוגדר בחז"ל כ"קנס", כיון שהיזק זה אינו שגרתי ודומה לנזקי "קרן" של בהמה, שחכמים חייבו את בעליה לשלם "חצי נזק". מבואר בחז"ל שרק דיינים "סמוכים" איש מפי איש עד משה רבנו יכולים לדון על קנסות. ולפי זה בימנו שאין לנו דיינים סמוכים, פטור מתשלום ואף אינו חייב לשלם כדי לצאת ידי שמיים. אולם הובא בשו"ע תקנה קדומה שבאמצעותה ניתן לחייב את מי שקנסוהו חז"ל, גם בימנו שאין לנו דיינים סמוכים. וכל שכן שניתן לעשות זאת כיום, שנוהגים להחתים את בעלי הדין על "שטר בוררות" שבו נותנים לבית הדין את האפשרות גם לעשות פשרה וכו'. לכן במידה והניזק תובע את המזיק בנזק שנעשה לרכבו, יש יכולות בבית הדין להטיל פיצוי על המזיק כדי שיפייס את הניזק. יש לבית הדין לדון לפי ראות עיניו ולפי פרטי המקרה האמור. וראוי שהתשלום לא יהיה רק סמלי אלא שיהיה לו התייחסות לשווי הנזק. מקורות והרחבה: ראשית כל נקדים שאדם צריך לשמור על ממונו שלא יזיק, ואם ממונו הזיק, הוא חייב לשלם. וכלשון הטור (חו"מ שפ"ט א'): "כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם, כן צריך לשמור ממונו שלא יזיק, ואם הזיק חייב לשלם". ואין להקשות ממה שמצינו בחז"ל בפרק לא יחפור, שיש ממון השייך לאדם, שאף אם הזיק, פטור מלשלם, כיון ששם מדובר על ממון שאין עליו חובת שמירה. וכבר עמד על כך הנתיבות (ביאורים סימן קנ"ה ס"ק י"ח), וכתב ליישב: "וע"כ צ"ל, דהד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו, דאז רחמנא חייביה בשמירה וכשלא שמרו חייבין בתשלומין, אבל הני דחשיב בפרק לא יחפור, הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה, ובביטול רשות לא חייביה רחמנא". ממילא בנידון שלנו, ודאי שיש חיוב שמירה על הכלב, ואם הוא הזיק, חייב לשלם. והנה בזמננו, מבואר בשו"ע (חו"מ סימן א' א') שאין לנו דיינים סמוכים, ולכן לא ניתן לדון אלא בדברים שהם שכיחים ויש בהם חסרון כיס, וז"ל שם: "בזמן הזה, דנים הדיינים דיני הודאות והלוואות וכתובות אשה וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו, שהם הדברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס; אבל דברים שאינם מצויים, אף על פי שיש בהם חסרון כיס, כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים שאין בהם חסרון כיס אף על פי שהם מצויים, כגון תשלומי כפל, וכן כל הקנסות שקנסו חכמים, כתוקע לחבירו (פי' שתוקע בקול באזנו ומבעיתו), וכסוטר את חבירו (פי' מכה בידו על הלחי), וכן כל המשלם יותר ממה שהזיק, או שמשלם חצי נזק, אין דנין אותו אלא מומחים הסמוכים בארץ ישראל, חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס". ומה שכתב המחבר: "כגון בהמה שחבלה", כוונתו לנזקי "קרן", כיון שזה נזק משונה ואינו שגרתי, שהרי אין דרך בהמה להזיק בצורה שכזו, ולכן מעיקר הדין האדם אינו מחוייב לשלם הנזק, אלא שחכמים קנסו את הבעלים וחייבוהו לשלם "חצי נזק" ואם ערך כלל הבהמה שהזיקה נמוך יותר, ישלם את מחירה. וכיום שלא דנים דיני קנסות, אי אפשר לחייב אדם לשלם את נזקי הקרן של בהמתו. וכן ביאר הסמ"ע (שם סק"ד) בפשטות, וז"ל: "המחבר תפס כאן לשון הרמב"ם פ"ה דסנהדרין ה"ט, והוא קרא לתולדה דקרן דלאו אורחא הוא ולאו דרך הנאתה חבלה, ומשו"ה סתם כאן וכתב אין דנין אותה. ולאו דוקא שחבלה בחברתה, אלא ה"ה כל מה שהזיקה במידי דלאו אורחא, וכמ"ש הטור סעיף ד'. ומה שהוא אורחא או דרך הנאתה, לא מיקרי חבלה אלא היזק, וז"ש בסמוך בסעיף ג' וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל כו'". וסוף דברי המחבר "חוץ מחצי נזק צרורות", היינו נזק הנגרם מרגלי הבהמה, כגון בהמה שהתיזה אבן ושברה כלי, ועל נזק כזה צריך לשלם מעיקר הדין תשלום מלא, אלא שהלכה למשה מסיני, שיש לשלם חצי נזק. וז"ל הסמ"ע (שם ס"ק ז'): ומ"ש חוץ מחצי נזק צרורות, פירוש, בהמה שהלכה ברשות הרבים והתיזה ברגליה ושברה עי"ז כלים, דהיינו נזק הבא ע"י צרורות, ואורחא הוא והוא תולדה דרגל, ומן הדין היה להם לבעלים לשלם נזק שלם, אלא שהלכה למשה מסיני שאינה משלמת אלא חצי נזק, וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסימן ש"צ [טור סעיף ב' ומחבר סעיף ג']". ולכן צריך לשלם על נזק כזה גם בימנו. בהמשך דברי השו"ע, התייחס המחבר, לבהמה שהזיקה כדרכה בשן ורגל, וכיון שהיזק זה מצוי, דנים עליו גם היום. וז"ל (שם סע' ג'): "בהמה שהזיקה את האדם, אין גובין נזקו דיינים שאינן סמוכין בא"י, מפני שהוא דבר שאינו מצוי; אבל אדם שהזיק בהמת חבירו, משלם נזק שלם בכל מקום. וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל, הואיל והיא מועדת (להן) מתחלתה הרי זה דבר מצוי ומגבין אותו דיינים שאינם סמוכין בארץ ישראל...". ואם כן בנידון השאלה, שמדובר על נזק שאינו שגרתי הנעשה על ידי הכלב, יש לדמותו לנזקי קרן של בהמה שאין דנים עליו, כיון שהוא נזק משונה ואינו שכיח. ואם כן בעל הכלב פטור. אולם יש מנהג קדום ("מנהג שתי הישיבות") מתקופת הגאונים ובאמצעותו ניתן לדון גם דברים שאין לנו כח לדון בהם בזמן הזה, ע"י שמנדים את המזיק עד שיפייס לניזק, כמו"כ מבואר שאם הניזק תפס אין מוציאים מידו. מנהג זה הובא להלכה בשו"ע (שם סעיף ה'): "אעפ"י שדיינים שאינם סמוכים בא"י אינן מגבין קנסות, מנדין אותו, עד שיפייס לבעל דינו; וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו, מתירין לו (בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס). וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול, אין מוציאין מידו...". גם הרמ"א (שו"ע שם סע' ב'), הביא תקנה זו ביחס לחיוב ריפוי ושבת בימנו, שמבקשים מהמזיק לפייס את הניזק כפי הנראה לדיינים, וז"ל: "אדם שחבל בחבירו, אין מגבים דיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל, נזק, צער ופגם ובושת וכופר, אבל שבת וריפוי מגבים. הגה: וי"א שאף ריפוי ושבת אין דנין (טור בשם רא"ש), ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה, רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפי הנראה להם (ד"מ לדעת מהר"ם בפסקיו סימן ר"ח), וכמו שיתבאר בסמוך סעיף ה'". וכתב הסמ"ע (שם סקי"ז) לגבי תקנה זו: "ומ"ש וכיון שיתן שיעור הראוי לו, נראה דאינו ר"ל כל דמי נזקו דוקא, אלא קרוב לאותו שיעור, וכ"כ הטור [סעיף י"א] בשם רב שרירא והרא"ש [ב"ק פ"ח סי' ג'], דבקרוב לשיעור נזקו סגי, ע"ש. והרמב"ם נקט כלשון הרי"ף [ב"ק ל' ע"ב מדפי הרי"ף] שכתב שכן מנהג הישיבות, ובדרישה [סעיף י'] הוכחתי שגם דעת הרי"ף כן, ע"ש. והשתא א"ש שהוצרך לכתוב דמתירין לו אפילו לא נתפייס בעל דינו, פירוש, אף שרוצה שיתן לו כל דמי נזקו. ואם כן אין לנו שיעור מדוייק לפייס את הניזק, ואף אם הוא דורש את כל כספו. שהרי מתירים לו בכל אופן את נדרו. כמו כן מבואר שאם תפס אין מוציאים מידו. [וכתב הסמ"ע שתפיסה זו מועילה אפילו לתשלומי כפל ד' וה'. וכן דעת הרא"ש (ב"ק פ"א סי' כ') והטור (סוף סי' שמ"ט), וכן דעת הרמ"א (סי' שמ"ח ד'). אולם הרמ"ה (הובא ברא"ש שם) ור"ת (ב"ק שם), סוברים שתפיסה מועילה רק בקרן]. וגם בנתיבות (חידושים סי' א סק"י) כתב: פירוש דאין צריך ליתן כפי נזקו רק כפי דעת בית דין, ולפי שיקול דעתם בתשלומי קרוב לנזק כך צריך ליתן, ולכך נאמר ברמב"ם [פ"ה מסנהדרין הי"ז], וע"פ סמ"ע (סקי"ז) הוגה כן בשו"ע, בין נתפייס וכו', דאי"צ ליתן לו כפי נזקו, דאילו צריך ליתן לו הכל מהיכי תיתי יהיה תלוי בפיוסו". בקצות (סי' א' סק"ז) מבואר שיש לחלק בין דברים שאין דנים אותם היום כיון שאינם שכיחים ואין בהם חסרון כיס, שבהם יש חיוב לשלם לצאת ידי שמיים, ואם הוא אינו משלם הוא נחשב לגזלן. משא"כ חיוב בקנס שאין דנים אותו, שאינו מחוייב לצאת ידי שמייים ואינו נחשב גזלן. ואף שמרן השו"ע לא חילק כך, מכל מקום יסוד ההבדל ברור, שחיוב "ממון" רגיל אינו תלוי בבית דין אלא הוא מחוייב ועומד אלא שיש לו מניעה שלו דנים אותו היום כיון שאינו שכיח או אין בו חסרון כיס, ואילו חיוב הנובע מ"קנס" תלוי בבי"ד, שהרי בעינן "אשר ירשיעון אלוקים" והיות שבזמן הזה אין לנו סמוכים, אין דנים אותו ופטור. עכ"ד. ולפי זה כיון שנזקי קרן בבהמה נחשב לקנס, כיון שמעיקר הדין המזיק פטור אלא שחכמים חייבוהו לפצות את הניזק בחצי נזק, אין חיוב בימנו אף לצאת ידי שמיים. מלבד תקנת הישיבות, יש להוסיף שכיון שבימנו נהוג שבעלי הדין מגיעים לבית הדין מרצונם החופשי, וחותמים על שטר בוררות, המאפשר לדון בין דין תורה ובין פשרה או שרשאים הדיינים לדון לפי ראות עיניהם וכן לחייב אף לפנים משורת הדין וכיוצא בזה (כל בית דין לפי עניינו), ניתן לחייב גם מזיק שיש עליו חיוב קנס, גם בזמן שאין לנו דיינים סמוכים (ראה בפת"ש סי' א' סק"ג ששער משפט הסתפק בזה, ובבית יהודה הביא ראיה דמהני קבלה וכך הכריע בערוה"ש). ומעין זה מצינו בשו"ע בסימן כ"ב, שבעלי הדין יכולים לקבל על עצמם אף דיינים שאינם ראויים לדון כלל דין תורה, כגון קרוב או פסול. בברכה נאמנה,