שלום כבוד הרב, אני בן 15, נמצא בתנועת נוער. התעורר אצלנו דיון בשבט על מעשה שעשו כמה מחברי השבט, שאין לו שום היתר הלכתי... במהלך הוויכוח אחד החברים אמר את המשפט הבא: "אני יודע שזה אסור, אבל זה כיף לי, היצר הרע שלי ממש רוצה את זה...", איך מתמודדים עם תשובה כזו? מה עונים לו? האם זה בכלל מסמכותי לענות לו על זה? תודה רבה

שלום וברכה, אשריך שההלכה חשובה לך, ואשריך שאכפת לך מחבריך ומעם ישראל.התשובה היא מורכבת. ראשית - השאלה היא אם בכלל מסמכותך להתערב במעשה הזה של החבר ולהוכיח אותו. אם יש למעשיו משמעות ציבורית, דהיינו- שזה נוגע גם לחניכים או לאווירה בצוות וכד', אזי ודאי יש מקום להעיר ,שמה שהוא רוצה לעשות שיעשה לבדו ולא בפרהסיא,כיוון שישנם אנשים אחרים שנפגעים מזה, ובטח אם ישנם חניכים שיכולים ללמוד מזה. אך אם זה מעשה שנעשה באופן אישי בלבד - אם אתה מרגיש מספיק קרוב אליו ואתה חושב שיש סיכוי שתשפיע עליו, יש עניין להוכיח ולדבר איתו- "הוכח תוכיח את עמיתך" ,אך אם יכול להיווצר מצב של 'עליונות' וחוסר הקשבה וממילא גם יכול להביא לפירוק החברות, לא נכון להוכיחו. לגופן של דברים-לפני ההערה יש להאיר. לפרגן לו על כך שהוא מבין שיש דברים שאסורים ומרחיקים אותנו מהקב"ה ויש דברים שמקרבים אותנו, וכל הכבוד על המודעות שלו, שהוא לא מטייח אלא יודע לאבחן את מה שהוא עושה, והוא לא "אחד בפה ואחד בלב" וכן הלאה. ועם כל זה לעודד ולומר שבאמת זה קשה לפעמים להימנע מדברים שכיף לנו , בגלל ההקב"ה אסר עלינו. אבל באמת כנראה הדבר הנכון הוא להימנע מזה, ולא רק נכון הלכתית אלא זה הדבר הכי נכון עבורינו. רק הראייה שלנו מוגבלת ואנחנו יותר מרגישים את הגוף והיצרים שלנו אך פחות את הנשמה שלנו.ואולי תציע לו שתלמדו איזה ספר אמונה יחד. אך הכי חשוב שהכל יאמר בנחת ובנעימות ולא בהטחה, כעס ועליונות. ברכה והצלחה וכל טוב.