שלום וברכה! אני מאוד מאמין באלוהים, מאוד רוצה לגדל את שמו בעולם, לקדם את עם ישראל (ומתוך כך את כל העולם) מכל הבחינות, מעשית, רוחנית, מוסרית. מצפה לגאולה השלימה שתהיה בעז"ה בכל הרבדים והחלקים של המציאות הרוחנית וחומרית. ופועל/משתדל לפעול כדי לקרבה. גם את התורה הקדושה אני מעריך מאוד, וככל שאני גודל אני מעריך ומבין יותר כל מיני מצוות ומעשים - כמה שהם טובים ובריאים, מוסריים וערכיים. אבל, אני לא מרגיש מחוייב לחוקי ההלכה. אני חושב ומרגיש שדרכי התורה הם טובות ובריאות ומעולות. ולכן בדר"כ אני גם משתדל ללכת לאורם. אבל מתוך אהבה, מתוך רצון. וכאשר קורה שאין לי כוח או רצון-ולא מקיים מצווה או עובר על לא תעשה, אני לא מרגיש לאחר מכן קשה או צער... אני כאילו רואה את היהדות כדרך חיים מוצלחת וטובה ובריאה, אך זו עיצה ומי שרוצה יקח ויפעל ומי שלא, לא. שאלתי היא: למה יש מימד של חיוב וחובה ולחץ ופחד אם לא תעשה כך ואם תעשה כך...? זה סתם מוציא את החשק לפעמים... נ. ב: מה זה אומר זה שאני לא מפחד מהעונש ואין לי יראת שמים? טוב/פחות טוב? ולמה? אם זה פחות טוב (כך נראלי) איך אפשר לתקן? תודה רבה מראש!

שלום וברכה, ניתן לענות על שאלה זו ממספר כיוונים, כדי לענות לך תשובה טובה יש להכיר אותך. כדאי לך לפנות לת"ח שמכיר אותך וללבן איתו את הנושא. אני אנסה לפתוח קצת, מתוך ספרו של מורי ורבי הרב זלמן מלמד, נתיבי אמונה: אהבה ויראה הן שתי מידות המשלימות זו את זו. יראת ה' זו ההכרה שריבונו של עולם נמצא ומשגיח, הכרה בגדולה האלוהית, מתוך הכרה זו אי אפשר לעשות משהו בניגוד לרצון ה'. האהבה לא עוצרת את האדם מלעשות משהו לא טוב אלא רק היראה, ולכן צריך את שתיהן. יכול להיות דגש על האהבה אבל אסור לוותר על היראה. חשוב לדעת שהבדלי דגשים הם גם עניין של אופי, יש אנשים שמידת היראה היא יותר חזקה, אבל אי אפשר שיוותרו על מידת האהבה. מידת האהבה היא מידה גדולה מאוד. לעשות את המצוות מתוך אהבה לריבונו של עולם, מתוך משיכה גדולה, מתוך קישור פנימי לרצון ה', זו המידה היותר גדולה. לדור שלנו יש נטייה לעבוד את ה' מאהבה, מתוך עצמו, לא מפני שהוא חייב ולא מתוך פחד ויראה. נטייה זו באמת מתאימה לדור שלנו שחי בארץ ישראל וחופשי מעול מלכויות אחרות, ולכן יש לו בריאות של גבורה ללא פחד ויראה. והנה, אף על פי כן, התורה מלמדת אותנו שאהבה בלי יראה איננה דבר שלם. צריך להעמיק ביסוד זה. כיצד קונים יראת ה'? זו עבודה אישית. כל אחד צריך להתבונן בעובדה הזו שהקב"ה הוא אלוהי עולם ושאין עוד מלבדו, ושהוא צופה ויודע ומביט, ושאין נסתר ממנו. צריך להבין את המציאות הזו, שהיא מוחלטת ואמיתית, ולחיות אותה. לחיות את העובדה שהאדם מחויב לעשות את רצונו של הקב"ה, אין לו ברירה, הוא לא יכול להתנתק מהצינור הזה, כיוון שמשמעות הניתוק היא ניתוק ממקור החיים. בלי זאת אין לו קיום. רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: הלוואי שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כח, ב). זאת אומרת שתחיו את היראה. כשם שלא נעים לעשות מעשים שלא מתאימים ליד אנשים אחרים, ובוודאי לא נעים לעשות לידם דברים אסורים, כך מי שחי בתודעה שה' בוראו, צופה ומביט ורואה אותו תמיד – לא יחטא. לשם קניית תודעה זו נדרשת עבודה מתמדת. אי אפשר לעשות אותה בפעם אחת. בתחילה דרושה התבוננות גדולה מאוד בכל יסודות האמונה והשגחת ה' עלינו כפי שביארנו, עד שהידיעות הופכות לתחושות הנעשות מציאות חיה, להרגיש שהקב"ה מחייה את הכל, והוא גדול וטוב מכל טוב שיש. הוא רואה הכול ויודע הכול. אבל עוברת שעה, והרגש הזה מתמעט. בברכה,