שלום הרב. האם מותר למכור חמץ גמור במכירת חמץ?

שלום וברכה, מעיקר הדין אפשר למכור חמץ גמור במכירת חמץ. המחמיר שלא למכור חמץ גמור אלא תערובת חמץ כגון תרופות ושאר מאכלים שאולי מעורב בהם קצת חמץ תבוא עליו ברכה. מקורות והרחבה: למכירת חמץ יש מקור בתוספתא (פסחים ב, ז): "ישראל ועכו"ם שהיו בספינה וחמץ ביד ישראל הרי הוא מוכר לעכו"ם או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה ורשאי ישראל שיאמר לעכו"ם עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח". על פי זה פסק השולחן ערוך (תמח ג): "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס ואם מכרו או נתנו לנכרי שמחוץ לבית קודם הפסח אף על פי שהישראל מכירו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני". במשך מאתיים השנים האחרונות מכירת החמץ התפתחה מאד. המכירה שהוזכרה בשולחן ערוך על פי התוספתא היתה מכירה פרטית ואקראית. היום היא הפכה למכירה כללית וקבועה. היו פוסקים (וביניהם הגר"א) שעוררו על המכירה מכמה סיבות. הפוסקים הנ"ל חששו שמא לא תהיה המכירה כהוגן, וחששו להערמה שהרי כולם יודעים שאחר הפסח חוזר הגוי ומחזיר החמץ ליהודי, ואולי אין בזה סמיכות דעת, ועוד שאין מוסרים את מפתח הדירה לגוי, ועוד חשש יש במכירה, כי על פי דינא דמלכותא אין המכירה חלה, ועוד חששות. עיין בספר המועדים בהלכה לרב זוין בפרק על מכירת חמץ והשתלשלותה, ובספר הגדה של פסח מנחת אשר (סימן א) ופסקי תשובות (תמח טו). למעשה התקבל היום המנהג למכור חמץ לגוי. כתב במנחת אשר הגדה של פסח (שם): "אמנם מאז ועד ימינו נשתרש מנהג זה בקרב כל הקהלות ואין פוצה פה ומצפצף וברור שיש במנהג זה תקנה גדולה למנוע איסור בל יראה מרבים מעמי הארץ". בהמשך דבריו הזכיר המנחת אשר את המנהג שנהגו רבים שלא למכור חמץ גמור ושלא להנות מחמץ גמור שנמכר בפסח, משום הפקפוק על תוקף המכירה, וציין כמה מקורות למנהג זה. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"כ סי' נא) נשאל במקרה שנשאר לאנשים מוצרי חמץ שהם יקרי ערך כמו מוצרי בשר ודגים מוקפאים שמעורבים בחמץ, אם מי שירצה להחמיר ולזרוק את המוצרים הללו יעבור על הלאו מהתורה של בל תשחית. והשיב שדעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד, והמחמיר איננו עובר כלל וכלל על בל תשחית שאין כל מצוה למכור חמצו, ומקיים את עיקר דין מצות העשה של תשביתו, והמקיל גם כן איננו עובר על איסור, וכתב "וחוץ מה שרובא דרובא אינשי, כבעלי החנויות והדומה להם מוכרים במכירתם גם חמץ בעין, ונותנים להם כתב הכשר שמכרו חמצם כדין, ידענא גם בתלמידי חכמים וגדולי תורה עוד מהדור הקודם שמכרו גם חמץ בעין ובמוצאי חג הפסח האחרון היו מכבדים בהם בני תורה שבאו לכבדם ולאחלם, עם צאת החג". עכ"ל. ובפסקי תשובות (תמח הע' 90) ציין שהמשנה ברורה ושאר האחרונים לא הזכירו את החומרא שלא למכור חמץ גמור (אך כתב שבעלי תורה ויראת שמים נוהגים שלא להשאיר בביתם חמץ גמור). והביא הפסקי תשובות הערות (תמח הע' 91) שהיו גדולי ישראל שדקדקו לכלול חמץ גמור במכירת חמץ ע"ש. והגר"א נבנצל שליט"א אמר לי שמעיקר הדין מותר למכור חמץ גמור במכירת חמץ, אך יש מחמירים בכך. עכ"ד. והגר"ח אידלס שליט"א כתב: "מותר למכור חמץ גמור, אך על כל פנים מי שמחמיר תבוא עליו ברכה". חמץ שעבר עליו הפסח לגבי קניית חמץ שעבר עליו הפסח, ראה הליכות שלמה פסח (עמ' קל"ז) שהורה הגרש"ז אוירבך שניתן להקל לכתחילה לקנות אחרי פסח מחמץ שנמכר לפני הפסח, והוסיף שמי שרוצה להחמיר שלא למכור חמץ גמור ושלא ליהנות מחמץ שנמכר אחרי הפסח יש לו להחמיר לעצמו ולא להורות כך לרבים שלא לערער חלילה על תוקף המכירה. וכעין זה כתב החזון עובדיה (פסח, בדיקת חמץ, הערה נז): "ואם בעל המכולת אינו בחזקת שומר תורה ומצות, אך מראה תעודה מהרבנות המקומית שמכר את חמצו על ידי הרבנות, אין סברא להחמיר שלא לקנות ממנו חמץ לאחר הפסח מפני שנחשוש פן לא היתה המכירה בכל לב לגמרי, שדברים שבלב אינם דברים, ואדרבא יש חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא…".