שיקר לה בזה שאמר לה שכאשר יגדל שלה יעשה יבום

שלום אאריך מעט בפרשה זו. (עיקרי הדברים ראיתי במאמר של הרב איתן שנדורפי שליט"א) רש"י (בפסוק י"א) כתב : "כי אמר - כלומר: היה דוחה אותה בקש. שלא היה בדעתו להשיאה לו. כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו - כי מוחזקת היא זו שימותו אנשיה". כלומר: כיון ששני בעליה של תמר, ער ואונן, מתו, היה לה דין של אשה קטלנית, שהיא מוחזקת שבעליה ימותו, ולכן יהודה לא רצה להשיא את בנו שלה לתמר, כדי שהוא לא ימות. לפי רש"י עולה לכאורה שיהודה שיקר לתמר. כנראה מפני השלום, שלא רצה לפגוע בה ולומר לה שהיא קטלנית. הרמב"ן הביא את דברי רש"י ושאל עליהם: "ולא ידעתי למה יתבייש יהודה, המושל בדורו, מן האשה הזאת, ולא יאמר אליה: 'לכי לשלום מביתי'! ולמה יטעה אותה? והיא אסורה לשלה, כמו שאמרו (יבמות סד ע"ב): 'בנשואים - בתרי זמני הויא חזקה'!" (הרמב"ן מוסיף עוד שאלות על פירוש רש"י) לכן הסביר הרמב"ן הסבר אחר: "והנכון בעיני שהיה שלה ראוי ליבם, אבל לא רצה אביו שייבם אותה ועודנו נער, פן יחטא בה, כאחיו, אשר מתו בנעוריהם, כי נערים היו, אין לאחד מהם שתים עשרה שנה. וכאשר יגדל, וישמע למוסר אביו, אז יתננה לו לאשה. וכאשר המתינה ימים רבים וראתה כי גדל שלה בעיניה, והוא עודנו נער לאביו, כי אין לו עשר שנים, והיה ממתין לו עוד, אז מיהרה תמר ברוב תאוותה להוליד מזרע הקדש, ועשתה המעשה הזה". כלומר: יהודה תכנן לתת את תמר לשלה כאשר שלה יגדל מבחינה נפשית ורוחנית. ואילו תמר חשבה שיהודה התכוון לומר לה שהוא יתן אותה לשלה כאשר שלה יגדל מבחינה גופנית. וכאשר היא ראתה ששלה גדל מבחינה גופנית, ויהודה לא נתן אותה לו, היא היתה חפצה להידבק בזרע יהודה ולכן עשתה את מה שעשתה. בפירוש ה"תולדות יצחק" (לרב יצחק קארו, פירוש מן המאה ה-16 שחיבר דודו של הרב יוסף קארו על בסיס דרשותיו) מיישב את רש"י מקושיות הרמב"ן: "בזה יש ספק: איך אמר יהודה לתמר שיתן לה [להנשא] לשלה כשיגדל, אחר שפחד שימות כאחיו, ונתן טעם בהפכו?...ויש לתמוה עוד על רש"י: איך ראוי לצדיקים שיטעו לאחרים? כי 'שארית ישראל לא יעשו עולה, ולא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית' (צפניה ג, יג)! והנכון בעיני על הנחת רש"י שנכנס יהודה בזה מטעם קטלנית, ושלא ידע ששחתו ארצה, שאמר בלבו זאת האשה על כרחה צריכה להמתין לשיהיה שלה בן י"ג שנה ויום אחד לענין חליצה, וכוונתי שתחלוץ, ואיני רוצה לתת צער לה לומר שתמתין לחלוץ, אלא אומר לה שתמתין לשייבם אותה, וכשיהיה גדול יחלוץ. ואין בזה רמאות, אלא חסידות, שאחר שתמתין על כרחה לשיגדל, תהיה ההמתנה לדעתה בטוב לבב, ונסו יגון ואנחה. וכל שכן שלא הטעה אותה בפירוש, שסתם אמר: 'שבי אלמנה... עד יגדל שלה בני', ולא פירש אם ליבם אם לחלוץ, אלא שדעת יהודה היתה שהיא תבין מאלו הדברים יבום...ובזה הותר גם כן הקושיא שהקשה הרמב"ן על רש"י, שמה שלא אמר לתמר: 'לכי לשלום מביתי', אינו מפני הבושה, אלא שאי איפשר לומר לה כן, לפי שעדיין צריכה חליצה, ולזה אמר לה: 'שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה' - ליבם או לחלוץ, שעיקר היבום והחליצה אף בדור ההוא היה באחים, כן נראה לי על הנחת רש"י". כלומר: מתוך שרש"י כתב שתמר היתה מוחזקת בעיני יהודה כקטלנית מוכח שרש"י סבר שיהודה אכן לא ידע שבניו חטאו, (דלא כהבנת הרמב"ן ברש"י). על שתי הקושיות הראשונות של הרמב"ן "ולא ידעתי למה יתבייש יהודה, המושל בדורו, מן האשה הזאת...ולמה יטעה אותה? והיא אסורה לשלה. ענה ה"תולדות יצחק" שיהודה לא התבייש ממנה, אלא הוא רצה ששלה יחלוץ לה, ולכן אמר לה לחכות ששלה יגדל, ולא בשביל ליבם אותה, אלא בשביל לחלוץ לה. יהודה סתם את דבריו ולא פירש לתמר מה יהיה בעתיד אלא אמר "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני". הסיבה שהוא אמר לה שבעתיד שלה יחלוץ לה ולא ינשא לה מחשש שהיא קטלנית היא כדי לא לצער אותה שכל המתנתה ההיא עבור החליצה. ועוד שלאחר זמן המתנה ממושך הקשר הרגשי ינתק והיא תקבל את החליצה בשמחה וברצון "ונסו יגון ואנחה". יום טוב