בס"ד שלום לכבוד הרב. אם זה רלוונטי, אציין שאני בן 27 ונשוי. השבת מצאתי בבית הכנסת עלון תורני - "עקבתא למשיחא". בעלון סיפורי צדיקים בנושאים שונים, וכן דברי מוסר וסיפורים נגד שימוש בפיאה נכרית לנשים (בטענה של חוסר צניעות ותקרובת ע"ז) ונגד שימוש באינטרנט. בענין האינטרנט הביאו דברי הגר"ש וואזנר זצ"ל שהשיב בכתב שבעל סמארטפון פסול לכתיבת סת"ם ולשחיטה, וכן פסק שהמשתמשים בסמארטפונים (או אולי כוונתו לאינטרנט ומחשבים באופן כללי - היה כתוב שם "הכלים האלה") הם בכלל פורצי גדר, ואין להם חלק לעוה"ב. בהקשר זה הביאו שפעם הגר"ש וואזנר פסק בדין תורה כלשהו, ובחלום הלילה באה אליו נשמה כלשהיא (מסתמא של המפסיד בדין תורה) וטענה מדוע פסק כנגדה, ושתתבע אותו בבי"ד של מעלה. והרב השיב לה בחלום שמה שבי"ד של מטה פוסקים - כך גם בי"ד של מטה פוסקים, והנשמה קיבלה את הדברים ולא באה יותר. וכתבו עוד שכלא כמנהגו הרב סיפר זאת כדי להמחיש את אמיתות דבריו הנ"ל - שאם הוא פוסק שלא יהיה להם חלק לעוה"ב אז באמת לא יהיה להם. גם בנושא הפאות מביאים שם התבטאויות מפחידות על חומרת העניין, לדוגמה סיפור מכלי ראשון על רבנית שחלמה שחברתה שנפטרה ובחייה הייתה הולכת עם פיאה (פשוטה) מראה לה קבוצת כלבות עם פיאות לראשן ואומרת שזה מה שצפוי להולכת עם פיאה. אני תוהה איך להתייחס לדברים, מצד אחד ידועות הסכנות באינטרנט ומצד שני אי אפשר להתעלם מכך שציבור יר"ש רחב משתמש באינטרנט, ובכללם רוב רבותינו; וכי לכולם לא יהיה חלק לעוה"ב? בנוגע לפאות - אמנם אני אישית מבין ומזדהה עם הטענה שיש פיאות שנראות יותר טוב משיער רגיל ושיש בכך חוסר צניעות (אשתי ב"ה הולכת עם מטפחת), אך כיצד ניתן במחי יד להתעלם מכל דעות הרבנים המתירים פיאה? (או אף מחייבים כדוגמת הרבי מלובביץ) בתודה רבה לרב, חודש טוב ופורים שמח.

לשואל, שלום וברכה! סיפורי צדיקים ודברי מוסר אינם תחליף לבירור הלכתי מסודר. רק אחרי הכרעה הלכתית מבוססת שדבר מסוים אסור, או עכ"פ לא ראוי, מגיע תורם של הסיפורים להעצים את ההרגשה ולחזק את הלבבות לקיים את הדין. לגבי האינטרנט, ברור שאין בו שום איסור עצמי ויש בו הרבה דברים טובים (אגב, גם העלון "עקבתא דמשיחא" נמצא ברשת...). מצד שני, ברור שאינטרנט ללא סינון הוא בגדר "לפני עוור לא תתן מכשול" לעצמנו ולילדינו (לענ"ד זה גם ביטול עשה של "קדושים תהיו", שמשמעו גם להישמר מכניסה למקום מועד לפריצות, ואכמ"ל). אפילו חיפוש תמים ברשת יכול להוביל למקומות לא טובים. רשאית קהילה מסוימת לגדור את עצמה לגמרי ולאסור כליל את האינטרנט, אפילו עם סינון, אבל זוהי חומרא שמחייבת את אותה קהילה בלבד, ואיננה מתירה לה להכפיש מי שלא נוהג כמוה. חז"ל מלמדים אותנו (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ט) שחומרא היא דבר טוב בתנאי שהמחמיר על עצמו אינו מבזה את מי שאינו מחמיר כמותו. אם כן, האמירה הגורפת שכל מי שמשתמש בסמרטפון "אין לו חלק לעוה"ב" אינה נכונה כלל, לשון המעטה. גם מי שמחזיק מכשיר ללא סינון, שאכן אסור, אינני רואה הצדקה לומר עליו ש"אין לו חלק לעוה"ב". הרמב"ם (הל' תשובה פרק ג), בעקבות חז"ל, מנה את אלו שאין להם חלק לעוה"ב, ואינני מוצא שם שום סעיף שמתאים לעניין זה, ואינני מבין על סמך מה יכול מישהו להוסיף על מה שנאמר שם. איסור תורה הוא דבר מספיק חמור, גם אם לא נאמר עליו "אין לו חלק לעולם הבא". אני מתקשה להאמין שהשבט הלוי זצ"ל, שתשובותיו ההלכתיות שקולות בשקל הקודש, התבטא כך, ואינני יודע מה אמרו לו על תכני האינטרנט, והאם נאמר לו שרבים משלומי אמוני ישראל משתמשים בו כדת וכדין. למרבה הפלא (?), ספרו שבט הלוי נמצא ברשת (באתר היברובוקס)! מן הסתם תלמידיו ובני ביתו שהעלו את ספרו לרשת תפסו שדבריו אינם כפשטם, וכוונתו להתריע מפני שימוש שלילי באינטרנט. לגבי פאה נכרית, זוהי מחלוקת הלכתית ידועה, ולפי הדעה האוסרת זהו אכן איסור ממש ולא חומרא. רב שדעתו שיש להחמיר בזה רשאי כמובן להורות לחומרא, ועקרונית גם לגיטימי מצדו להזהיר שלדעתו מי שעושה זאת תיענש בידי שמיים, והוא לא חייב להתחשב בעובדה שיש רבנים שמתירים. אמנם לענ"ד טוב יותר שמחלוקות הלכתיות יתנהלו בבית המדרש, ורבנים ישתדלו לשכנע זה את זה במקום לנסות לשכנע את הציבור מי צודק. וגם כשמנסים לשכנע את הציבור, אינני חושב שהשפה של עונשי גיהנם מוסיפה בימינו אהבת תורה ויראת שמיים. מכל מקום, אי אפשר לומר שהדברים שציטטת מופרכים לגמרי. אם האמת כדעת האוסרים, העובדה שיש רבנים שמתירים אינה פוטרת לגמרי את מי שסומך עליהם. ומשני טעמים: ראשית, אם המחלוקת שקולה (מבחינת מספר האוסרים והמתירים וגדולתם בתורה), והנדון הוא איסור דאורייתא, אדם צריך ללכת אחר המחמיר, אלא אם כן המיקל הוא רבו (כמו חסידי חב"ד למשל). שנית, גם כאשר מותר לו לסמוך על הדעה המתירה, זה לא אומר בהכרח שמי שסומך על המתירים הוא נקי וזך כאילו לא עשה כלום. זה אומר שלגיטימי מצדו "להמר" שהדעה המקילה היא הנכונה, אבל אם מצד האמת כלפי שמיא גליא שהיא לא נכונה אזי יש מקום לכפרה. יש דיון רחב באחרונים האם הנוהג על פי הוראת חכם ואחר כך התברר שהחכם טעה נחשב כשוגג, שיש בו מימד מסוים של רשלנות, וצריך תשובה וכפרה, או שהוא נחשב כאנוס, שאינו צריך תשובה וכפרה. עיין אה"ע סי' יז סעיף נח ובברכי יוסף שם, שכתב שגם הדעה המחשיבה אותו כאנוס נאמרה כשהאדם עושה על פי בית הדין הגדול ביותר בדורו. בכל אופן, ברור מי שנוהגת לפי הדעה המקילה איננה מזידה, ולכן איננה בגדר "מחטיאת הרבים" שאין לה חלק לעוה"ב (ראה לשון הרמב"ם הל' תשובה ג,י, וברור שהוא מדבר על מזיד, וכן במקורו בגמ' בר"ה יז ע"א על ירבעם בן נבט).