שלום הרב, הרמב"ם פוסק שהצלת ישראל מיד צר זו מלחמת מצווה. רבים רואים בדברי הירושלמי (סוטה פ"ח ה"י) מקור לכך, שהרי שם מובאת דעת רב חסדא במחלוקת ר יהודה וחכמים, ושם אומר רב חסדא, שלרבנן מלחמת יהושוע מצווה ואילו מלחמות דוד רשות, ואילו ר יהודה סובר שמלחמות מצווה (שלשיטתו היא כמו רשות דרבנן) כשאנו באים על גויים ומלחמת חובה זה כאשר באים הם עלינו! מכאן לכאורה הוי מקור לשיטת הרמב"ם. אמנם הדברים קשים, שכן מדוע שיפסוק הרמב"ם כירושלמי ולא כבבלי, ועוד מדוע שיפסוק כרב חסדא ולא כר יוחנן, ועוד למה שיפסוק להלכה כרבי יהודה ולא כחכמים, במיוחד לאחר שבפירוש המשניות כתב מפורשות שאין הלכה כר יהודה? ראיתי שבמראה עיניים ובשיירי קרבן כתבו שכולם מודים שלהציל ישראל מיד צר הבא עליהם זו מלחמת מצווה והיינו מדין לא תעמוד על דם רעיך ומדין השבת הנפש, והם כותבים שכך מדוקדק מלשון הבבלי. לפי זה יוצא שהרמב"ם פוסק כמו הבבלי, אמנם קשה מה שכתבו שכו"ע מודים שגאולת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה ולכן לא קשה שפסק כן הרמב"ם, שדין זה אינו רק לרבי יהודה אלא לכו"ע. אמנם לפי זה לא הבנתי במה נחלקו ר יהודה וחכמים אליבא דרב חסדא? הרי מבואר בדבריו שלא נחלקו במשמעות כמו ר יוחנן, אלא נחלקו בדין... אשמח לתשובת הרב שליט"א, תודה רבה!

שלום (סליחה על העיכוב במתן התשובה, אינני יודע מה הסיבה לעיכוב) המקור לדברי הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצוה גם לדעת חכמים, הוא בירושלמי סוטה שהבאת בתחילת שאלתך. אך אפתח תחילה בדברי הגמרא במסכת סוטה בבבלי: המשנה בסוטה (דף מד:) "בד"א (שהירא ורך הלבב חוזר מעורכי מלחמה) במלחמות הרשות אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר ר' יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמות חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". ובגמרא שם מבואר: "א"ר יוחנן רשות דרבנן זוהי מצוה דר' יהודה. מצוה דרבנן זוהי חובה דר' יהודה. אמר רבא מלחמות יהושע לכבוש דברי הכל חובה. מלחמות בית דוד לרווחה ד"ה רשות. כי פליגי למיעוטי עובדי כוכבים דלא לייתו עליהו מר קרי לה מצוה (ר' יהודה), ומר קרי ליה רשות (רבנן)." לפי דברי הגמרא ר' יהודה סובר "שלמעוטי עובדי כוכבים דלא לייתו עלייהו" זוהי מלחמת מצוה (ולמלחמה זו אין לוקחים חתן מחדרו וכלה מחופתה, לשיטתו). לעומת זאת, בירושלמי נאמר: "רבי יהודה היה קורא מלחמת רשות (מצוה) כגון אנן דאזלינן עליהון מלחמת חובה כגון דאתיין אינון עלינן". מה שרבי יהודה קורא חובה קוראים חכמים מצוה. ומצוה דר"י רשות לחכמים. ועל כן לחכמים "אנן דאזלינן עליהון" הוי רשות "דאתיין אינון עלינן" הוי מלחמת מצוה. ואם כן עזרת ישראל מיד צר שהרמב"ם כתב דהוי מלחמת מצוה הוי כ"אתיין אינון עלינן" שבירושלמי, שהוי מלחמת מצוה לחכמים. ו"למיעוטי עובדי כוכבים דלא לייתו עליהו" שנזכר בבבלי כמלחמת רשות לרבנן הוי כ"אנן דאזלינן עליהון" בירושלמי, דלרבנן הוי רשות. וכך ניתן להבין את פסיקת הרמב"ם. יום טוב