מסופר על הרב רפאל מברשד שהיה צריך להעיד עדות שקר כדי לחלץ יהודי מעונש אצל שופט גוי. וכיוון שלא רצה לשקר ביקש מהקב"ה שיקח אותו מהעולם וכך קרה. והרי נגרם כאן נזק כפול גם הרב ל"ע הלך לעולמו ונגרם צער ועוד ליהודים ולחסידיו של הרב וגם היהודי מן הסתם יקבל את העונש החמור הצפוי לו. מדוע נהג הרב כך והאם לא היה עדיף במקרה כזה להעיד עדות שקר? הרי שמענו גם על רבנים גדולים שהתירו לשקר בכל מיני מקרים (אפילו במקרים מסוימים בשידוכים למשל)?

מה מקור הסיפור ומה אמינותו? 2. ככלל, סיפורים מסוג זה חושפים טפח ומעלימים טפחיים, וככל הנראה התמונה הכוללת אינה ברורה. בשל כך, לא נכון להתייחס ל"מעשה" עצמו, שאולי לא היה ולא נברא, ואולי היה אך לא בדיוק כך וכו'. יש להדגיש ששקר בכלל, ושבועת שקר בפרט - חמורים ביותר! אוסיף, כי הנאמר ביחס לשידוכין - אינו נכון. אסור לשקר בשידוכין. נכון הוא שלעתים יש היתר לא לגלות את מלוא האמת, ולעתים אף "לשנות" [לא "לשקר" אלא "לשנות"], ברם אין זה אלא רק בנסיבות מאוד מיוחדות, ורק בשלבים מוקדמים. ככלל, ההיפך הוא הנכון - חשוב לומר את האמת, ובמצבים מסויימים יש אפילו היתר לומר "לשון הרע - לצורך". כמובן שצריך לסייג ולומר שכל מקרה לגופו, ולפי התנאים שניסח החפץ חיים בספרו שמירת הלשון.