המשנה בבא מציעא מצינת מקרה: " שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי - יחלוקו". כיצד יתכן הדבר? הרי ברור בוודאות שלא תיתכן מציאות שכל הטלית תהיה של כל אחד מהם היא שיכת או לאחד או לשני או לשניהם יחד. וכיוון שאין האחד טוען שיתכן ששיכת לשני אלא רק שיכת לו, מכאן שהוא שקרן. ואם כן כיצד נותנים לשקרן חצי טלית ועוד לא מענישים אותו על שקר? האם זה לא נותן פתח לרמאים לעתיד לתפוס בטלית של חבירו ולטעון כולה שלי? ועוד הפשרה לכאורה שפוסקת המשנה לא מתאימה לאף אחד מהטיעונים. האם בגלל שאנו לא יודעים את המציאות נבצע פשרה? מדוע שלא תילקח הטלית משניהם ותינתן לאדם עני או לבית הדין?

שלום סליחה על העיכוב במתן התשובה. המשנה דנה במצב בו שני אנשים מופיעים בבי"ד, כששניהם אוחזים בטלית. כל אחד טוען שהוא זה שמצא את הטלית, ובכך הוא טוען לבעלות בלעדית עליה. מאחר שאין עדים לאשר או להכחיש את אחת משתי הטענות, מוטלת שבועה על שניהם, ובי"ד מחוייבים לחלוק את הטלית בין שניהם. [בי"ד לא חוצים את החפץ בפועל, אלא הוא נמכר ושוויו מתחלק בין שני הצדדים]. לפי הסבר התוס' - שני הצדדים נחשבים כבעלים על חצי הטלית עוד קודם לפסק הדין. ובמילים של תוספות (ד"ה 'יחלוקו'): דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא..." בי"ד עצמם מעידים שחצי אחד שייך לזה שתפוס בו, והחצי השני שייך לשני שתפוס בו. לפי הסבר הרמב"ן - בי"ד לא משוכנעים לגמרי שחצי טלית שייכת לאחד, וחצי שייכת לשני. אף על פי כן, מאחר וכל אחד מהם אוחז בחלק מהטלית, אנחנו לא רוצים להוציא ממנו מה שנמצא בידו. בי"ד עומדים בפני מצב של ספק. למרות זאת, הם לא מעוניינים לשנות את המצב בלי סיבה טובה, והמוציא מחבירו עליו הראיה. כל זאת, על אף שיש אפשרות שאחד הצדדים יצא נפסד. בשונה מתוספות, חלוקה לא משקפת את מצבם משפטי של שני הצדדים שהיה קיים לפני כניסתם לבי"ד. יום טוב