לכבוד הרב שלום וברכה. ישנה אמירה ידועה לפיה, אם בעולם לא יעסקו בתורה אפילו שניה אחת - הוא יחרב. וקצת קשה לי עם האמירה הזאת: א - בימי השופטים, המלכות והבית הראשון, לא למדו תורה באופן שאנו לומדים אותה. קביעת עתים לתורה יום ולילה, להקדיש זמן פנוי ללימוד תורה - אלה קביעות של חז"ל אם אני לא טועה. מאוד סביר, שעברו לילות שלמים בארץ ישראל, שאף אדם לא למד תורה - והעולם המשיך להתקיים. ב - הופכים את לימוד התורה למן "מנטרה" טכנית שצריכים לשנן כדי לקיים את העולם. משהו שמאוד מזכיר את תורות המזרח. לימוד תורה אמור להפגיש אותנו עם השם יתברך, להזין את הנשמה, לבנות את מי שאנחנו. במובן הזה, וזה לעניות דעתי - לימוד עמוק באמונה ומחשבת ישראל, אפילו קצר בזמן אך עמוק באיכות, מוריד הרבה יותר שפע מהעולמות העליונים, מאשר שינון בלתי פוסק של משניות - מדובר באיכויות שונות לגמרי (ולא חלילה שאני מזלזל בגריסת משניות.) ברור לי מאוד שחוסר בלימוד תורה לשמה בעולם, לא רק ללמוד למעשה - בהחלט עלול לעשות נזקים לא פשוטים בעולם. אבל האמירה הנ"ל לוקחת את זה לקיצוניות רחוקה הרבה הרבה יותר, והופכת את העולם למן רכב מקרטע, שנוסע על אדי-דלק, וכל רגע הוא לשבוק חיים אם לא איזה שינון קבוע של דברי תורה. לסיכום - עד כמה האמירה הנ"ל מחייבת? האם אני מחוייב לקבל אותה? האם יש גדולים שחלקו עליה? תודה רבה.

שלום רב . צריך עשות סדר בממירות . זה לא אחד מי"ג עיקרים. יש מקורות לכך שהעולם ללא תור אינו יכול להתקים. הפרשנות שזה נוגע לפעולת הלימוד זה כבר תרגום הגיוני של אחרונים. בכל אופן לגבי מה ששאלת הרי בימי בית ראשון לא היתה תורה שבעל פה כתובה ויתכן שהיו זמנים שלא היה בהם תורה. יתכן שרק לאחר שחכמי תורה שבעל פה אמרו זאת כך נהיתה המציאות. חכמי התורה הם יוצרים מציאות. אחרי שחכמי ישראל אמרו זאת כך מתנהל העולם. בנוגע למה יותר חשוב בלימוד אין זה נוגע לעצם ההבנה שיש חשיבות בכל רגע של לימוד. ודאי אתה צודק שעיקר הכוח והסגולה של הלימוד זה לימוד תורה לשמה. כל טוב וחג שמח