שלום וברכה כבוד הרב, אני מנהל את הארגון 'קשר של תפילין'. אנחנו אוספים זוגות תפילין מאנשים, שאינם משתמשים בהם, בודקים ומתקנים ומוסרים לחיילים ומתחזקים שרוצים להתחיל להניח תפילין ואין להם אפשרות לרכוש תפילין חדשות. פעמים רבות, אנשים רוצים למסור לנו תפילין שנמצאו במקומות ציבוריים והבעלים לא נמצא, גם לאחר פרסום המציאה. הדבר מצוי במוסדות תורניים, שתלמידים השאירו או שכחו תפילין והן נשארות שם תקופה ממושכת ללא דורש. מנהלי ישיבות או גבאי בתי כנסת וכד' פונים אלינו ורוצים להעביר את התפילין לזיכוי הרבים. באיזה מצב ובאיזה תנאים יש לנו אפשרות לקחת את התפילין האלו ולאחר תהליך בדיקה ותיקון למסור אותם ? תודה רבה,

שלום רב לכ"ת היקר. ראשית תבורכו על הפעילות הברוכה בזיכוי הרבים במצוה כה חשובה. בנידון השאלה, יש לחלק את התשובה לשלושה חלקים התלויים בבירור המציאות עם אותו מוסד כדלהלן. א. במוסד תורני (ישיבה/בית מדרש/ביכנ"ס) שמנהלי המקום פרסמו לציבור (במודעה או שכך ידוע לכולם) שכל חפץ שנשאר באותו מקום והבעלים אינו מגיע לקחתו לאחר זמן מסויים, החפץ עובר לרשות אותו מוסד, ניתן לקבל את התפילין מהמנהל של אותו מוסד או מגבאי בית הכנסת אם אכן עבר אותו זמן והבעלים לא נמצאו. ב. במידה ואין מודעה כזו או אחרת, ועברה תקופה ממושכת ללא דורש כפי שכתבתם, אין לקבל את התפילין אלא אם כן המוסד פרסם את האבידה ולא מצא את בעליה ולאחר מכן רשם בפנקס את פרטי האבידה. ג. גם באופן שהמוסד לא פעל ע"פ ההנחיות באות ב. ובכל זאת הוא מעוניין להעביר לך את התפילין לזיכוי הרבים, ניתן לקבל מהם את התפילין, באופן שתעשו בארגון שלכם רישום מדוייק של תפילין אלו (היכן נמצאו ומה הערכה של התפילין באותה העת) ותבקש מאותו מוסד שגם הם ירשמו שהעבירו אליכם. מקורות: הנה ביחס לתפילין שנמצאו במוסדות תורה, יש לברר כמה נושאים: א. אדם ששכח חפץ כזה או אחר בחצר ללא סימן ואין להם דורש, האם האבידה של המוצא. ב. האם הדין שונה במוצא בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ג. מה עושים בפועל בחפץ שכבר נשכח בבית הכנסת והאם יש הבדל אם תלו מודעה באותו מקום או לו. א. תחילה נקדים שיש לחלק בין המוצא אבידה ברחוב, ששם צריך שיתקיימו בה תנאי השבת אבידה, ובזה הרחבנו במקום אחר, וכעת יש לדון האם בחצר משותפת כגון ביכנ"ס, בית מדרש, מקוואות, יש את אותם הגדרים. וז"ל מרן השו"ע (חו"מ סימן רסב סעיף ג): "דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו כו' הרי הוא של מוצאו כו' כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר, כיון שנתייאשו בעליו. ואם לאו, צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אחר כך, כיון שבא לידו קודם יאוש. וביאר שם הסמ"ע (שם ס"ק ט'): "כיון שבא לידו קודם יאוש. והוא שקראו חז"ל [ב"מ כ"א:] יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש, ור"ל אף דאם היה יודע מנפילתו היה מיאש ממנו מיד, מ"מ השתא דלא ידע האובד בשעה שבא ליד המוצאו, הרי באיסור בא לידו קודם שנתיאש". כלומר מרן השו"ע פסק כדעת אביי בגמ' שם, שאם הגיע ליד המוצא לפני יאוש אסור להשתמש בו כיון ש'באיסורא אתא לידיה'. אם אנו מגדירים את החצר כידו של אדם, לכאורה לא ניתן לזכות, וממילא דין הנהלת בית הכנסת כדין כשומרי אבידה. וכן דעתו הרמה של זקני הש"ך (שם סק"א) שגם בחצר אומ' באיסורא אתי לידיה וכתב שכן דעת כל הראשונים דלא כרש"ל כו'. אולם הנתיבות (שם סק"א) הקשה על דבריו וז"ל: "ולכא' הוא תמוה מאד, דהא בסע' י"ז מבואר דאם התגר מצאם, אם שהו בידו כדי שיכול לערבו עם פירותיו דכבר נתיאשו הבעלים, והתם הרי בא לחצירו קודם יאוש וכו'. לכן סייג הנתיבות שדוקא אם מראה שנוח לו שהחצר תקנה, קנה אחרת אינה קונה, וז"ל: " וכיון דבא לקנות מחמת חצירו ולומר שחצירו הוא כידו כו'. אבל כשאומר לא ניחא לי בקנין ובשליחות החצר ורצוני לקנות בהגבהה דוקא, ודאי דאין חצירו קונה לו, דלא עדיף מזיכה ע"י אחר וצוח כששמע דאינו זוכה כמבואר בב"ב דף קל"ז, וה"נ בחצר לא נעשה חצירו כשלוחו וידו כשאינו רוצה לזכות על ידו, והוי כאילו לא קני לו חצירו כלל, וממילא זוכה בהגבהה כשמגביה אחר יאוש". וראה בשבט הלוי (ח"ט סי' ש"ח) שיש לחלק בין שבחצר ביכנ"ס וחצר של הקדש אין דין חצר לדעת פוס' רבים, ולכן ודאי שבמשך הזמן נודע לבעלים ולאחר יאוש יכולים הגזברים לזכות בו, עיי"ש. ואם כן הוא הדין לנידון דידן שיכולים הגבאים לזכות בתפילין. ב. ובדין המוצא בבית כנסת, כתב המ"ב (סי' קנד ס"ק נ"ט): "מצא דבר בחצר ביהכ"נ או בביהכ"נ זכה בו ולא אמרינן דיקנה החצר להקדש דחצר קונה מטעם יד ואין יד להקדש (מג"א בשם אגודה) ובספר מגן גבורים כתב שיש בזה דעות בין הראשונים עי"ש. והכוונה לדעת הרמב"ן וסיעתו שיש יד להקדש. וראה בנתה"מ (פתיחה לסי' ר') שכתב שלגבי מציאה מודה הרמב"ן שאין חצר הקדש זוכה כיון שחצר הוא גם מטעם שליחות ודעת כמה ראשונים שאין שליחות לזכות במציאה משום שצריך שליחות בעל הממון, וגם הוי כחב לאחרים וכו'. ובקצה"ח (שם סק"א) הקשה שבתי כנסיות/מדרשות אינן רשות הקדש אלא רשות שותפין, ובחצר השותפין זכו השותפין, לכן הסיק שהטעם שאין ההקדש זוכה הוא משום שבאיסורא אתי לידיה. ואם כן מצינו בדבר מחלוקת אם אדם מצא מציאה בבית כנסת או בית מדרש, לדעת המג"א בשם האגודה, הקצה"ח ונתה"מ המוצא זכה בו, אולם לדעת המגן גיבורים יש ראשונים שחולקים. וכתב לחלק הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך א סי' תתיט): "ולע"ד נראה שתלוי באיזה סוג בית כנסת, דאם יש רוב הממנים להם וועד שממנים הרב נקרא של הקדש וזכה בו המוצא, אבל בבתי מדרש או ישיבות המצויים בזמננו שהם שייכים לאדמו"ר או לר"מ המסוים שהוא דואג לאסוף הכסף, ורושם המקום על שמו, ושייך ליורשיו אחריו לצורך בית הכנסת או בית המדרש, בכה"ג לא חשיב של הקדש אלא חצר פרטית" ועיין שם בסוף דבריו שנסתפק אם בימנו שנוהגים להתנות על בית כנסות שלא תחול עליו קדושה כדי שיהו רשאים לאכול ולשתות בו, אם גם בזה אומרים 'אין חצר להקדש' כיון שעיקר שימושו ויחודו הוא לקודש, או דבזה שוב לא חשיב קודש כהקדש אלא רק כחצר השותפין שזוכין בו. ע"כ. ויש להעיר שלא ציין לדברי הקצוה"ח הנ"ל שגם אם נאמר דהוי חצר השותפין הרי לכא' עדיין שייך כאן באיסורא אתא לידיה. ובימנו נראה שרוב המוסדות התורניים פועלים ע"י ועד מנהל או עמותה מסודרת ואינם שייכים לאדם פרטי. וגם אם המקום שייך לאדם פרטי יש את הפיתרון המובא לקמן. ג. והנה בעניין חפץ שכבר נשכח בביכנ"ס וכדו', יש לחלק בין מקום שמפורסם שם שכל מי שמכניס לשם את חפציו ולא בא לקחתם תוך זמן מסויים, האבידה שייכת לאותו בית מדרש וכדו'. וכמ"ש באגרות משה (חו"מ ח"ב סימן מה): "והנה טוב לתקן לגבי אבידה שנמצא בישיבה שאם לא בא בעל האבידה בזמן מסויים שאז האבידה תהיה להישיבה או למוצאה, וצריכים להודיע ולפרסם התקנה לכל בני הישיבה כדי שיחול. וכשידוע ודאי או אף בספק שהמאבד היה איש מבחוץ שלא שייך שידע התקנה, אין מועילה התקנה, אך מסתמא אין להסתפק שמא היה איש כזה שהולכין בתר רוב". אולם במקום שלא עשו תקנה זו, נחלקו רבותינו האחרונים. דעת המנחת יצחק (ח"ח סי' קמ"ו) שאין להתיר אלא באופן ששם דמי האבידה כדברי חז"ל ביחס לתפילין. וז"ל: והנה למעשה לא התרנו עד כעת (היכא דלא עשו המודעה הנ"ל) רק בדרך לשום דמיהן ומניח המעות אצלו או אצל ב"ד, וכמבואר כה"ג בש"ע חו"מ (סי' רס"ז סעי' כ"א), מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו מיד אם ירצה שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה עכ"ל, ומוכח דבכל הדברים שמצוי לקנותו דינא הכי, [אבל ברמב"ם (פי"ג מה' גזילה ואבידה הי"ד) מסיים ואין עשויין אלא למצותן בלבד, משמע דדוקא בתפילין אמרינן כן, ועי' שם בסמ"ע וש"ך] כו' ובפרט דיש לצרף גם מה שכתבתי דיש לדון דאחרי שנתייאשו הבעלים זכו המוסד בהם כנ"ל". ואילו בשבט הלוי (ח"ה סי' רי"ח) כתב להתיר דהוי אבידה מדעת. וז"ל: "ומה שמסתפק, דמה עושים במוסד שנשארים ספרים וכד', והעיר מחו"מ סי' רס"ז סכ"א לענין תפילין, וה"נ ספרים בזה"ז דקל לקנות הוי כמו תפילין כו' משכח שכיחי וגם להסמ"ע שם י"ל דכל דבר מצוה הדין כן, הנה לפי דבריו הי' צריך לשום דמיהן דומיא דשם דמיהן ומניחן של תפילין, וכמדומני דאין המנהג כן, וכנראה כל מי שעוזב ספריו וחפציו במוסד שרבים שכיחי ויודע שיד הכל משמשים בהם בפרט בין ילדים שאין יודעים הלכה, הרי זה כעין אבדה מדעת". כלומר הכרעת של המנח"י לעיל, היתה ספק של השואל את הגר"ש וואזנר זצ"ל, שהכריע שאי"צ כלל רישום. ולכאורה דבריו מחודשים, וקשה להולמם ביחס לתפילין, ולכן לענ"ד נראה שיש להחמיר בזה כדעת המנח"י. ברכת ה' עליכם תמיד,