שלום לרב. יש לי חיידק שנמצא במעיים שחבוי אצל כל אחד וכשהוא מתפרץ הוא יכול לגרום לנזקים. ברפואה בארץ לא מתייחסים אליו כדבר בעייתי ואף לא עושים בדיקה כדי לאבחן אותו אבל בחו"ל עשיתי בדיקה וגיליתי שאצלי הוא נמצא במינון גבוה. הציעו לי מומחים בתחום לקחת כדורים מיוחדים (קפסולות) המכילים בתוכם כליה של חזיר כיון שיש בו אנזים שמסייע נגד אותו חיידק. האם מותר לקחת אותו

שלום וברכה. יש להתיר ליטול תרופה שיש בה דבר איסור [כגון כלית חזיר] בתנאים הבאים: א. מדובר בחולה שאין בו סכנה [כגון שכל גופו חלוש מאותה מחלה] וכל שכן בחולה שיש בו סכנה. ב. שלא יאכל את האיסור כדרך הנאתו, אלא ע"י בליעה בתוך קפסולה באופן שלא מרגישים את האיסור. ג. מוכח מדעית שהתרופה הזאת אכן עוזרת ורופאים המומחים בתחום טוענים שאכן הוא נזקק לכך. ד. אין דבר אחר שיכול לעזור [לעיתים רבות ישנם תחליפים כגון חלק כזה בפרה וכדו']. מקורות: ז"ל הגמ' בפסחים (דף כה.): "בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" שואלת הגמ': "אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה, שלא בשעת הסכנה מי אמור", ולכן מבואר בגמ' שרק במקום סכנה מתרפאים בדברים האסורים בהנאה מן התורה, ואילו במקום שאין סכנה מותר רק באופן שנתרופה אינה נטלת בדרך ההנאה המקובלת. וכן פסק הרמב"ם (יסודי התורה פרק ה הלכה ח): "בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה". וכן הובא להלכה בשו"ע (יו"ד סי' קנ"ה סע' ג'). והוסיף שם הרמ"א: "י"א דכל איסור הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה כו' ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, הואיל ואין בו סכנה כו'. מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה, אפילו חולה שאין סכנה כו' צריכים שתהא הרפואה ידוע או ע"פ מומחה. ואין מתירין שום דבר איסור לחולה, אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר". ואם כן כדי להתיר אכילת דבר איסור לחולה שאין בו סכנה צריך ג' תנאים: א. שלא יאכל את האיסור כדרך הנאתו, כגון ע"י בליעה בתוך קפסולה באופן שלא מרגישים את האיסור. ב. מוכח מדעית שהתרופה הזאת עוזרת. ג. אין דבר אחר שיכול לעזור. כמובן שכל האמור הוא באופן שאכן רופאים המומחים בתחום טוענים שאכן אותו חולה שאין בו סכנה נזקק לכך (לעיתים זה אף יכול להזיק). והנה ביחס למה שכתב הרמ"א "מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה", משמע שאפילו אם הדבר כבר אינו ראוי לאכילה, לא התירו לאכלו אלא לרפואה. ונידון דומה מצינו באחרונים ביחס לאכילת ג'לטין [חומר המשמש להקשות מאכלים או לציפוי תרופות ומופק בדרך כלל מעצמות ועורות של בע"ח, סימונו ברשימת הרכיבים הוא E144] העשוי מעצמות יבשות של נבילות וטריפות. יש שהתירו (שו"ת אחיעזר ח"ב יו"ד סי' י"א) רק בהתקיים ג' תנאים: א. מעצמות יבשות ללא לחלוחית [שאינן בכלל איסור נבילה וטריפה, דעת הגר"י אברמסקי הובא בצי"א בריש ח"ד]. ב. האיסור נפגם ע"י החומצות והסיד. ג. השימוש באבקת הג'לטין בטל בשישים בשאר מרכיבי המוצר. ומאידך יש שאסרו (שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' ה') ובשו"ת מלמד להועיל (יו"ד סי' ל"ה) התיר זאת רק לחולה שאין בו סכנה. ודעת המתירים בזה, הוא מטעם שהעצמות יבשות ואין הטעם נרגש בהן כאמור לעיל, ויתרה מכך עושים להן עיבוד בסיד וכדומה והופכים את הכל לאבקה דקה ולכן הדבר מותר. ודומה הדבר למה שכתב רבנו הרמ"א (יו"ד סי' פ"ז) בשם שבולי הלקט, שעור הקיבה שמולחים ומייבשים אותו וממלאים אותו חלב, מותר, שמכיון שנתייבש העור הוי כעץ בעלמא, ואין בו שום לחלוחית בשר. וכן מבואר בבית יוסף שם. וראה עוד כל זה בשו"ת יבי"א (ח"ח יו"ד סי' י"א) שהאריך בנידון זה ומסקנתו להקל. אמנם ביחס לתרופה שלא עברה את התהליך הנקוב בג'לטין ודאי שיש להחמיר ע"פ התנאים שכתבנו גם לדעת המקלים באכילת ג'לטין. ובגדר חולה שאין בו סכנה לעניין אכילת איסור, נראה בפשטות שגדרו כדין המבואר בפוסקים (ראה שו"ע או"ח סי' שכ"ח) ביחס לדין חולה בשבת, ושם מדובר באדם שחלה כל גופו, או שנפל למשכב מחמת חוליו או שיש לו כאב שמצער אותו וחלה ממנו כל גופו אף שהולך כאדם רגיל, דינו כחולה שאין בו סכנה (שם סע' י"ז). וכתב המ"ב (שם סקנ"ב) שכל ההיתר בחולה שאב"ס זה רק כשיש לו חולשה בכל גופו או שאחד מאבריו בסכנה, אך אם הוא חש כאבר באיבר אחד ואין סכנה לאותו איבר, אסור לעשות אף איסור דרבנן. אבל אם רק כואב לו מעט הראש או הבטן, והולך כאדם בריא, אין לו דין חולה. ונראה מדברי הגר"א (יו"ד סי' קנ"ה ס"ק כ"ד) בהתייחס לדברי הרמ"א בסוגיין שכתב שאין לאכול אם אינו מוצא בהיתר כתב: "דקי"ל דשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש ולא הותרה כמ"ש הרמב"ם ברפ"ב דשבת וכמ"ש במנחות ס"ד א'". והגרש"ז אויערבך זצ"ל (נשמת אברהם סי' קנ"ה עמ' צ"ז) הסתפק בכך, וז"ל: "מסופקני מהו הגדר של חולה לענין נדון זה (דהיינו אכילת איסור דרבנן), שהרי לענין רפואה בשבת לא נחשב חולה רק זה שנפל למשכב או מצטער מאד וא"כ אפשר שאותה ההגדרה הוא גם בנד"ד. אך גם אפשר דשאני התם שעיקר האיסור של רפואה בשבת גזרו חכמים לאנשים שהם קצת חולים ולא לבריאים ולכן לא התירו אלא לחולה ממש, משא"כ בנדו"ד אשר המל"מ (יסוה"ת פ"ה ה"ח) סובר דדעת התוס' (פסחים כט.) שלא כדרך הנאה שרי אפילו לבריאים, וא"כ אף דאנן לא נקטינן הכי מ"מ אפשר דשפיר מותר אפילו למי שסובל מנידודי שינה או חש בראשו, ואע"ג שזה רק חולי קצת אפשר דג"כ שרי". ונחלקו הפוסקים האם יש איסור תורה באכילה שלא כדרך הנאתו, כגון בשר חי של בהמה שעירבו אותו בדבר מר שאין הגרון נהנה ממנו, לדעת הכתב סופר (או"ח סי' קי"א) אין בכך איסור תורה, ולכן אם מדובר בחולה שאין בו סכנה הצריך למאכלים שאינם ראויים לאכילה או שאוכל אותם שלא כדרך הנאתו, הדבר מותר, ואם האכילה אינה לרפואה אלא כדי שלא יחלש ביותר ואין בחולשה זו סכנה, יש לצדד להחמיר. ולדעת השאגת אריה (סי' ע"ד-ע"ו) גם אוכלים ומשקים שאינם ראויים לאכילה, אף שפטור עליהם ביום הכפורים, מכל מקום יש איסור בדבר ואפילו כשמדובר לרפואה עבור חולה שאין בו סכנה יש לאסור. ולגבי איסור אכילה של איסורי דרבנן לחשאב"ס ראה עוד ברמב"ן בתשובה (סי' קכ"ז) וש"ך (סי' קנ"ה סקי"ד). כמו"כ נחלקו הפוס' לגבי אכילת חמץ שעבר עליו הפסח לחולה שאב"ס (ראה שאגת אריה שם וכה"ח סי' תס"ו סק"ח, וע' שעה"צ שם סק"ד שהתיר גם באכילה). והנה רבנו הרמ"א כתב לעיל בסוף דבריו: "שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר". וכתב שם הגר"א (סקכ"ד): "וז"ש מאחר שאין סכנה בדבר ר"ל בהשהאה אע"ג שהוא חולה שיש בו סכנה וה"ה בכל איסור וכמש"ש פ"ג א' מאכילין אותו הקל כו'". ואם כן ה"ה בנידו"ד יש לברר כמה שאפשר כדי למצוא תרופה כזאת בדרך היתר. בברכת רפואה שלמה,