בס"ד שלום, אני זוכרת שפעם אמרו לי שארנב זו חיה שטומאתה קשה. שקשה מבחינת טומאה. רציתי לדעת האם זה נכון? ומאיפה המקורות? הבנתי שזה מההלכה/קבלה. מה הבדיוק קשה בה? כי זו חיה שילדים אוהבים... למה עדיף שלא לגדל אותה? (אם אני מגדלת בגינה ולא בבית. האם גם יש בעיה?)

שלום וברכה, אם את רוצה לגדל ארנבות כי זה טוב לילדים שלך לגדל אותם - אין בכך שום בעיה. בהצלחה רבה! מקורות והרחבה: כתב השולחן ערוך (קיז א): "כל דבר שאסור מן התורה אף על פי שמותר בהנאה אם הוא דבר המיוחד למאכל אסור לעשות בו סחורה". יש אומרים שבכלל איסור סחורה - שבעל חי שאנשים רגילים לגדל אותם למאכל, אסור לגדל אותם אף שהאדם עצמו אינו מגדלם למאכל (לבוש). ויש אומרים שאם האדם עצמו אינו מגדל אותם למאכל אלא לשחוק או לרכוב או כל סיבה אחרת – אין איסור (ש"ך קיז א, ב). כף החיים (קיז ד) פסק כדעת הלבוש שאסור לגדל בעל חי אם רגילים לגדל את הבעל חי לאכילה. הגר"י סופר כתב את הספר כף החיים עד חלק יורה דעה תחילת סימן קיז. שם המשיך אותו הגר"ע יוסף. והביא הגרע"י (כף החיים קיז ס"ק סח) בשם החסד לאברהם וזבחי צדק שאסור לגדל ארנבות בבית מפני שרוב בני אדם מגדלים אותם לאכילה. וראיתי כמה תשובות שהעתיקו את דברי הגר"ע יוסף ופסקו למעשה שאסור לגדל כיום ארנבות בארץ ישראל. אך נראה שדברי הגר"ע יוסף לא נאמרו כפסק הלכה לזמננו, כי כיום בארץ ישראל לא מגדלים ארנבות כדי לאכלם. והרי כתב בכף החיים (קיז ס"ק ב) בשם הפרי תואר שהולכים לפי המקום שבו מגדלים את הבעל חי. ואף שקטע זה בכף החיים נכתב על ידי הגר"י סופר ולא על ידי הגרע"י, מכל מקום לא מצינו מי שחולק בזה. וכן כתב בשו"ת עטרת פז (חלק א כרך ב - יורה דעה סימן ה): "ועי' בשו"ת חסד לאברהם למהר"א אלקלעי (בחיו"ד סי' ט) שכתב שם דאסור לגדל ארנבות בביתו לשחק בהם, דדוקא עופות המדברים שמגדלים אותם לנוי שרי לגדלם ולהשתכר בהם, מפני שרוב בני אדם מגדלים אותם לנוי, והו"ל כסוסים שאינם עומדים לאכילה. משא"כ בארנבות שרוב בנ"א מגדלים אותם לאכילה דאסור. וכ"כ הזבחי צדק (בסי' קיז סקמ"ג) והביא שם את דברי חס"ל הנ"ל. ע"ש. וראה גם בשו"ת לבושי מרדכי מהדו"ת (חיו"ד סי' נ) שג"כ העלה לאסור סחורה בארנבות. ע"ש. ונראה פשוט דבתר טעמא דהני רבנן אזלינן, דכל מאי דאסרו את גידול הארנבות היינו משום דרובם לאכילה קיימי וכדכתבו "שרוב בנ"א מגדלים אותם לאכילה", אולם בימינו אנו כאן בארץ הקדש שאין הארנבות מצויים ביננו למכירה לאכילה (ובפרט בחנויות לתחביבים וכדו') אלא רק לשעשוע וליופי, לכן מסתבר דשרי לגדלם ואף לאותם חנויות שמתעסקים בהם למוכרם לתחביבים שרי, ובתנאי היכא דליכא גויים וכדו' מצויים שם, שלוקחים את רובם לאכילה. וק"ל". עכ"ל העטרת פז. ונראה שגם הגרע"י יודה לדברי העטרת פז כנ"ל. ובכלל יתכן שהיום לא רגילים לאכול ארנבות בכל העולם, אך לא בדקתי את זה. ועיין בכף החיים (ס"ק יט) שכתב הגרע"י שיש אומרים שאיסור סחורה הוא איסור דרבנן. וכתב שלמעשה יש לצרף סברא זאת (שאיסור סחורה הוא איסור מדרבנן) לספק ספיקא. אמנם מצד שארנבות הם בעל חי טמא יש מקום ממידת חסידות להעדיף בעל חי אחר. ראה בספר קב הישר (פ"ב) שעל פי הקבלה אין להתבונן בבעלי חיים טמאים אלא בדרך עראי. אך אם יש צורך אין בעיה לגדל בעל חי טמא. ראה בחשוקי חמד (בכורות נז.) שהביא את הנאמר בתוספתא בבכורות (פ"א ה"ג) שכלב היא החיה הטמאה ביותר. והביא הגר"י זילברשטיין שמסופר על החזון איש (מעשה איש ח"ד עמ' קצג) שפעם נכנס כלב לחצירו, והורה לאחד מבני הבית להוציאו, ואמר לו הוצא את הכ"ף למ"ד בי"ת מהחצר, ולא הוציא את התיבה כלב מפיו, ונשאל הגר"ח קניבסקי שליט"א (דרך שיחה (עמ' שמז) מה המקור של הדבר, והראה על דברי התוספתא הנ"ל שהכלב היא החיה המאוסה ביותר. ואף על פי כן הזכיר החשוקי חמד שכמה אמוראים היו להם כלבים בביתם, כמבואר בחולין (דף קיב ע"א) שמואל שדי ליה לכלביה, כמו כן מובא בירושלמי (תרומות פ"ח ה"ג) שאחד זימן את רבו, והניח את כלבו לפניו, שאלו רבו בזיון אני חייב לך, ענה לו טובה אני חייב לכלב, שהשובים עלו לעירי ורצו לשבות את אשתי, והכלב מנעו ממנו. כמו כן מבואר בשבת (דף ל ע"ב) כשדוד מת שלח שלמה לחכמים כלבים של בית אבא רעבים. ואם כן יש לשאול - איך גידלו כלבים למרות שהיא החיה הטמאה ביותר. והשיב החשוקי חמד שיש לומר שהיו צריכים אותם. עכ"ד. הרי שכאשר יש צורך אין בעיה לגדל אפילו כלב, וכל שכן שאר בעלי חיים. ושאלתי את הגר"א נבנצל שליט"א אם אפשר לגדל ארנבות. ושאל – מדוע לגדל בעל חי טמא? אמרתי – לצורך הילדים שזה טוב להם לגדלם. ואמר שאם כן אז אפשר, רק שיזהר שלא לאכול אותם... אך אמר שאם אין צורך עדיף שלא לגדל חיות טמאות. שאלתי אם יש עניין לא להסתכל על חיות טמאות. והשיב שאין להרבות בזה. וכן אמר לי הגר"ד ליאור שאין בעיה לגדל ארנבות.