שלום כבוד הרב כשאני עולה שליח ציבור (לעיתים רחוקות. אני משתדל להימנע מכך) אני יותר רגשני בתפילה מכשאני לא עולה. לא יודע להסביר את זה, אבל כאילו הרגש מציף אותי, וזה קורה דווקא ברגעים כשאני משמש כ׳שליח ציבור׳ (אם זה בתפילה, ברכת המזון (מנהגנו שאחד קורא בקול את כל ברכת המזון), קריאת התורה, הפטרה…) שאלתי האם יש מקור כלשהו לכך או משהו דומה לזה. זה מרגיש אמיתי אבל אני חושש שמא יש בזה מן הגאווה (כי אכן מתגנבת מחשבה כזו באותו רגע). תודה רבה ובשורות טובות

שלום אם אכן מדובר ברגש אמיתי אין בו שום צד של גאוה. בוודאי בדברים הקשורים לציבור, הציבור ירגיש מיד אם מדובר ב"משחק" או בתפילה בדבקות. קיים מושג בהלכה "אימתא דציבור". ערוך השולחן (סי' קכ"ד, סע' ד') כתב: "להתפלל לפני הציבור, דאיכא אימתא דציבורא – מוכרח שליח הציבור לסדר התפילה מקודם בלחש, כדי שתהא תפילתו שגורה בפיו בהתפללו לפני הציבור. ועתה קל וחומר הדברים: דאם לרבן גמליאל התירו שכל הציבור יתפללו מטעם זה, אף שאינם צריכים – קל וחומר לחכמים שהתירו לשליח הציבור בלבד מטעם זה". אכן אתה מרגיש את אימת וכבוד הציבור וממילא תפילתך מרוממת יותר. אשריך שזכית וזכה את הציבור שבו אתה משמש ש"ץ. יום טוב