שלום כבוד הרב, אני מנסה להבין מה אני אמור לעשות מבחינת לימוד ההלכה ובכלל: מצד אחד יש לי יכולות לימודיות גבוהות מאוד וכאשר יש סוגייה שלמדתי לעומק וההגיון שלי מצביע על דעה מסוימת קשה לי מאוד מאוד ללכת כנגד ההגיון שלי גם אם הדעה הזאת לא מקובלת בציבור מצד שני אני לא חושב שאני "בר הכי" ולא יודע אם לעולם אהיה כזה, לפי ההגיון שלי בר הכי נמדד קודם כל בקרבה לשם יתברך מבחינת אהבה ויראה, בקיום המצוות, בדרך ארץ, באהבת הבריות ועוד ועוד מעלות ורק לאחר מכן מרמת ידיעתו בתורה ומשכלו מה לדעתך עליי לעשות במצב הזה מבחינת הדרך ההלכתית שבה אני צריך ללכת? מצד אחד אני לא בר הכי ככה שאיני יכול לייצר דרך הלכתית לעצמי ולציבור ומצד שני קשה לי מאוד לוותר על ההגיון שלי ועל לימוד ההלכה לעומק.

שלום וברכה! כמובן איני מכיר אותך ואת דרגתך בלימוד התורה, וממילא התשובה תהיה רק באופן כללי ועקרוני, הצגת קווים מנחים בשאלה זו. ראשית יש לברר מה כוונתך ב"דעה שלא מקובלת בציבור": ישנם עניינים שבהם הדעה המקובלת על רוב הציבור ורוב הפוסקים היא באופן מסוים, אבל במקביל קיימת גם דעה נגדית, שהיא אמנם דעת מיעוט, אבל יש פוסקים בעלי שיעור קומה שאוחזים בה וחלק מן הציבור נוהג כמותם. במצב כזה, אדם שאינו בקי בסוגיה, או שלמד את הסוגיה ואין לו הכרעה אישית בה, יילך אחרי דעת הרוב (אלא אם כן רבו מורה כפי הדעה השניה), אבל אדם שבירר את הסוגיה לעומקה ומזדהה עם פסיקת המיעוט, יש מקום שיילך אחרי דעה זו, שגם לה יש מהלכים בין הפוסקים. אבל ייתכן שכוונתך למצב שהדעה המקובלת על כלל הציבור וכלל הפוסקים היא באופן מסוים, ואילו אתה באופן אישי הגעת למסקנה מנוגדת. חידוש כזה, שמנוגד לכלל הפסיקה המקובלת, יכול להיאמר על ידי תלמיד חכם מן השורה הראשונה של פוסקי ההלכה שבדור, אבל לא על ידי בן תורה רגיל בדרגה זו או אחרת. גם אם ההיגיון של אותו אדם מורה לו כפי אפשרות מסוימת, השכל הישר אומר שאם הסכמת כלל הפוסקים היא באופן אחר כנראה שהטעות נמצאת אצלו ולא אצלם. לגבי הגדרתך ל"בר הכי" – לענ"ד אין היא מדויקת. כמובן, אדם שאינו ירא שמים ואינו מקפיד במצוות ובדרך ארץ, זהו חיסרון גדול, ואדם כזה, גם אם יהיה חכם וידען מופלג, לא ניתן לסמוך על פסקיו והוראותיו, שכן הם עלולים לנבוע ממניעים שאינם טהורים ומשיקולים שאינם מכוונים על פי דרכה של תורה. אבל המובן הבסיסי של "בר הכי" בהקשר שלנו, הוא אחר. כך כותב הרמ"א (שו"ע חו"מ כ"ה, ב) בהקשר זה של הכרעה הלכתית בין דעות ואפשרויות שונות: "אם הוא חכם גדול ויודע להכריע בראיות, הרשות בידו; ואי לאו בר הכי הוא לא...". המשמעות הבסיסית של "בר הכי" בהקשר זה היא על פי מידת הידיעה של האדם בתורה, האם הוא חכם גדול או לא. כמובן התנאים הנוספים שהזכרת הם חשובים ואף חיוניים, אבל אין זו המשמעות הבסיסית של המושג. להמחשה: שוחט שאינו ירא שמים, לא נסמוך עליו ולא נאכל משחיטתו; אבל האם נאמר שההגדרה של "שוחט" היא "ירא שמים"? ודאי שלא. כאשר האדם עוסק בתורה, הרי הוא צריך לנהוג בזהירות ובענוה בלימוד המקורות. התורה היא גדולה ורחבה מני ים, וצריך הרבה לימוד והעמקה על מנת להבין את הסוגיות לאשורן. אין די לסמוך על ההגיון בלבד, שכן המסקנה ה"הגיונית" עלולה להיות מבוססת על הבנה שטחית של הסוגיה וההיגיון המנחה אותה, כאשר לאמיתו של דבר השיקול הסברתי שעומד בבסיס הסוגיה הוא אחר. פעמים רבות גם לא די בלימוד של הסוגיה המקומית בלבד, אלא נצרך מבט רחב ומקיף. פעמים רבות פגשתי באנשים שלאחר עיון מקומי בסוגיה מסוימת הגיעו למסקנה שנראתה להם הגיונית, בשעה שהם לא הבינו לאשורם את ההקשרים הרחבים יותר של התחום ההלכתי הנידון, את המשמעות המדויקת של המונחים ההלכתיים, וכדומה, ומתוך כך המסקנה שהם הגיעו אליה היתה שגויה. מתוך הבנה שגויה זו הם עירערו על פסיקת ההלכה המקובלת, בשעה שלאמיתו של דבר הטעות היתה אצלם ולא בפסיקה הרווחת. ההגבלה הקובעת שאין לאדם לפסוק הלכה מחודשת אם אינו חכם גדול שבקי היטב בתורה ובדרכי לימודה, עשויה להציל את האדם מלטעות בטעויות חמורות. אסיים במה שפתחתי בו – איני מכיר אותך ואת רמתך בלימוד התורה, ולפיכך הדברים אינם מופנים כלפיך, אלא מציגים את העקרונות בלבד.