ראיתי שהרמב"ם מפרש את הקריאה בספרים חיצוניים כדברי הבל ושטות שאין בהם חכמה ודעת. ומי שמתעסק בדברים כאלה אין לו חלק לעולם הבא... רציתי לשאול מה היחס בין אמירה כזו להלכה? הרי טכנית אדם יכול לשמור על ההלכה גם עם קביעת עיתים מעטים לתורה ולכלות את רוב ימיו בשטות... אני כן מבין שלפי הרמב"ם עולם הבא הוא תוצאה של השגת ה בעולם הזה ולא פרס על מצוות, אבל יש הרבה אמצע. יכול להיות אדם שלומד הרבה תורה אבל הוא מתעסק מדי פעם גם בהבלים. איך יכול להיות שלאדם כזה בכלל אין עולם הבא?

יש סוגים שונים של "ספרים חיצוניים". קטגוריית "אין חלק לעוה"ב" שעליה דיבר הרמב"ם - הכוונה לספרי מינות וכפירה, שעלולים לדרדר את האדם מדרכה של תורה. לא כן ספרים חיצוניים ש"רק" אינם חשובים ומשמעותיים ואשר מבטלים מזמנו של אדם, ושלכן נגרע ממנו חלק זה שיכול היה להיות מוקדש לתורה ולמצוות. במקרה זה יש לו חלק לעוה"ב על הטוב שעשה, ואין לו על שלא עשה.