שלום הרב הרמב"ן בתורת האדם מאריך לדבר כנגד שיטת הפילוסופים שרואה בעולם הזה מקום שפל, ועל פי זה כותב שצריך להתאבל ולהתאונן כשמת לאדם אדם קרוב. והרדב"ז כתב על אחד מגדולי הדור שלא הוריד דמעה על קרובו: "וכל מי שאינו בוכה על מת מקרוביו ובניו, הרי הוא מעיד על עצמו שהוא אכזרי ובעל נפש רעה". מצד שני, לימדונו חכמים ש"חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", וביאר זאת בהרחבה הרמב"ם: "לקבל אותה בשמחה ולב טוב, ולכבוש כעסו, וייטיב נפשו כשיברך "דיין האמת", כמו שיעשה בשעה שיברך בה "הטוב והמטיב". וכמו שהיו אומרין החכמים ברוב דבריהם: "כל מה דעבדין מן שמיא – לטב". וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל, ואפילו לא הורה הכתוב עליו, לפי שיש דברים רבים נראים בתחילתם טובים, ותהיה אחריתם רעה רבה. ועל כן אין ראוי למשכיל להשתומם כשתבוא עליו צרה, מפני שאינו יודע סופה. וכמו כן אל יפתה לבבו וישמח שמחה שלימה כשתביאהו טובה לפי מחשבתו, מפני שאינו יודע סופה". ופסק זאת גם ביד החזקה בהלכות ברכות. ופסק כך השולחן ערוך (רכב): "חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהיא שמחה לו:" איך הדברים מסתדרים עם הרמב"ן והרדב"ז, ועם הרגש הטבעי של האדם, וכן עם הלכות אבלות המרובות?

הדברים תואמים לחלוטין זה לזה. הקב"ה ברא באדם אנושיות נורמלית, וככזה יש לו רגשות טבעיים, אשר - בין השאר - מביאים לצער גדול על הסתלקות קרובים ועל צרות בכלל. בשל כך, חובת האדם לברך על צרה "דיין האמת", הגם שהוא מאמין באמונה שלימה שהקב"ה לא רק "יודע" מה שהוא עושה, אלא שעומק מגמתו לטוב. למרות זאת, האדם אינו מברך על הרעה "הטוב והמטיב" ולא "שהחיינו", שכן הוא מבטא בברכתו את תחושתו ואת רגשותיו. לצד זה, האדם המאמין מכיר בדעתו שהקב"ה מנהל את העולם בדרך "נכונה" בדרך "חיובית", בדרך "מקדמת", וכאן מתקיים פער בין הידיעה ובין ההרגשה. ואולם האדם מסוגל להכיל את שני ההיבטים. אלה שני צדדים של מטבע, של אותו מטבע. .זה האדם, זה תפקידו.